בחודש האחרון יש מנטרה אחת ששולטת ברדיו: "השם יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב". זהו הפזמון של "תמיד אוהב אותי", גרסת הכיסוי של ששון איפרם שאולוב לשיר של הזמר החסידי יוסף אליצור, שהפכה ללהיט עצום וכבשה גם את המקום הראשון בגלגלצ. זה לא צריך להפתיע: בתקופה כל כך קשה, אנחנו זקוקים להמנונים מרימים שמבטיחים לנו שיהיה לנו תמיד טוב. והתנאי לרווחה שהשיר מציע פשוט וישים — רק צריך להאמין באל. זה סוד כוחו של השיר כהמנון מרים, אבל זה גם בדיוק מה שהופך אותו לשיר מייאש, שמגלם בדיוק את הבעיה בהתמודדות של הישראלים עם הזוועות שפוקדות אותנו מאז 7 באוקטובר.
"תמיד אוהב אותי" נכתב בידי אליצור והרב שלום ארוש, אנשי חסידות ברסלב, והוא מספק מענה משלו לדילמה היהודית הקלאסית "צדיק ורע לו", שעוסקת בסתירה הגלומה באסונות שקורים לאנשים צדיקים ומאמינים. ספר איוב המקראי עסק בדילמה הזו — איוב ירא השמים סופג סדרה של אסונות, שמתגלים בעצם כמבחני אמונה שאלוהים עורך לו. היות שאמונתו של איוב לא נחלשת, לבסוף הוא מקבל גמול ופיצוי מהאל על כל מה שאיבד. התפיסה הזו היא מנוע חשוב לתקווה, כי היא מאפשרת לאנשים טובים להאמין שצדק תמיד נעשה, ובסוף הם יקבלו את הגמול שלהם — אם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא.
אבל יש סכנה בתפיסה הזו. בקבלה שטחית שלה היא מאפשרת לאנשים לדלג על ביקורת עצמית, על איתור המקומות שבהם אנחנו אחראים לפחות לחלק מהמצב שאליו הגענו, ועל העבודה הנדרשת כדי לתקן את עצמנו ולכפר על מעשינו. ושם בדיוק נמצא "תמיד אוהב אותי" — בכל המקומות שבהם הוא מנסה לעודד אנשים לא להישבר מהמגרעות שלהם, הוא בעצם פוטר אותם מלנסות להשתפר. האלוהים של איפרם שאולוב "רואה בי רק ת'נקודות הטובות / רואה שאני רוצה להיות טוב רק לא יוצא לי". הדובר מכיר במגרעות שלו, אבל הן לא חשובות, גם לא התוצאות שלהן. הכוונה היא הדבר היחיד שחשוב. אז מה ההסבר לסבל? "חסרות לי כולה כמה תפילות": לא בקשת מחילה, לא עבודה קשה, ושום הצעה לתקן — רק תגידו כמה תפילות ודיינו.
"תמיד אוהב אותי" אינו השיר הראשון שפונה לאמונה דתית כדי לחזק את עם ישראל בזמן המלחמה הנוכחית. קדמו לו, בין השאר, הלהיטים "עם ישראל חי" של אייל גולן ו"אני חוזר" של מ' המסתערב. אבל בעוד השירים האחרים מתמקדים בחיזוק המאזינים בעודם עובדים למען הצלחתם (גולן שר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", ומ' שר "בעזרת השם נעשה ונצליח") — "תמיד אוהב אותי" פוטר את שומעיו מאקטיביות, מכל צורך לעשות משהו, מלבד התחזקות באמונה. אלוהים "תמיד עונה לי, ואם עדיין לא — ממשיך לחכות", שר שאולוב. כלומר גם אם האל לא נענה לתפילותינו, אין אינדיקציה לכך שאולי הוא טועה או אפילו חוטא. זהו רק מבחן אמונה, ולכן עליו רק לחכות עד יעבור זעם.
הפסיביות הזו, שמסרבת להכיר באחריות של אדם לגורלו, מהדהדת את האופן שבו ישראלים רבים מתמודדים עם המלחמה. בישראל 2024 אין מקום לביקורת עצמית, ומי שטוען ש־7 באוקטובר קרה בגלל מחדלים מהצד שלנו מוקע כבוגד. האסון הגדול וכל הזוועות שקרו לנו מאז הם בבחינת "צדיק ורע לו" — אסור לנו להאשים את הכיבוש, את ההתייחסות של ממשלות ישראל לחמאס כאל נכס אסטרטגי, את ההתעלמות מהאזהרות שעלו מהשטח או כל אחד מהגורמים הלא מעטים שאיפשרו את האסון. המלחמה קרתה, התרחבה והסלימה רק בגלל מבחני אמונה. חסרות לנו כולה כמה תפילות.
ההצלחה של השיר מעידה על כך שרוב הציבור הישראלי מעדיף לטמון את הראש בחול בתקווה לשרוד במבול עד שייגמר — במקום לדרוש בדק בית ושינוי. מי שנהנים מהפסיביות הזאת ומנצלים אותה לטובתם הם כמובן ראש הממשלה וחברי הקואליציה שלו. היא מאפשרת להם לא להקים ועדת חקירה שתחקור את מחדל 7 באוקטובר, לא לבצע שום פשרות כדי להחזיר את 101 החטופים שנפלו בשבי במשמרת שלהם ולא לדאוג לשיקום כלכלי וחברתי אמיתי במדינה. ההתנערות שלהם מאחריות מעידה שהם מעדיפים לשמר את המצב הקיים מאשר לשפר אותו.
"תמיד אוהב אותי" פוטר אותנו מכל צורך בביקורת עצמית. אנחנו רק צריכים להתחזק באמונה. וגם אם האל לא נענה לתפילותינו, אין אינדיקציה לכך שאולי אנו טועים או חוטאים. זה רק מבחן אמונה
אבל הפסיביות של איפרם שאולוב/אליצור־אורש אינה תוצאה הכרחית של אמונה דתית, אלא רק רידוד נרקיסיסטי שלה. ולראיה, זמרים אחרים רואים במורכבות של "צדיק ורע לו" דווקא דרישה אלוהית להוציא יותר מעצמם. כך למשל, אביתר בנאי שר ב"חלל" על ימים שבהם יש "אל שהפעם שותק", ומציע כי חוסר ההתערבות של האל הוא בעצם קריאה לאדם הקטן לפעול: "ואולי ואלי, הפעם תורי". במקום לדרוש מהאדם רק להתחזק באמונה, אלוהים של בנאי תובע ממנו לקחת אחריות לגורלו — ובמובן החברתי, לתרום את חלקו לשיקום של החברה הישראלית מתוך המשבר שבו היא נמצאת.
בנאי מתייחס לתקופה הנוכחית כאל חשבון נפש ולתיקון שאנחנו אחראים לו ("איזו סכנה אם כלום לא השתנה. אם נהיה כמו לפני גם אחרי המלחמה", הוא שר בשיר "שיחות שלום"), ואילו איפרם שאולוב רוצה לדלג על השלב הזה ורק לשכנע את עצמו שהוא בסדר כמו שהוא, שהעיקר שהוא ניסה ("השם גם ראה את הרצון שהיה לי, שניסיתי לא אמרתי נואש") ותכף ממש הוא גם יתוגמל על כך מעל ומעבר ("תיתן לי כל יום מחדש מתנות").
גם אם אפשר להתחבר לשאיפה של "תמיד אוהב אותי" לעצום עיניים ולקחת הפסקה מהמאבקים היומיומיים הקשים, הדחייה המוחלטת של כותבי השיר לקחת אחריות לגורלם היא מסוכנת. לקראת סוף השיר הם מייחלים ש"יבוא כבר משיחנו, ובלי שום מלחמה". העובדה שהם נותנים לביאת המשיח משקל זהה לשלום אזורי מראה שהם מייחסים להישגים ארציים כמו פעילות דיפלומטית והפסקת אש מעמד של נס, משהו שיקרה רק אם ירצה השם, ולא אם נבחרי הציבור יעשו את עבודתם. וכך, במקום ש"תמיד אוהב אותי" ימלא אותנו בתקווה, הוא בעצם דוחף אותנו להסרת אחריות והרמת ידיים.
