.
.
המשבר הכלכלי
אפוקליפסה עכשיו
אומרים על כלכלנים שהם תמיד יודעים להסביר דברים בדיעבד, אבל מתקשים לחזות את העתיד. זה לא המקרה של ישראל בעת הזאת. כמעט שלא היה כלכלן אחד שלא הזהיר מפני הצונאמי הפיננסי שיגיע לכאן אם הממשלה לא תנהל את המשבר הביטחוני באופן אחראי. נכון, מלחמה היא עסק יקר שעלותו נאמדת בכרבע טריליון שקל, אבל את המכה הצפויה הזו המשק הישראלי יכול ויודע להכיל. מה שהוא לא יכול להכיל זה את היעדר הניהול הכלכלי, שמקבל ביטוי כמעט בכל גזרה: השקל נחלש; הבורסה יורדת; האינפלציה חוזרת; הריבית לא תרד; נתוני הצמיחה משקפים תוצר שלילי לנפש; המוסדיים העבירו 150 מיליארד שקל מכספי החוסכים לחו"ל בהבעה של חוסר אמון בשוק המקומי ומשקיעים פחות באיגרות החוב של הממשלה; ועל הזרים בכלל אין מה לדבר. הם נעלמו מהנפקות האג"ח של המדינה עוד בתחילת השנה.
למרות כל הסימנים האלו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מפריח באוויר הבטחות על תקציב אחראי עם שורה של קיצוצים בהיקף 40 מיליארד שקל ועמידה ביעד הגירעון. הוא אפילו מוכן להתערב על בקבוק וויסקי שכך יהיה. הבעיה היא שאף אחד כבר לא מאמין לו. במקום צעדים בוני אמון המשקיעים רואים דילים פוליטיים שיאפשרו עוד הזרמות כספים למקומות לא יצרניים.
אמון בצעדי הממשלה הוא אבן יסוד ביצירת יציבות פיננסית. כשהאמון הזה נסדק, כל נתון שלילי שמתפרסם מקבל מכפיל כוח וסודק עוד יותר את האמון וחוזר חלילה. כולם מדברים על המלחמה המתלקחת בצפון, אבל כבר עכשיו הכסף הגדול בורח מהמשק הישראלי, ועמו מתרחק גם האמון ביכולות השיקום אחרי המלחמה. // גולן פרידנפלד
ברקת יסיר מדבקות מחיר
ייקור בשם המודרנה
כמו ילד בטרום־חובה, גם שר הכלכלה ניר ברקת אוהב לשחק במדבקות. בתחילת השנה הוא השקיע את כל מרצו במדבקות שחורות, "מדבקות ביוש רגולטורי" כלשונו, שאותן ביקש להצמיד למוצרים של חברות שהעלו מחירים. המדבקות, לאכזבתו, לא הודבקו לבסוף, והמחירים, לאכזבת הצרכן, המשיכו לעלות.
כעת ברקת שוב חוזר למדבקות, הפעם מדבקות סימון המחירים על המוצרים. אותן הוא דווקא רוצה לקלף לנצח, ואיתן להסיר את אחד הכלים החשובים שבידי הצרכנים להשוות מחירים ולשלם פחות. במקומן הוא רוצה לאפשר לקמעונאים להציב צגים אלקטרוניים עם המחיר.
האמת היא שקשה להבין איזו טיפשות אחזה בשר, שגרמה לו לחתור תחת האינטרס המובהק של הצרכנים. הרי הוא כבר הסיר זמנית את חובת הסימון עם פרוץ המלחמה וראה את המחירים משתוללים. אז מה בניסיון הכושל הזה גרם לו לומר השבוע בכנס שהוא מבקש "לראות איך מאמצים שיטות מודרניות בקמעונאות ומסחר", ושהוא מודע לחששות בציבור אבל "אנחנו רוצים לשכנע שהחלופות... מגינות על הצרכן, ולא פוגעות"? איך לעזאזל החלופה האלקטרונית, הנשלטת מרחוק ומאפשרת לשנות את מחיר המוצר מדי ערב, מגינה על הצרכן בדיוק?
עשרות שנים הקמעונאים מנסים להיפטר מהמדבקות, ועשרות שנים כל שרי הכלכלה הודפים אותם, מתוך הבנה שהיתרון הזה לרשתות השיווק קטלני לצרכן. עד שהגיע ברקת, ואמרו לו "מודרנה" ו"יישור קו עם מדינות מתקדמות", ומכיוון שגם הוא מה"הייטק" הוא התלהב כזאטוט שפוגש בסופרמרקט צג אלקטרוני זוהר.
אתמול בחצות פג הזמן שהוקצב להערות הציבור לתוכנית של ברקת. הדובר שלו טוען שהשר טרם החליט. אבל אלא אם כן התרחשה דרמה מפתיעה, השר צפוי לחגוג ניצחון גדול לטובת הקמעונאים, על חשבון האזרחים. הפרס עשוי להיות מדבקה זוהרת. // אמיר זיו
התוכנית לשיקום הצפון
איפה אתם חיים?
הופעת הפרויקטור לשיקום הצפון אליעזר (צ'ייני) מרום השבוע בכנסת היתה מפגן של ניתוק. תוכנית הדגל שלו לצפון המופקר מפנטזת על הקמת פארק הייטק ובינה מלאכותית בגליל העליון, שיספק מקומות עבודה ללא פחות מ־4,000 איש, כזה שיהיה לפי חזונו "אבן שואבת לתפארת מדינת ישראל". את החזון הוא קישט בציטוט אמירותיו של גיבור תל חי יוסף טרומפלדור. איך זה יעזור כרגע או בעתיד הנראה לעין לרבבות התושבים שמפונים מבתיהם או לעשרות העסקים המדממים למוות כשהממשלה רק דוהרת לעבר הסלמה עם חזבאללה? לצ'ייני הפתרונים.
בזמן שמרום חולם על גליל של מעלה, תושבי הגליל של מטה עוד מחכים לתקציבים שכבר הוקצו לשיקום שלהם, אך תקועים בדרך. הכספים הגיעו אליהם באופן חלקי או באיחור, אם בכלל. במקביל האוצר אפילו קיצץ בתקציבים שהוקצו לצפון, למשל להקמת מיגוניות באזורים חקלאיים.
יו"ר ועד יישובי קו העימות בצפון וראש מועצת מטה אשר משה דוידוביץ' גילה לראשונה על התוכנית בכנסת, ורתח: "מתוך כמיליארד שקל שהוקצו לצפון לשנה הנוכחית נוצלו עד כה בפועל רק כחצי מיליארד שקל. אתם עובדים על כולנו ואני בוש ונכלם", אמר בוועדה. אם מרום רוצה לעשות את המשימה שלו כמו שצריך, כדאי שבמקום לצטט גיבורים מתים מלפני מאה שנה, פשוט יקשיב לגיבורים שמחזיקים כיום את החזית הצפונית. // יובל אזולאי
הפיצויים לנפגעי הקו השני
ממשלת פרוטקשן
הממשלה אישרה ביום ראשון באיחור קל של כמעט שנה תוכנית לפיצוי נפגעי הקו השני של 7 באוקטובר, ובהם משפחות של קורבנות ותושבי אופקים. מטרת התוכנית היא למנוע גל תביעות, אבל הסכומים מגוחכים — אלפי שקלים בודדים או קצת יותר. זה לא מכסה כלום למשפחה שהחיים שלה נהרסו, כך שברור שיהיו תביעות לבית משפט ולביטוח לאומי להכרה בנכות. לכן קובעת החלטת הממשלה שמי שיגיש תביעה כזו ויידחה לבסוף, יידרש להחזיר 60% מהסכום. למה? כדי להרתיע.
צריך לזכור שמדובר באנשים מאזורים מוחלשים, שאם לא היו במצוקה כלכלית עוד לפני 7 באוקטובר, הרי שהמחדל של ממשלת החורבן דרדר אותם אליה. כלומר רבים מהם לא יעזו בכלל לתבוע נכות מחשש שיצטרכו להחזיר כסף. בנגב מכירים טוב את השיטה הזו. קוראים לה "פרוטקשן". אבל הם רגילים שהמדינה היא זו ש"רק" לא עושה כלום מול העבריינים שמנהיגים אותה, ואילו כאן המדינה היא זו שמתנהגת כמו מאפיונרית.
הממשלה תנסה להעביר את תוכנית הפיצויים בוועדת הרווחה, כולל הסעיף השערורייתי. אם יש למישהו בוועדה שכל, או לפחות לב, הביזיון הזה ייבלם. // שחר אילן
במלחמת הכל כלול, המחיר הוא סימן השאלה הגדול
הדרמה הגדולה השבוע נסובה סביב השאלה אם ראש הממשלה בנימין נתניהו אכן יחליף את שר הביטחון יואב גלנט בגדעון סער, או ליתר דיוק: האם סער מוכן למכור את המסר היחידי שבתכל'ס היה לו — שהוא ימני שסולד מנתניהו — רק לטובת כיסא הביטחון הנכסף. הדיון העלה שאלות על חוק הגיוס, ההשפעה של שרה נתניהו על המהלך, והאינטרסים של החרדים ושל איתמר בן גביר. אבל מעל לכל מרחפת העננה הכבדה: האם המהלך הזה נועד לסלק את המכשול שמונע מנתניהו מלהסלים את החזית בצפון וכך לגרור אותנו למלחמה כוללת באזור.
ישראלים אוהבים "הכל כלול". לצאת לנופש שבו אין כוכביות והחרגות, כך שמותר להתפרע ולהתחזר, בלי לחשוש כמה נשלם על זה בסוף. אבל מלחמה כוללת היא בדיוק ההפך מזה. היא כוללת בעיקר סימני שאלה: האם אנחנו באמת מסוגלים להביס את חזבאללה אף שכולם מזהירים שלא? האם איראן תיכנס במלוא כוחה? האם סעודיה תגן עלינו בכל כוחה? ומה לגבי החות'ים?
מה שבטוח הוא שהמלחמה תכלול את כולנו: חיילים בצבא ובמילואים, פליטים מאזור מגוריהם המופגז, ילדים שנגזלת מהם התמימות ו"סתם" אזרחים שחייהם מתנהלים מחרדה לחרדה, ונשדדה מהם היכולת לחלום על העתיד. כל זה כנראה כסף קטן לעומת מה שמלחמה כוללת מציעה לחברי הממשלה והעומד בראשה. עושה חשק לבחור בפתרון החרדי, להצטנף בתוך הקהילה של עצמך, להתנתק מהעולם וללכת ללמוד בכולל. // דור סער־מן
