הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
.
גם יישוב נטוש צריך מכולת. ואת זו של מנרה איגור אברמוביץ' מחזיק על כתפיו. הוא אחד משני התושבים היחידים שנותרו בקיבוץ, בשעה שאשתו ושתי בנותיו מפונות בגדות, והוא רואה אותם רק בסופי שבוע. "לפעמים בטוח יותר לא לצאת ממנרה, כי חזבאללה מנסה לצוד רכבים", הוא אומר. הבניין שבו שוכן הכלבו שלו במנרה נפגע כבר בדצמבר, ספג הדף של הטיל שפגע בחדר האוכל הסמוך, אבל הוא ממשיך להאכיל את כל מי שצריך. לצד אחראי התברואה שנותר לצדו בקיבוץ, "יש אנשי ביטחון ועובדים תאילנדים, ולא תמיד יש להם אספקה סדירה", הוא מסביר. "כך שכל הלוגיסטיקה של הקיבוץ היא כרגע עליי. אני מנסה להביא מנות חמות, קצת מתוקים, ביסלי במבה, חלב מתנובה, משקאות אנרגיה ומשקאות קלים, משקאות חלבון כי יש חבר'ה שמתאמנים, קולה, סיגריות. להילחם בלי קולה וסיגריות זה קשה".
מסביב, אומר אברמוביץ' (43), חבר בצוות הביטחון, "המראות קורעי לב. מעבר לבתים שנפגעו הקיבוץ מוזנח, הצמחייה מתה, כלבים וחתולים פלשו לדירות, יש זבל מסביב, הריחות לא נעימים. אנחנו מנסים להחזיק את המקום כמה שאפשר, אבל היכולת שלנו מוגבלת".
.
.
איגור אברמוביץ': "היישוב הרוס, אבל הקהילה לא הרוסה. הקהילה יותר חזקה מהבתים ההרוסים שלנו. ואנחנו נחזור. זה לא יהיה קל, אבל שלא יהיה ספק, גם אם זה ייקח חצי שנה או שנתיים - אנחנו חוזרים"
כמה גדול ההרס?
"פיזית מנרה הרוסה באופן כמעט טוטלי. מתוך 157 בתים — 110 נפגעו. כל מבני הציבור נפגעו, כל מבני העסקים והמלאכה, היו המון שרפות מסביב. זה המצב, אין דרך ואין סיבה להסתיר את זה. היישוב הרוס. אבל הקהילה לא הרוסה. זה שטויות במיץ. הקהילה יותר חזקה מהבתים ההרוסים שלנו. אנחנו מתפעלים את עצמנו כקהילה, מחזקים אותה, עושים אירועים. ואנחנו נחזור לכאן. זה לא יהיה קל, אנחנו עוד לא יודעים איך תיראה החזרה. כבר היו לנו תוכניות שיקום, לפני כחצי שנה, אבל מאז ההרס רק התרחב. מה שברור הוא, ושלא יהיה ספק בכך — גם אם זה ייקח חצי שנה או שנתיים, בסופו של יום אנחנו חוזרים".
האופטימיות לא נגמרת במחשבה על חזרה הביתה; במנרה מדברים על התרחבות. "כן, 75% מהבתים נפגעו, וחלק מהם יהיה צריך לבנות מחדש. ויהיה צריך לשקם תשתיות", אומר יוחאי וולפין (54), מנהל הקהילה, שחי בכלל בכפר הנשיא ("אני לא ממנרה, אבל מדבר מנראית שוטפת"). "אבל יש לנו הזדמנות לחשוב איך אנחנו רוצים שהקהילה תיראה ביום שאחרי".
מה זה אומר? איך אפשר בכלל לחשוב על שינוי הקהילה כשהיא פזורה ברחבי הארץ?
"למשל, היום ילדי מנרה משולבים במערכת החינוך של גדות, והיא מעולה, אחת הטובות שראיתי. אז אנחנו רוצים לבנות כזאת במנרה, מבחינת ערכים וכישורי חיים. חברי הקהילה רוצים לחזור הביתה, ולקלוט עוד אנשים, עוד משפחות עם ילדים. זה העתיד, זה האופק שלנו. מדובר כמובן ביום שאחרי המלחמה. הוא חייב לבוא. אם הביטחון לא יחזור לצפון לא תהיה תקומה לחבל ארץ שלם שננטש, לא רק למנרה, ואני מאמין שהמדינה לא תוותר על חבל הארץ הזה. מנקודת המוצא הזאת אני פועל".
7 צפייה בגלריה
הרס ועזובה באתר הרכבל ובקיבוץ, השבוע. "מתוך 157 בתים, 110 נפגעו. כל מבני הציבור, העסקים והמלאכה נפגעו, היו שרפות, הצמחייה מתה, חיות פלשו לדירות, יש זבל, יש ריחות", אומר איגור אברמוביץ'
(צילומים: אדוארד קפרוב)
מעט אנשים, מלוכדים, עם דנ"א של היאחזות בהר
280 חברים היו במנרה בבוקר 7 באוקטובר. כיום כשליש מהם חיים בגדות (ומשם פועלת גם הנהלת הקיבוץ); עוד כשליש, בעיקר הוותיקים, גרים במלון בטבריה; ואחרים התפזרו ברחבי הארץ. בשבוע שעבר הם התעוררו וגילו שלפי הרשתות החברתיות, "מנרה הושמדה". ציוץ של איש ההייטק הבכיר עידן טנדלר, שנהפך לוויראלי בטוויטר ובפייסבוק, ציטט אדם אלמוני מהקיבוץ שהכותב פגש בבר ושטען כי "כיתת הכוננות מתפרקת. הקיבוץ התפרק (...) אין יותר מנרה". הקיבוץ מיהר להוציא הודעת תגובה והבהיר ש"המידע הוא פייק מוחלט (...) הקיבוץ נפגע באופן משמעותי אבל הקהילה חזקה ומאוחדת ונחושה לשוב לביתה". ההודעה סיפרה על אירועי קהילה, על תוכניות שיבה, על גיוס של מימון המונים שיחל בקרוב. בקיבוץ יודעים היטב שנושאים אליו עיניים, לא רק החברים. מנרה בערבית, אגב, זה מגדלור.
"מנרה היא סמל", אומר דן אילן (87), מוותיקי הקיבוץ ומהדמויות המוכרות באזור, שפונה למלון נוף כנרת בטבריה. "ההתיישבות במנרה התחילה ב־1943, היישוב שעלה להבטיח את עמק החולה, ששמר על הגבולות המנדטוריים של המדינה באזור הזה, שיצר את המציאות בשטח. ועוד לפני מלחמת השחרור מנרה הוזכרה כסמל בספרות, בשירים. זה גם בעוכרנו — כי גם בצד השני הקיבוץ נחשב סמל, הם רואים אותנו כסמל להיאחזות".
וולפין מנהל הקהילה, שמגיע מבחוץ, מזהה את זה היטב באופי התושבים. "לכל קהילה יש דנ"א שמייחד אותה, וזה של מנרה מתחיל בהקמה שלה, בגובה 900 מטר. ההיגיון אומר שעל הר מתיישבים מתישהו בקיץ, אבל לא — המתיישבים הראשונים התיישבו בינואר. זה האופי: אנשים שרוצים להיאחז בהר. בגלל הטופוגרפיה גם בנו כאן מבנים בני שש קומות, מדורגים על צלע ההר. זה משקף את הלך הרוח הקהילתי, להיאחז במה שיש, לעבוד עם מה שיש, בלי להתפנק, בלי לקטר, בלי להתלונן. זו הגאווה המנראית. ובגדול, אם עברת פה את החורף — החורף פה קשוח מאוד — התקבלת".
יוחאי וולפין: "ההיגיון אומר שעל הר מתיישבים מתישהו בקיץ, אבל לא - הם התיישבו בינואר. זה האופי. עובדים עם מה שיש, בלי להתפנק, בלי להתלונן. זו הגאווה המנראית. ואם עברת פה את החורף - החורף פה קשוח מאוד - התקבלת"
"מנרה זה שם קוד לכל הגליל העליון", אומר גם נאור שמיע (51), יו"ר צוות החירום היישובי שפונה עם משפחתו לגדות. "אבל בעוד ביישובים אחרים — בדפנה, בגושרים, יישובי נדל"ן ולא קיבוצים נטו — יש עזיבה מטורפת, במנרה תהיה פחות עזיבה, כי אנחנו יישוב קטן והסיטואציה שונה. אצלם אין בעיה לבנות בית, אצלנו אתה חייב להיות חבר קיבוץ. אנחנו קהילה חזקה. קיבוצים שלא מחוברים לעצמם מפורקים לכל הרוחות".
ובינתיים אתם חוטפים יותר מהם.
"אחוזי הפגיעה במבנים שלנו גבוהים מבהרבה יישובים אחרים, כי נוח לפגוע בנו, רואים אותנו מכל כיוון, אנחנו חשופים יותר ממרגליות הסמוכה, למשל, וגם יש זווית קלה יותר לפגיעה בכינון ישיר, להבדיל ממשגב עם למשל. וחזבאללה יודע שאין פה תושבים ופשוט מוריד מבנים. כשעמדו לפגוע בתל אביב מחקו את כל כני השיגור. הדם שלך כחול משלי?".
מקורות הפרנסה של הקיבוץ נפגעו קשות, מטבע הדברים: ענפי החקלאות כמעט שלא פעילים, כי רובם נמצאים במה שהוא כיום שטח צבאי סגור, אתר התיירות צוק מנרה לא עובד, אין סטודנטים ששוכרים דירות ולא בעלי עסקים קטנים ששוכרים שטחים, ולקיבוץ אין מפעל. וגם שמיע מתאר הרס נרחב ו"קיבוץ רפאים, עזובה, עשבים, כלבים משוטטים, אולי אפילו מלבנון", אבל מספר על מפגשים של הקהילה, שמתקיימים אחת לכמה שבועות בקיבוצים מארחים שונים, על שיחות זום, על עדכונים שוטפים ואפליקציה ייעודית לחברי הקיבוץ. וולפין מספר איך בינואר, למשל, ציינו את חג המשק במלאת 81 שנה להקמתו, נפגשו בקיבוץ אלונים ו"כל הקהילה הגיעה לאירוע. אנשים בכו מהתרגשות, כולל מישהי שאמרה לי: חיבקתי אנשים שלא חשבתי שאני אחבק אי פעם'. ברגע הזה היה ברור שקהילת מנרה חוזרת ובגדול. נכון שהיא מפוזרת אבל יש בה גאוות יחידה. אני לא יודע מה יקרה בעוד שנה, אני מתאר את המציאות של היום. לתחושתי דווקא היותנו קהילה קטנה, דבר שיכול להוביל גם לשבריריות, עזרה ללכידות שלנו. אני מרגיש שמינפנו את הגודל שלנו לכיוון החזק, וברגע שהביטחון יחזור הקהילה תחזור הביתה".
"המטרה היא לשמר את הדבק שלנו", אומר שמיע על המאמץ הגדול המושקע בפעילויות קהילתיות. "יש אנשים שבקיבוץ כמעט שלא הגיעו לפעילויות של הקהילה, ומתחילת המלחמה מגיעים לכולן. אנשים שבבית היו באינטראקציה של רק 'שלום שלום' עכשיו נפגשים ומתחבקים".
אורלי בר: "יש שמונה צוותי עבודה, יש ליווי לכל המשפחות ומיפוי של הצרכים שלהן, בנים שעזבו חזרו לכיתת הכוננות, לתכנון, לשאר הצוותים. אנחנו נערכים לשיקום שיהיה אפשר להוציא לפועל ברגע שיגידו לנו 'בואו'"
ומה הלאה?
"אנחנו עובדים בימים אלה על תוכניות בנייה, פיתוח, תשתיות וביטחון. נשפץ את המבנים שאפשר לשפץ. הרחבה עתידית נעשה למדרון הצפון־מזרחי, הבטוח יותר. אנחנו מעוניינים בקראווילות כמו למשל אלה שהעמידו לחברי בארי בחצרים, כמגורים זמניים עד שנגמור לשפץ ולבנות. העיקר לחזור כמה שיותר מהר. כך שיש לנו תוכניות לכל מצב. ביום שבו תיגמר המלחמה כבר יהיו לנו תוכניות מוכנות, נוכל לצמצם זמנים ולהתחיל לעבוד".
ולמה מיועד הגיוס המונים?
"כדי שנוכל לעשות דברים שאין כסף עבורם בשלוף בלי לאבד זמן, אפילו ציוד או מועדון לכיתת כוננות. זה ישמש לכל דבר שיתרום לצמיחת הקיבוץ".
הצמיחה הזאת מתוכננת בכל ההיבטים, ומשולבת כל הזמן בעבודה המתמדת של שימור הקהילה. "יש שמונה צוותים: ביטחון, חזות הקיבוץ, חוסן אישי, קשרים עם משרדי הממשלה, איסוף כספים, בינוי, תשתיות וצוות של יוצאי הקיבוץ שנרתמו לסייע", אומרת חברת הקיבוץ אורלי בר. "אנחנו מלווים את כל המשפחות, את המצב, הצרכים, גם הרגשיים, עשרה אנשים שכל אחד מהם אחראי לעשר משפחות. בנים שעזבו מעורבים עכשיו מאוד בפעילות — הבן שלי שלא חי בקיבוץ התנדב במשך שבעה חודשים בכיתת הכוננות, האדריכלית שמלווה את התכנון ליום שאחרי היא יוצאת מנרה, מלווה אותנו בן הקיבוץ דגן לוין, בכיר בתנועה הקיבוצית. מנרה בלב של כולם. אנחנו נערכים לשיקום שיהיה אפשר להוציא לפועל ברגע שיגידו לנו 'בואו', ואנחנו חושבים על כל מיני פתרונות ביטחוניים, אנחנו בקשר עם הצבא בנושא, הועלו רעיונות ממש מחוץ לקופסה. אנשים שגרים על ההר חייבים לחשוב מחוץ לקופסה".
7 צפייה בגלריה
סיגל וזאבי ויז'ניצר עם ילדיהם רונן וגפן בחדרי האירוח בגדות, השבוע. "תוך שמונה שנים מספר הילדים בקיבוץ זינק משבעה ל־84, והקליטה נמשכת"
(צילום: אדוארד קפרוב)
יש משפחות שרק נקלטו וכבר נהפכו למפונות
הדנ"א הייחודי של המנראים, האופטימיות שבהיאחזות או ההיאחזות האופטימית, עולים בכל השיחות שקיימנו עם חברי המשק. סיגל ויז'ניצר (51) התאהבה באופי הזה מיד עם הגעתה לקיבוץ מראש העין, לפני תשע שנים. "הגענו לכאן ב־2015 לכנס נקלטים והתאהבנו במקום איך שנכנסנו בשער, אהבה ממבט ראשון. באווירה, בזה שלא ממהרים אבל את מה שעושים — עושים הכי טוב שאפשר", היא אומרת. "הכל רגוע כאן, לא מרימים את הקול. אחת הוותיקות אימצה אותנו, לא הפסיקה לבוא לבדוק איך אנחנו. היא בת יותר מ־90, אנשים מאריכים פה ימים — יש בני 80 שנראים בני 60. וכבר בחג שבועות הראשון הסבירו לנו: זה חג קיבוצי, אם תיסעו לא יהיה לנו עם מי לחגוג, תביאו את המשפחות שלכם לפה. מאז אף אחד לא נוסע".
מ־7 באוקטובר היא, בן זוגה ושני ילדיהם, בני 15 ו־13, חיים בדירת אירוח, בשני חדרים ללא מטבח, בגדות ("כשגדות הופגזה בידי הסורים ב־1967 מנרה קלטה את ילדי הקיבוץ עד לשיקומו, עכשיו כשהם שמעו שאנחנו מפונים הם פתחו את ביתם לנו, סגרו את המעגל"). החיים במלון מפונים מצומצמים, במרחב ובאפשרויות, "אנחנו מתגעגעים לאוכל של בית אפילו ברמה של אורז לבן", היא אומרת. בחדר אסור לבשל, אז יש מטבח מאולתר, מקורה, בחוץ, "אבל רק מי שיכול לעמוד בחום מבשל שם. במנרה יורד שלג בחורף, בגדות חם למות". בביתה שבמנרה היא לא ביקרה מאז השבת השחורה. היא יודעת שהחצר נשרפה, "אבל עוד לא נכנסנו הביתה, אנחנו לא יודעים מה קרה בפנים".
חברי הקהילה נאחזים זה בזה בחדרי האירוח שבהם נקלטו, "אנחנו קוראים לזה שכונת מנרה בגדות. חוזרים מארוחת הערב יחד, יושבים מחוץ לחדרים, צוחקים. אנחנו כל הזמן יחד, התגבשנו מאוד". ומתברר שבקהילה הזאת נמצאים גם התושבים הטריים ביותר של מנרה, שהגיעו בקיץ שלפני 7 באוקטובר, ושויז'ניצר ליוותה מראשית הדרך כרכזת הקליטה של הקיבוץ. "היו שתי משפחות שהגיעו ביולי ובאוגוסט 2023, חברים שעוד לא הספיקו להיקלט — וכבר נהפכו למפונים. אחת המשפחות איתנו בגדות כל הזמן הזה, אחרת עברה לערבה אבל תחזור למנרה כשנחזור לשם. שאר תהליכי הקליטה בינתיים נעצרו".
המשפחות הצעירות הנקלטות בשנים האחרונות הן גאווה גדולה של מנרה. "כשהגענו, ב־2015, היה בפעוטון ילד אחד; בתוך כמה חודשים כבר היו שישה. כשהגענו היו שבעה ילדים בכל הקיבוץ, בשבועות שלפני המלחמה חגגנו עם 84 ילדים".
אחד מהם הוא בנה רונן (15), והוא מתגעגע. לחברים שפזורים במקומות שונים והוא מתקשה לפגוש, לרכיבות על האופניים שלו בעליות ובירידות שסביב הקיבוץ ("גדות מישורית, זה לא מאתגר"), לנופים, "אני רואה סרטונים מהקיבוץ, רואה שמסלול האופניים שלי, שהאזורים שגדלתי בהם — אין אותם יותר, הכל הרוס", ולאווירה. "אני רואה את עצמי חי רק בקיבוץ. בהתחלה פונינו לנתניה ואחר כך לטבריה, אבל עיר זה לא בשבילי, זה גדול מדי. אני רגיל לקיבוץ קטן, כולם מכירים את כולם, כלבו אחד, וחשוב לי לגור בטבע".
7 צפייה בגלריה
דן אלון במלון שבו מתארחים ותיקי מנרה בטבריה, השבוע. "ארבע שנים חיכינו שיקרה אצלנו מה שבסוף קרה בדרום"
(צילום: אפי שריר)
אז הוא רוצה לחזור. מהצד השני, גם הוותיקים רוצים לחזור. דן אילן, המכונה דנה'לה ("אם אני אוהב את הכינוי? מה אני אגיד לך, התרגלתי"), בכלל גדל בשכונת שפירא בתל אביב והגיע למנרה עם הנוער העובד. מאז הוא עבד כחקלאי, מחנך, מורה לתיאטרון, וגם ניהל מרכז לאמנויות בקריית שמונה. הוא אלמן, וחי כיום עם מרים, גם היא חברת הקיבוץ. וכמו רונן בן ה־15, גם דן בן ה־87 מתגעגע מאוד. "יש במנרה תחושה של שליחות, הנוף יפה, מזג האוויר אירופי, וכולנו אנשים משונים שמחוברים לאדמה, בעולם שבו אנשים מתחברים לאספלט".
ועכשיו אתה במלון.
"אני עם בת זוג, ויצרנו במלון קהילה של חברי מנרה, מלכיה ודפנה. אנחנו יודעים להתמודד עם מצבים כאלה, ונשארו פה המבוגרים שמנטלית חסינים יותר".
עם מצב כמו זה שיש היום לא התמודדתם.
"גידלתי את הילדים שלי תחת הפגזות, ירדנו למקלט וגידלנו ילדים למופת, הם אומנם לא חיים בקיבוץ אבל הם מתנדבים בוועדות העזרה למנרה. אבל המציאות עכשיו שונה, כלי הנשק השתנו, אי אפשר להשוות. כך שאני מבין את החששות, אם היו לי ילדים קטנים אני לא יודע מה הייתי חושב על חזרה. אבל אני רוצה לחזור, ברגע שאפשר. אני חושב שהוותיקים, כאלה שהבתים שלהם לא נפגעו, יחזרו מיד".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
7 צפייה בגלריה
יוחאי וולפין בגדות, השבוע. "יש לנו הזדמנות לחשוב איך אנחנו רוצים שהקהילה תיראה ביום שאחרי"
(צילום: אדוארד קפרוב)
הזקנים מידרדרים מהר, ונקברים בלי כבוד אחרון
ממרומי גילו, אילן אומר שבמובן מסוים צפה את שקרה ב־7 באוקטובר, רק אחרת. "ארבע שנים חיכינו שיקרה אצלנו מה שבסוף קרה בדרום. אנחנו אנשים ריאליסטים, לא היינו צריכים שיגידו לנו. ראינו בעיניים את כוח רדואן מתקרב, והם הצהירו על הכוונות שלהם כל הזמן. לפני ארבע שנים המועצה המליצה לתושבים להכין תיק עם כל המסמכים והחפצים האישיים הכי חשובים כדי להיות מוכנים לפינוי בתוך חמש דקות. כיתת הכוננות שלנו התאמנה במשך כל השנים לכל תרחיש אפשרי, עם כלי נשק וחגורים בבית. היינו מוכנים לזה. אולי לא כולם הפנימו, אבל לי היה ברור שזה על הפרק. וחשבתי שזה יקרה בכמה יישובים, ארבעה־חמישה. ההפתעה היתה רק שזה לא קרה אצלנו, אלא בדרום, ועוד אחרי שבנו גדר יקרה ואמרו שחמאס מורתע".
"ידעתי שאני מגיע לנהל קהילה על גבול עם פוטנציאל ביטחוני גבוה, אבל לא דמיינתי שזה מה שיהיה", אומר וולפין. "ובחודש הראשון של המלחמה אני מודה שהסתובבתי בתחושה קשה שבמשמרת שלי הקהילה המפוארת הזאת, שקיימת 80 שנה, מתפזרת ומתפרקת. אבל זה לא קרה, ואנחנו חזקים, ונחזור הביתה".
איך יש לכם ביטחון שהביטחון יחזור?
הוא שותק רגע, ואז משיב: "לי יש ביטחון. אבל זה משהו שקצת קשה לי להגיד אחרי 7 באוקטובר, כי הביטחון צריך להיות קצת יותר ממילים וסיסמאות. להגיד שהכל יהיה בסדר לא יתפוס, זה חייב להיות משהו עם משמעות ונוכחות. רק כשזה יקרה אנשים יחזרו".
החשש הביטחוני התמידי, האי־ודאות בנוגע לעתיד והצורך לשמור על קהילה חזקה גם כשהיא פזורה הם רק חלק מהקשיים הגדולים שעומדים בפני אנשי מנרה. התמודדות מורכבת אחרת מתאר שמיע, מורה למתמטיקה ופיזיקה, נשוי ואב לשלושה, שהגיע לקיבוץ לפני 11 שנה מראשון לציון ("לא חשבנו שיהיה נופת צופים, אבל סמכנו על צה"ל שיחזיר את הביטחון. לא את תחושת הביטחון — את הביטחון. לא דמיינו כזאת הכלה, ובלי מוכנות"). מאז הוא נקשר עמוקות למקום ולאנשיו, והוא מודה שהקושי הגדול ביותר שלו כיום הוא האוכלוסייה המבוגרת. "מלראות את הזקנים אנחנו עם דמעות בעיניים. המון זקנים מידרדרים מהר יותר ואף מתים, זה חד וחלק קשור ליציאה מהבית. ואז קוברים אותם בקבוצה קטנה, מעט אנשים, בלי כל הקהילה שלנו — והם המייסדים. אפילו כבוד אחרון לא מצליחים לתת להם, זה הכי כואב. לא סקסי לדבר על זה, אבל זה כואב לכל הקהילות".
חברת הקיבוץ המבוגרת ביותר וחברת הקיבוץ המוכרת ביותר לציבור הרחב היא רחל רבין, בת 99, שפונתה למוסד סיעודי בקבוצת כנרת, ומאז הלכה ונחלשה. ובעוד דן אילן רק מחכה לחזור ואומר שכך גם חבריו, יש בקיבוץ מי שמעריכים שבני הדור הוותיק יהיו אלה שלא יחזרו, כי "לא לכולם יש כוח לבנות בגיל כזה בית מחדש".
תנו שקט ל־15 שנה, שנוכל לבנות מחדש
ומצד שני, גם לבנות חיים חדשים מחוץ לקיבוץ זה עניין לא פשוט. אורלי בר (65) ובן זוגה חיים בחודשים האחרונים בדירה שכורה בתל אביב, כדי להיות קרובים לבתם, אמא טרייה לתאומים. בן זוגה יליד הקיבוץ, היא הגיעה לשם לפני 45 שנה, עבדה כמורה לתיאטרון וכתיבה יוצרת, וראתה את שלושת ילדיה עוזבים את מנרה ("אחד לקיבוץ סמוך, אחת עורכת דין בחברת הייטק בתל אביב, ואחר כרגע בשליחות של הסוכנות באריזונה"). זה בדיוק הדור שהיה אמור למלא את הפעוטונים, ובמקומו הצטרפו משפחות חדשות, מבחוץ.
אז עכשיו בר בתל אביב, עיר שמושכת הרבה מאוד אנשים בגילה שמגיעים מאזורים כפריים יותר, אבל היא הבינה שזה לא מה שהיא רוצה. "תמיד היה לי חלום להגיע לתל אביב לחצי שנה, ועכשיו אני כמעט שנה פה, עשיתי וי על החלום הזה, וזהו, אני רוצה הביתה", היא אומרת. "אני יושבת בעיר שמזמנת לי הכל, וזה לא עושה לי את זה. אני יושבת בבתי קפה, אבל בחור שלנו במנרה לא היה חסר לי כלום. ראינו הצגות, יצאנו למסעדות, גם אם יש פחות מבחר, אבל עם החברים גם מיישובים אחרים ומקריית שמונה יצרנו לעצמנו עולם ומלואו. תל אביב כבר לא עושה לי את זה, הגעגוע הביתה אינסופי".
זה לא שהחיים במנרה קלים.
"למנרה היו תקופות קשות כלכלית, אבל דווקא הביטחון אף פעם לא השפיע. ירדנו למקלטים כשצריך והכל היה בסדר, אבל אחרי 7 באוקטובר משהו נשבר".
מה התערער?
"יש לי איזה משבר זהות. אנחנו קיבוץ די שמאלני, נשארנו כאלה אני מקווה, אבל אולי היינו קצת תמימים מדי. אבל אנחנו עדיין מאמינים שאפשר להגיע להסכמים, שצריך לדבר, שמלחמות לא פותרות דברים. אבל הייתי תמימה ברמה של לא להבין עד כמה שונאים אותנו, לא להבין את רמת האכזריות שמסוגלים להגיע אליה. אחרי מה שקרה בדרום חשבתי: הייתי נאיבית שלא נעלתי את הדלת בלילה".
גם שמיע מדבר על השבר הזה. "אני בעד שלום ופיוס, לחלום תמיד אפשר, אבל אם זה בידיים שלי — צריך להרוג את כל מי שמתקרב לגדר. ואני גם לא אחיה במקום של טפטופים".
איגור אברמוביץ' מהכלבו חי את הטפטופים שנהפכו למבול כבר 11 חודשים. הוא נולד בסראטוב, רוסיה, עלה לדימונה כילד, התחתן עם עולה שהגיעה כנערה לקיבוץ נווה אור ויחד הם הורים לבת 20 ובת 9. הם חיו בנווה אור עד לפני שמונה שנים, ואז הצפינו למנרה. "חם בנווה אור", הוא אומר. "ובשלב מסוים הבנו שאנחנו בקיבוץ מאוד ותיק, שבו יודעים מי חותך את האבטיח עשר שנים קדימה, ורציתי למצוא קהילה שנהיה חלק מהבנייה שלה". והם ידעו למה הם נכנסים במנרה. "שירתי בצפון, ידעתי מה זה חזבאללה ולבנון. וכשאתה 200-150 מטר מהגבול אתה לא יכול להגיד 'לא ידעתי שזה כל כך קרוב'. כשבחרנו בית אשתי התעקשה לבחור אחד בצלע הצפונית, המוגנת, של ההר. זה היה לה קריטי, אני צחקתי עליה — וטעיתי. לא חשבתי שיכול להיות מצב כמו עכשיו, כל כך הרבה זמן ובכאלה עוצמות. אף אחד לא חשב".
ומה יהיה?
"קטונתי מלהסביר לצבא מה ואיך לעשות. יש דרג מדיני ויש דרג צבאי, אני מאמין שהם יכולים לפתור את הבעיה. אני פשוט רוצה לחיות בבית שלי בבטחה, בלי להסתכל ימינה ושמאלה בכל פעם שאני נכנס לקיבוץ. וכן, יהיו לי עוד סבבים כאלה בחיים, אבל עכשיו אני רוצה שקט תעשייתי ל־15 שנה, תנו לי לבנות מחדש".
אמיץ מצדך.
"אשתי מתארת את זה בצורה קצת שונה. היא אומרת שאני משוגע על כל הראש".
