עברה שנה. חזרת לשגרת שינה?
"אין לי סדר עם שעות השינה. קשה לי להירדם, אם בכלל אני מצליחה. אני הולכת לישון רק כשהגוף כבר קורס, אבל הראש לא מפסיק לעבוד. הכל תלוי במצב רוח באותו היום — אילו בשורות קיבלתי או אם זה תאריך טעון.
"החודש האחרון היה סיוט. כל אוקטובר מורכב מתאריכים שמזכירים לי אירוע שקרה או בשורה שקיבלנו לפני שנה. למשל, ב־15 באוקטובר לפני שנה הודיעו רשמית שהאחיין שלי עמית נרצח, אז באותו לילה לא הצלחתי להירדם. כבר במיגונית ראיתי שהוא לא בחיים, אבל כל השבוע היינו בלימבו נוראי עד שדפקו בדלת".
אפשר לשאול למה את גרה לבד בתקופה כזו?
"עברתי לכאן רק לפני חודשיים מבית ההורים. הבית שלהם מאוד גדול, וחילקו אותו כך שבקומה השנייה יש שתי יחידות דיור. באחת מהן גרתי עם אליה, שתמיד היה מרגיע אותי כשהיה צריך, וביחידה השנייה גר עמית. אחרי 7 באוקטובר לא חשבתי שאהיה מסוגלת לצאת מהבית, אבל היתה סיטואציה עם שכנים בגלל צ'אפו, הכלב שלי ושל אליה. הוא כלב מגזע מסוכן והייתי צריכה להחליט אם למסור אותו או לעבור איתו — ולמסור מבחינתי לא היתה אופציה. כשאליה יחזור, המפגש הכי מרגש יהיה בינו ובין צ'אפו".
צ'אפו ישן איתך בחדר?
"כן, ליד המיטה שלי. הוא נורא רגיש למה שאני עוברת. לפני כן הוא היה מציק הרבה, נובח ומחפש יחס. עכשיו לא. בלילות, אם אני עצובה או בוכה, הוא בא ומלקק אותי. הוא מבין שקורה משהו".
בשבועות הראשונים ישנת בכלל?
"ב־7 באוקטובר הגעתי הביתה ב־21:00 בהלם מוחלט. עברתי שבע שעות במיגונית עד שחילצו אותנו לסורוקה. כל רצפת בית החולים היתה מלאה דם והיו חיילים שרופים בכל מקום. רק אז הבנתי את גודל האירוע. כשהייתי שם נשלחה אליי תמונה של אליה בתוך עזה, והבנתי שהוא נחטף. לא רציתי להישאר בבית החולים ושחררתי את עצמי.
"חברות ילדות מהשכונה הגיעו אליי הביתה והיו סביבי, אבל אני רק בהיתי בקירות והתכנסתי בתוכי. באותו לילה לא ישנתי בכלל. כל רעש קטן נשמע לי כמו ירי והקפיץ אותי. אם הייתי נרדמת לחצי שעה, מיד התעוררתי בבהלה. עד היום זה קורה לי, אבל אני מתרגלת.
"בשבוע הראשון, עד שהודיעו שעמית נרצח, ישנתי בסלון. לא הייתי מסוגלת לעלות למעלה לחדר שלי ושל אליה. בסוף השבעה של עמית עליתי לחדר שלו ושכבתי שם על הספה. החדר הזה תמיד היה מקום מפגש לחברים. נרדמתי על הספה וכך גיליתי שאני מסוגלת לישון שם. עברתי למיטה שלו ונתקעתי שם. לא הייתי מסוגלת לישון בחדר שלי ושל אליה — רק נכנסתי לקחת בגדים ולהתקלח. רק אחרי חמישה חודשים, כשהתחיל שיפוץ בבית כדי להפוך את החדר לחדר הנצחה של עמית, חזרתי לישון ביחידה שלי".
מה עשית בתקופה הזאת כדי לעבור את הלילות?
"במשך חודש נרדמתי רק על בונדורמין. זה כדור שינה שהוא גם פסיכיאטרי ולא רציתי להיות תלויה בו, לכן התחלתי לעשן גראס כדי להירדם — אבל גם את זה צמצמתי מאוד. אז התחילו שוב לילות שלא ישנתי בהם כלל, עד שהגוף קרס. בבוקר הייתי נרדמת לכמה שעות, ולאט לאט זה עלה לחמש־שש שעות, ונשאר כך".
איך את עוברת לילה שלם בלי שינה?
"בעיקר בטלפון, הרבה בצ'אטים עם חברים קרובים. אבל הטלפון הוא לא ממש מקום מפלט, כי המלחמה נמצאת שם כל הזמן".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
על מה את חולמת?
"במיגונית היה איתנו בחור שקצת הכרתי מקודם. הוא היה פצוע קשה, בין חיים למוות. הוא הסתכל עליי והתחנן לעזרה, אבל לא יכולתי לזוז כי כל הגוף התחתון שלי היה קבור מתחת לגופות. אחרי שעתיים הוא מת. ה'תעזרו לי!' שלו, העיניים שלו, חוזרים אליי כל הזמן בחלומות.
"מה שעברתי במיגונית מתחבר גם לסיטואציות לא קשורות. השנה התחלתי לשחק כדורגל חופים, פוצ'יוולי, כדי לפרוק עצבים ואנרגיות. אבל אז התחילו לי חלומות, שבהם אני משחקת בחוף ופתאום מגיע מחבל מהים, ואני רואה אותו מפעיל מטען חבלה. אני אומרת לכל החברים 'רוצו!', אבל בחלום אני לא יכולה לרוץ, וכל התחושות מהמיגונית חוזרות — הפיצוצים, האבק, השרפה, החום".
יש גם חלומות שלא קשורים ל־7.10?
"בשבעה של עמית הכרתי חבר טוב שלו, עדו, והתקרבנו. די בזכותו אני עוברת את כל התקופה הזאת. עכשיו הוא התגייס ואני חושבת הרבה על זה שיש מישהו חשוב בחיים שלי, שאליה לא מכיר, ורוצה שהוא יקבל אותו כשיחזור. אז לילה אחד חלמתי שאני עם אליה בבית כמו שדמיינו יחד: במושב, עם חלון מטבח גדול שמשקיף לנוף ירוק. אני מסדרת שולחן לשישי עם תינוק אחד ביד ועוד אחד זוחל על הרצפה, ואליה במטבח מבשל. יש צלצול בדלת. זה עדו. הוא על מדים עם נשק, לוחם, ובחלום אליה מכיר ואוהב אותו. זה בדיוק העתיד שאני מצפה לו".
את ואליה התכוונתם להתחתן?
"היינו שבע שנים יחד וידענו שנתחתן, אבל לא ידעתי שהוא כבר קנה לי טבעת. כולם ידעו חוץ ממני. באחד בינואר היינו אמורים לטוס לתאילנד ואני מניחה שתכנן להציע לי שם נישואין".
את עובדת מאז האסון?
"מהרגע שאני מתעוררת אני עובדת פול טיים בלקדם את החזרתו של אליה הביתה: ראיונות בתקשורת, פגישות עם ח"כים וראש הממשלה, משלחות לחו"ל. בעוד שבוע אני נוסעת בפעם השמינית".
מה יש לך ליד המיטה?
"כיסוי עיניים, אני זקוקה לחושך כדי לישון. יש לי נרות חשמליים לאווירה, אבל אני לא מדליקה אותם. יש גם איור של אליה שמישהי עשתה לי, ועליו משפט מהשיר שלנו, 'Today, Tomorrow', של דניס לויד: 'It doesn't matter where I go, as long as you know I'll be your shadow'. זה שיר הסלואו שרציתי לחתונה שלנו, אבל אליה לא כל כך הסכים".
jonbloomphoto@gmail.com
