אם אדם שרד סיכוי של 1 ל־456 להישאר בחיים, ואפילו קיבל על ההצלחה שלו מספיק כסף כדי לחיות את שארית חייו בעושר גדול — מה כבר יכול לגרום לו לחזור, מבחירה, לאותו תופת? לפי "משחק הדיונון", סדרת הלהיט הדרום־קוריאנית, שחזרה לאחרונה לעונה שנייה בנטפליקס, התשובה היא צדק חברתי.
גיבור העונה הראשונה ג'י האן היה עני מרוד עם בעיית הימורים וחיבה לאלכוהול שהרחיקו אותו מבתו וגרושתו. הוא היה נואש מספיק כדי להצטרף למשחק מסתורי, עוד עלוב מוכה גורל כמו 455 האנשים האחרים שהשתתפו בו לעיניהם של צופים נסתרים. המשחק התחלק לשישה מקצים, והפרס הלך וגדל ככל שיותר אנשים הודחו בדרך. אלא שהמחיר ציני ומחריד: מי שמפסיד מוצא להורג. את זה מגלים המתמודדים רק אחרי המקצה הראשון. ורק אז מארגני המשחק, עטויי מסכות, מציעים להם זכות דמוקרטית: לבחור ולהצביע אם להמשיך להתחרות או להפסיק עכשיו וללכת הביתה. רובם נשארים במשחק. המצוקה הכלכלית גוברת על ערך החיים.
בתוך מסגרת שמרדדת בני אדם לפיונים במשחק ג'י האן מצא את עצמו מחדש. הוא חבר למתמודדים אחרים, הפגין תושייה ואנושיות והגיע לקו הסיום כמנצח. אבל בדרך הוא לא הצליח לשמור על חבריו בחיים, כי הרציחות והבגידות גברו על האמפתיה. כך הוא נותר שורד עשיר יחיד. כעת, במקום להתחיל מחדש, הוא חש צורך עז לעשות תיקון, לא מסוגל לשחרר את מה שעבר, לא מוכן לקבל את התפיסה המעוותת, שלפיה אנשים יעדיפו לפגוע אלו באלו בשביל כסף במקום לפעול יחד, וכועס על האופן שבו שיטו בו וביתר האנשים בעזרת שתולים של ההפקה שהתחזו למתמודדים מהשורה.
העונה השנייה מתחילה שנתיים אחרי סופה של העונה הקודמת, כשג'י האן מושקע כל כולו בחיפושים ובחקירות חשאיות כדי למצוא את יוצרי המשחק ולעצור את המנגנון המעוות שבראו. הוא מצליח להגיע למנהל המשחקים ולשכנע אותו שיכניס אותו בחזרה למשחק בטענה שיהיה מעניין יותר לצופים אם הוא ישוב לסיבוב נוסף. ג'י האן מדבר על שכבה אנונימית של עשירים שמגיעים לחזות במשחק, אבל יוצרי הסדרה בעצם מדברים עלינו, הצופים בבית, מבקרים אותנו על עצם ההתענגות שלנו על האכזריות המסוגננת של העונה הראשונה. לא היה אכפת לנו שאנשים קיפחו את חייהם, כי האריזה היתה מלוטשת ומבדרת. גם אנחנו שכחנו שאלה בני אדם.
גם בעונה השנייה יש משחקים חדשים שנועדו להלהיב את הצופים, אלא שהפעם, בין קטעי האקשמפתים אותנו להמר מי ישרוד ומי ימות, היוצרים משלבים שיחות על הניצול שהשחקנים עוברים, וכן קריאות חוזרות ונשנות של ג'י האן שנועדו להעיר אותם ואותנו, לגרום להם להבין שמנצלים אותם, שיש מי שמרוויחים מהסבל שלהם ונהנים מהפילוגים והסכסוכים ביניהם, שמעודדים אותם להיות אנוכיים ולהקריב אחרים, במקום לפעול יחד ולחזק גם את החלשים יותר.
הסדרה לא שוללת מהשחקנים את אנושיותם כמו מארגני המשחק, אלא מציגה לנו כל אחד מהם כעולם ומלואו, ספציפי וייחודי. היא מזכירה לנו שאולי נהנינו קצת יותר מדי מהתחרות עצמה, וכדאי שנשים לב מי אלו שנהנים ממנה בסדרה, כדי שלא נזדהה איתם.
כשגיבור "משחק הדיונון" מבקר את העשירים שנהנים ממשחקי המוות, הוא בעצם מדבר לצופים בבית, מבקר אותנו על כך שהתענגנו על האכזריות המסוגננת וששכחנו שהקורבנות הם בני אדם
"משחק הדיונון" מיטיבה להמחיש איך מדיניות של הפרד ומשול עובדת במישור האנושי, איך מהלכים שמתחילים מלמעלה גורמים לאנשים הקטנים להתפצל ולהיפרד תחת האשליה שהם עושים זאת מבחירה חופשית מלאה. המניפולציה האכזרית ביותר מגיעה מהמנהל של המשחק שמתחזה לשחקן ומתקרב לג'י האן. הוא מספר על הנסיבות שהובילו אותו להתחרות — אשתו בהיריון וחולה במחלת כליות קשה. הצופים יודעים שלפחות חלק מהסיפור הזה נכון. המנהל היה שחקן שהתמודד וזכה בעבר, ומאז התקדם והפך לאחד מהצוות. אנחנו גם יודעים שאשתו מתה, ושהוא לא הצליח לעזור לה. השיתופים שלו מחייו האישיים נראים כנים, והוא מזכיר לנו את הצורך בחמלה אנושית. אבל בעוד אצל ג'י האן והאחרים הטראומה הפכה דלק שמניע שינוי חיובי, הסיבה לכך שהם מנסים להתאגד כדי להילחם במשחק — אצל המנהל הטראומה היא כמו חומצה שאיכלה את היכולת שלו להזדהות עם אחרים, מה שאיפשר לו להתנתק מהרגש לטובת הרווח הציני ולהתחזות לחבר של אדם במצוקה רק כדי לבגוד בו ברגע הרלבנטי למערכת.
המציאות שלנו קודרת כמעט באותה המידה. מעולם לא היינו מפוצלים יותר, ללא יכולת לדעת על מי לסמוך. אפילו מטרה שאמורה להיות הקונצנזוס הכי בסיסי — השבת החטופים הביתה — נצבעת בידי גורמים אינטרסנטיים בצבעים פוליטיים, שמצליחים לשכנע חלקים באוכלוסייה שמשפחות החטופים רוצות יותר להפיל את הממשלה ולזכות בפרסום, מאשר לדאוג לשלום יקיריהן. ואפשר לראות איך הקמפיין הזה פוגע במחאה, איך הוא מפצל את המאבק להשבת החטופים למחנות ואז משסה אותם זה בזה כדי להחליש את כוחם המשותף.
כי באקלים הנוכחי אסור לבקר את השלטון — ומי שמעז לעשות זאת, מוקע כבוגד. או שתסכימו ותסתמו, או שתסומנו ותיענשו. אבל אסור להיכנע לזה. החלקים השונים בציבור הישראלי צריכים לחבור זה לזה ולהתמקד במטרות המשותפות, לא בהבדלים שביניהם. זה אומר שגם חייבים להסכים על קווים אדומים שאסור שייחצו, בין שמדובר בהכפשה של משפחות חטופים או בפריצה של חבר כנסת לבסיס צבאי. כי אם נתמוך באופן עיוור במי שלכאורה במחנה שלנו, בלי לנסות להבין את מי שלכאורה שייך למחנה האחר, תמיד נישאר מפולגים ומוחלשים. וזו בדיוק הדרך לשמר את הכוח של מי שרומסים אותנו ומרוויחים מהמצוקה שלנו.
