.
.
השווקים עצבניים
הפחד מדביק הכל
מדד הניקיי שהתרסק השבוע ב־12% ביום והמדדים המובילים בארצות הברית שהצביעו על צניחות עתידיות של 6% (אחרי שאיבדו כבר כ־10% בשבוע שעבר) סיפקו לנו תזכורת משולשת. מנקודת המבט הישראלית הצרה, נזכרנו איך נראה סחרור וכמה מהר נוצרת מערבולת בשווקים. התזכורת השנייה היתה לכמה חשוב להגיע לתקופות כאלה עם גירעון נמוך או לפחות נשלט, עם מייצבים מקרו־כלכליים שיצמצמו את הסחף. כשכולם פחדו השבוע ממתקפה איראנית, כלכלנים הרשו לעצמם לפחד ממה שעלול לקרות לכלכלה שלנו כשהשווקים בעולם ייכנסו ללופ שלילי.
תזכורת שלישית הגיעה יום אחרי הנפילה, כשהשווקים תיקנו את עצמם והוכיחו שוב כמה מוזר הם עובדים. כמו מתקפת טילים, גם מפולת יכולה להגיע בכל רגע נתון. כבר מאה שנה המודיעין לגביה תמיד לקוי, ומי שטען שהוא ידע מתי היא תגיע לכל היותר קלע במקרה. וכשהיא מגיעה, זה שילוב של גורמים, פרמטרים של צמיחה, צריכה, ריבית, מחירי נכסים ריאליים ופיננסיים, ופחד של משקיעים שמדביק הכל יחד. הפרמטרים עוד לא חד־משמעיים, אבל השבוע הבנו שהפחד כבר כאן. עוד כמה נתונים בכיוון, ויהיה אפשר להתחיל לספור לאחור לטלטלה הכלכלית הבאה.
/// גולן פרידנפלד
הורדת הריבית
ידי הנגיד כבולות
ההמתנה למתקפה איראנית גרמה לנו לקבל את הכותרות הכלכליות על מיתון כמעט ודאי בכלכלת ארצות הברית ברוגע מעורר פליאה. בימים כתיקונם כותרת כזו היתה פותחת גם מהדורות של כלי תקשורת לא כלכליים; אחרי הכל, הכלכלה האמריקאית היא לא רק הלקוחה העיקרית של ההייטק הישראלי — מנוע הצמיחה המרכזי של המשק ואחד הדברים המעטים שעוד מתפקדים כאן — אלא גם המממנת העיקרית שלו: כ־80% מההון שמושקע בחברות טכנולוגיה מקומיות מגיע מאמריקה. לכן מיתון שם עלול להיות מכה קשה למשק כאן, דווקא בתקופה שכלכלת ישראל נקלעת לגירעון עמוק, מיטלטלת תחת חוסר יציבות ביטחוני ובעצמה עוברת להאטה.
אבל יש עוד עניין מהותי: בידי נגידי בנקים בכלכלות שנקלעות למיתון נמצא הכלי רב העוצמה של הפחתת ריבית. באנגליה כבר עשו את זה בשבוע שעבר, ובארצות הברית זה יקרה בקרוב. כך הופכים שוב את הכסף לזול ומתניעים מחדש כלכלה מקרטעת. אלא שבישראל האופציה הזו לא קיימת. המדיניות התקציבית המופקרת, שלא לומר היעדר המדיניות המוחלט של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וראש הממשלה בנימין נתניהו, גורמים לכך שהאינפלציה עולה, היציבות הכלכלית מעורערת והשקל סובל מפיחות מתמשך. הורדת ריבית אינה באמת אפשרית במצב הזה, ידיו של הנגיד אמיר ירון כבולות, והסכנה שגם ישראל נמצאת בדרך למיתון עמוק נהפכת למוחשית.
/// אדריאן פילוט
מיסוי העשירים
להחזיר את סלי הנצרים
יש משנה שמספרת כי העניים הביאו את הביכורים שלהם לבית המקדש בסלי נצרים, והעשירים בקלתות מכסף וזהב; הכהנים לא טרחו להחזיר את הסלים הפשוטים לעניים, אבל העשירים כמובן קיבלו בחזרה את כליהם היקרים. הגמרא קושרת את הסיפור הזה לתפיסה ש"העניות רודפת את העניים", והשבוע, אלפיים שנה אחרי בית המקדש, קיבלנו תזכורת עדכנית לאותו רעיון. מחקר של רשות המסים שפורסם השבוע מצא שישראלים מהמאיון העליון שילמו בממוצע כ־25% מס על הכנסותיהם, אנשי האלפיון העליון שילמו פחות, ואלה שמשתייכים לרבבון העליון אפילו עוד פחות (ומראש החישוב שלהם מתחיל מהכנסות שנמוכות מהכנסותיהם בפועל, בזכות דרכי טשטוש משוכללות כמו רווחים כלואים בחברה). אם לחזור למשנה ההיא, הכנסות מהון הן כמו כלים יקרים, ואילו הכנסות מעבודה הן כמו סל הנצרים של העניים — הרבה יותר קל למסות אותן, והן לא יובילו את העובדים משלמי המס להוציא את הכסף שלהם מכאן. זה עיוות עמוק מצד המדינה, והעובדה שהוא קיים כבר אלפיים שנה לא אומרת שלא צריך לחתור לתיקון שלו.
/// שלמה טייטלבאום
גיוס חרדים
די לצבא ההסכמה לישראל
"יש אצל החרדים שעת רצון אמיתית לגיוס. ניתן להגיע לזה מתוך קירוב לבבות ולא מתוך קונפליקט קשה", אמר לפני חודשיים ל"כלכליסט" אליעזר שקדי, אלוף במיל' והאיש שחתום על הדו"ח שהתווה את מדיניות צה"ל לגיוס חרדים. המילים היפות והחיבוקים של שקדי עמדו השבוע למבחן אש ראשון שבו כשלה גישת קירוב הלבבות שלו לחלוטין. בעוד בצה"ל סברו שכ־40% מהמועמדים החרדים יתייצבו לצו הראשון, בפועל הגיעו רק כ־5% (48 מתוך 900 שזומנו).
מי שמקדם גיוס בהסכמה משאיר על השולחן את האפשרות שיגידו לו "לא". אימוץ מדיניות של גיוס חרדים מרצון הוא למעשה חזרה לנקודת המוצא — חרדים מעטים מאוד מתגייסים כי הם רוצים, השאר לא. אבל הבעיה במדיניות הזאת גדולה עוד יותר, ונעוצה במשמעות הרחבה שלה, זו שבכלל קושרת בין צה"ל לקונספט של "הסכמה". הרי במשך שנים יש בישראל התנגדות נחרצת לצבא מתנדבים מקצועי, כי לכולם ברור שזה לא יעבוד, שרוב האנשים לא יתגייסו, ולא יהיה צבא. הגיוס לצבא הוא חובה, והנחת היסוד הזאת, כמו גם ההיגיון הבריא והמציאות שהוכחה שוב השבוע, צריכים להספיק כדי להוציא כל הסכמה מהמשוואה.
/// יובל שדה
זירה אמורה לגדר את האלימות, אבל אצלנו הכל פרוץ
מאז 7 באוקטובר מרחף מעלינו האיום של "מלחמה בכמה זירות" או "מערכה רב־זירתית", ואחרי ההתנקשויות בלבנון ובטהרן בשבוע שעבר האיום הזה ב"רב־זירתיות" כבר הכניס את הישראלים לחרדה של ממש. בקיצור, לא ממש עובד הפטנט של השימוש במילה "זירה", שעקרונית דווקא יכול קצת להרגיע, להרחיק את האימה. כי במקום לדבר על עוד ועוד אויבים שקמים עלינו, על עוד ועוד גבולות בוערים ופרוצים, מדברים על "זירות", כאילו אנחנו באולימפיאדה עכשיו, עם זירת אגרוף ובמקביל זירת התעמלות אמנותית.
זירה היא משהו שכל מהותו לגדר את האלימות, לתרבת אותה לתוך מקום שבו היא נהפכת גם לבידור, כמו זירת הגלדיאטורים. הם נאבקו לחיים ולמוות, אבל הקהל השתעשע. גם כשמדברים על זירות מסחר, שבהן רק הכסף בסיכון, הכל מגודר. וגם כשמדברים על הזירה הפוליטית, ברור שנבחרי הציבור הם סוג של שחקנים־מתאגרפים באיזה מופע מוזר.
אבל כרגע כשמדברים על זירות, כלום מזה לא נותר. אין גידור סיכונים, רק העמסה שלהם, עוד ועוד, אפילו התגרות בהם. אין אלימות שמוגבלת בזמן ובמקום, רק תחושה שהיא יכולה להגיע אלינו בכל זמן ולכל מקום, גם רחוק מאוד מהגבולות הבוערים, וכל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו בזירה. ומיותר לציין שאין כאן שום בידור. אנחנו לא הקהל, אנחנו הגלדיאטורים, בעל כורחנו.
/// דור סער־מן
