הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1הסיפור עם הביטוחים הסיעודיים מוציא אותי מכליי. קודם כל, אני מרגיש שזה אישי. אשתי, הילדים ואני מבוטחים בקופת חולים כללית. לכולנו יש ביטוח סיעודי דרך הקופה. אם הממשלה לא תתעורר על עצמה, ומהר, בעוד קצת יותר מחודש הזכויות שלנו יירמסו עד דק. אבל מילא אנחנו — אנחנו צעירים, בריאים ויש לנו מספיק זמן לחסוך למקרה שנהפוך לסיעודיים. לעומתנו, ההורים שלי, שניהם בעשור השמיני לחייהם, גם הם חברי כללית ומחזיקים בביטוח סיעודי, נמצאים בסיכון הרבה יותר גבוה להפוך לסיעודיים (סליחה אמא, סליחה אבא) מפאת גילם. הם שילמו על הביטוח הזה כל חייהם, סכומים שמצטברים לעשרות אלפי שקלים. וכעת, בגלל הרשלנות, החובבנות והאדישות הפושעת של הממשלה הזו, הם עלולים למצוא את עצמם עם ביטוח סיעודי שבור, חלקי, שלא מכסה אפילו חצי מהעלות של מטפל.
הנה המספרים: עלות ההעסקה של מטפל סיעודי צמוד היא 12-10 אלף שקל בחודש. הביטוח הלאומי מעניק קצבת סיעוד, אבל גובהה תלוי במבחן הכנסה. במעמד הביניים, אליו שייכים רובנו, כולל ההורים שלי, מקבלים רק כמה אלפי שקלים, אם בכלל. למשל, 3,000 שקל בחודש. כאן אמור להיכנס לתמונה הביטוח הסיעודי ולשלם עוד 5,000 שקל (הסכום הזה כבר קוצץ בתחילת השנה מ־6,000 שקל). יחד עם קצבת הזקנה ועוד קצת מהפנסיה, זה אמור להספיק, אם כי בקושי (יש את העניין הפעוט הזה של "צריך גם לחיות"). כעת, אם במקום 5,000 שקל ההורים שלי יקבלו 1,000 שקל בחודש, או כל סכום נמוך אחר, מה בדיוק הם יהיו אמורים לעשות?
זה אומר שהנטל ייפול עלינו, הילדים, מעמד הביניים העובד שבעצמו נאבק ביוקר המחיה מכל הכיוונים. וכל זה אף שמלכתחילה ההורים שלי רכשו את הביטוח הזה ושילמו עליו כל חייהם בחריצות, בדיוק כדי לא להפוך לנטל על ילדיהם. הם לקחו אחריות, הממשלה התנערה ממנה, וכעת הם עלולים לשלם את המחיר. אבל לא רק הם. גם אתם, גם ההורים שלכם. גם עוד 2.6 מיליון ישראלים אחרים מבוטחי קופת חולים כללית שמחכים בכיליון עיניים להבין מה לעזאזל הולך לקרות ב־1 בינואר עם הביטוחים הסיעודיים.
הממשלה הנוכחית אינה רשות מבצעת. היא הרשות המצייצת, המשסעת, הגוזלת, ההורסת. בעולם העסקי היו מדברים על השמדת ערך, וכל חברה שהיתה מתנהלת כך היתה קורסת מזמן
2באחריות העליונה למשבר הזה נושא שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. למען הסר כל ספק: הוא לא יצר את המשבר, והוא לא קרה בגללו. המשבר הזה הוא תאונת דרכים אטית מאוד שהתחילה להתגלגל לפני שנים רבות, וכולם ידעו שהיא תגיע. הרגולטורים שכפופים לסמוטריץ', בראשם המפקח על הביטוח עמית גל, אשמים פי כמה ממנו. ועדיין, מאחר שהוא השר, סמוטריץ' הוא האחראי העליון. התאונה מגיעה להתרסקות במשמרת שלו. כנראה שכבר אי אפשר למנוע אותה. אבל לפחות אפשר לנסות שלא נגמור טוטאל לוסט. זו בדיוק מהותה של אחריות, בניגוד לאשמה. אז איפה סמוטריץ'? שמעתם אותו מתבטא בנושא לאחרונה? מסיבת עיתונאים? הצהרה? משהו?
דמיינו לרגע שלא מדובר במשבר ביטוחים סיעודיים, אלא במשהו שקרוב ללבו. למשל, אם האמריקאים היו מטילים סנקציות כלכליות שוב ושוב על גורמים ביהודה ושומרון, והאנשים והגופים שנכנסים לרשימה השחורה של האמריקאים היו מנותקים לחלוטין מהמערכת הבנקאית ונאלצים להסתמך על פילנתרופיה כדי לשרוד. האם סמוטריץ' היה מחריש?
כולנו יודעים את התשובה, פשוט משום שזה קרה במציאות: האמריקאים מטילים עוד ועוד סנקציות, וסמוטריץ' לא חוסך בלשונו. ביולי, כשהיה איום שהוא עצמו ייכנס לרשימה השחורה, שר האוצר אמר שהסנקציות הן "פגיעה בריבונות הישראלית וביחסים בין המדינות". הוא שוחח על כך עם ראש הממשלה. בפברואר, כשהאמריקאים הכניסו כמה מתנחלים לרשימה, סמוטריץ' אמר: "אדאג שבנקים לא יפגעו באזרחי ישראל בגלל צו מופרך שאין לו הצדקה. אנחנו לא רפובליקת בננות של ארצות הברית". הוא אף נפגש עם המפקח על הבנקים כדי לדון בנושא ולמצוא פתרונות. פתרונות הוא אמנם לא מצא, אבל הוא לפחות ניסה. היה לו אכפת. וזה לב ההבדל.
3אבל מחדל הביטוחים הסיעודיים הוא הרבה מעבר לסיפור אישי. זה גם סיפור מערכתי גדול מאוד. זה סיפור על ממשלה שלא מנהלת דבר. היא לא יודעת לנהל, היא לא שואפת לנהל, זה פשוט לא מעניין אותה.
רובנו כבר הספקנו לשכוח או להדחיק את הבלגן ששרר בשבועות אחרי טבח 7 באוקטובר, את אוזלת היד של הממשלה בתחומים האזרחיים — מפינוי הערים והיישובים, דרך שיכון המפונים במלונות ועד חוסר התיאום בין משרדי הממשלה במחנה שורה שבו זוהו גופות הנרצחים. אבל זה לא שהממשלה התאפסה על עצמה אחר כך. חוסר הניהול מלווה אותנו מאז בכל התחומים.
קחו לדוגמה את מינהלת תקומה לשיקום עוטף עזה. ראש הממשלה בנימין נתניהו העמיד בראשה את יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית תא"ל (במיל') משה אדרי. אדרי הוא אדם מוכשר מאוד, שהצליח להקים מינהלת מתפקדת מאפס, לבנות לה תוכנית עבודה לשנים קדימה, להשיג תקציב, להעביר חקיקה ולהתחיל להניע. אחרי כמעט שנה בתפקיד הוא עזב, ואת מקומו היה אמור לתפוס אלוף (במיל') יפתח רון־טל. אבל הוא ביקש דחייה של כמה חודשים. עד אז מילא את מקומו מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי. בסופו של דבר רון־טל ויתר על התפקיד, ועוד לא נמצא מנהל חדש. בינתיים יוסי שלי בכלל מונה לשגריר באיחוד האמירויות. מינהלת תקומה נהפכה למינהלת יתומה.
והנה עוד: בצפון בכלל אין מינהלת. היתה אמורה להיות אחת, אבל אין; העיקר שיש לנו שר חדש לענייני מינהלות (זאב אלקין). שר העבודה מחזיק כבר חודשים את ההורים המשרתים בני ערובה של עשרת אלפים אברכים ולא מפרסם תקנות לסבסוד מעונות היום, וכעת אולי ייאלץ לעשות זאת רק כי בג"ץ עומד להתערב. השרה לשוויון חברתי מסרסת את תוכנית הדגל של המשרד שלה, תוכנית החומש לחברה הערבית, עד כדי כך שנציגי הערבים מתחננים שהתוכנית תחזור לאחריות משרד ראש הממשלה.
את תקציב המדינה ל־2024 שר האוצר פרץ כבר שלוש פעמים כדי להגדיל אותו עוד ועוד. גם בגלל שהסיוע האמריקאי לא הגיע כמובטח, אבל גם בגלל גידול בהוצאות הביטחון בשל התארכות המלחמה וכתוצאה מכך גם עלייה בהוצאות הריבית. כמו כל הדוגמאות האחרות, גם זה לא פורס מאז'ור, זו לא גזרה משמים, זה ניהול גרוע מאין כמותו. צעדי המיסוי שהגיעו אל הכנסת כבר נמצאים בסכנת שינוי, אבל לא בגלל הכנסת, אלא משום שבמשרד האוצר לא מסכימים עם משרד ראש הממשלה על אחד הצעדים המרכזיים (מיסוי רווחים כלואים). ותקציב המדינה ל־2025 אמנם אושר בממשלה, אבל כלל לא בטוח שיאושר בכנסת, ובוודאי שלא במועדו.
בסוף זה תלוי ברצונו וגחמותיו של אדם אחד בלבד. ככה העסק "מנוהל". הם אפילו לא מצליחים להעביר את חוק ההשתמטות שהם כל כך רוצים בו.
4
ואם כל זה לא מספיק, לפני שבועיים נתניהו אמר בישיבת הממשלה שהוא מתכוון להקים מינהלת לטיפול במשפחות של קורבנות הנובה: "נפגשתי איתן ושמעתי סיפורים מסמרי שיער. הן זקוקות לטיפולים פסיכולוגיים ולסיוע נוסף, הן ראו את הדברים הכי קשים שקרו ליקיריהן. לכן אני מתכוון לטפל בזה ולהקים מינהלת מיוחדת עבורן. אי אפשר להזניח את זה".
כל אחת מהמילים האלה גרמו לי לרצות לקום מהספה ולשבור את המסך. קודם כל, שמעת את הסיפורים האלה רק עכשיו?! יותר משנה עברה, מה עשית עד עכשיו? אז תגידו — ראש הממשלה עסוק, יש לו מלחמה רב־זירתית לנהל. זה נכון, ראש הממשלה לא אמור לנהל את הכל בעצמו. לשם כך אמור להיות מנכ"ל ראוי במשרד ראש הממשלה, שישמש זרועו הארוכה. מנכ"ל כזה כבר מזמן היה נפגש עם המשפחות, ימים או שבועות אחרי האסון, ומרכז את עבודת משרדי הממשלה כדי לתת להם מענה מיטיב. אבל לנו היה את יוסי שלי, אדם נטול כל כישורים, וכעת אפילו את זה אין, אלא רק ממלאת מקום, דרורית שטיינמץ, מי שהיתה אחראית בעבר על שיפוץ מעון ראש הממשלה. היא מקורבת למשפחת נתניהו.
הלאה: נתניהו אמר שהוא מתכוון לטפל במשפחות ולהקים מינהלת מיוחדת. אמר, ולא הקים. ואם כל מה שהממשלה יודעת לעשות זה להקים מינהלות מיוחדות שאחרי זה גוועות לתוך עצמן כי אין להן ראש, או כי אין אותן בכלל, אז למה לטרוח? אין לנו צורך במינהלות, יש לנו צורך במשרדי ממשלה מתפקדים, מנוהלים מעולה, שאת עבודתם מסנכרן, מתאם ומוביל מנכ"ל משרד ראש הממשלה. זה תפקידו, להיות המנצח הווירטואוז של התזמורת הזו. אבל, כאמור.
ולבסוף, הסיום: "אי אפשר להזניח את זה". אחרי יותר משנה, כשהפגיעות הנפשיות הן כל כך קשות, אחרי שהתקשורת עסקה בהרחבה בלפחות שורדת נובה אחת ששמה קץ לחייה, אחרי כל זה, ראש הממשלה, אתה עוד מעז לומר "אי אפשר להזניח את זה"? לפעמים אני באמת נשאר חסר מילים.
5לפני שבועיים מת השר והח"כ לשעבר מיכאל (מיקי) איתן. מעבר לכך שאיתן סימל את הליכוד הישן, זה שלא נשאר ממנו אפילו זכר, תפקידו האחרון בממשלה (תחת נתניהו), עד לפני קצת יותר מעשור, היה השר לענייני שיפור השירות לציבור. איתן ידע שזה תפקיד מונפץ, הבין והודה שככה מרכיבים קואליציה — ממציאים תפקידים לא נחוצים. אבל אם הוא כבר קיבל אותו, הוא בא לעבוד. הוא ממש התאמץ לנסות לשפר את השירות הממשלתי לציבור. עשה שולחנות עגולים, קידם פתרונות טכנולוגיים ושיתוף פעולה עם החברה האזרחית, פעל במרץ להגדלת השקיפות של הממשלה והיווה דוגמה אישית.
הרבה מים זרמו בנהר הפוליטי שלנו מאז שאיתן ובני דורו היו בשלטון. נשארנו רק עם זרימת מי שופכים מזוהמים ומצחינים. בכל יום שעובר גוברת התחושה שהממשלה מנסה להרוס יותר ויותר את מה שנשאר מהחברה הישראלית. אני לא מדבר אפילו על ניהול המלחמה, ועל הכישלון המוחץ בהשבת כל החטופות והחטופים הביתה. אני מדבר רק על הניהול היומיומי של המדינה, של החיים שלנו כאן.
הרשות המבצעת אמורה לבצע. לשפר את השירותים שמקבלים האזרחים, להרחיב אותם, לחזק את המדינה. הממשלה הנוכחית אינה רשות מבצעת. היא הרשות המצייצת, הרשות המשסעת, הרשות הגוזלת. היא לא רק מנוהלת רע ולא רק מסכסכת, היא הורסת. בעולם העסקי היו מדברים על השמדת ערך, וכל חברה שהיתה מתנהלת כך היתה קורסת מזמן, מגיעה להקפאת הליכים, מפורקת עד אחרון חלקיה ונמכרת בפרוטות, וסיכוי לא רע שמנהליה גם היו מגיעים לבית המשפט. הממשלה היא לא גוף עסקי, היא המייצגת של כולנו, היא אמורה לדחוף את המדינה הזו קדימה, אל עתיד טוב יותר. כל עוד היא לא עושה זאת, היא מועלת באמון הציבור, ופועלת נגדו.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
