מגעים למכירת וויז
סמוטריץ' יברך?
עסקת Wiz המתרקמת היא היסטורית — לא רק מבחינת ההייטק הישראלי, שאולי יזכה לראות סכום שיא של 23 מיליארד דולר משולמים עבור סטארט־אפ הסייבר הצעיר, אלא גם מבחינת הרוכשת גוגל, שמעולם לא קנתה חברה בסכום כזה. אלא שההיסטוריה הזו נעלמה, לפחות עד כה, מעיניהם של ראש הממשלה ושר האוצר שלו.
מוזר. השניים ידועים כמי שממהרים לחגוג הצלחות ישראליות, מחילוץ חטופים עד השקעות הייטק. בדצמבר האחרון למשל, בצלאל סמוטריץ' מיהר לחגוג מעל כל במה "השקעה חסרת תקדים" של אינטל בהקמת מפעל חדש, ומיותר להזכיר את מבוכת התגאותו בהשקעה של "חברת נאבידה הבינלאומית". אז מה פשר השתיקה שלהם לנוכח העסקה הגדולה בהיסטוריה של ההייטק הישראלי, שתכניס למדינה לפחות 10 מיליארד שקל?
אפשר לטעון שדבר עדיין לא נסגר, והתפרצות השמחה פשוט נשמרת ליום שאחרי החתימה. אבל סביר שגם אז סמוטריץ' יתקשה למצוא מילים חמות בשבחם של אסף רפפורט, עמי לוטבק, רועי רזניק וינון קוסטיקה, מייסדי ומנהלי וויז, חבורה של צעירים ליברליים, שיצאו בגלוי נגד ההפיכה המשטרית בשנה שעברה, ובתגובה לה הוציאו את החשבונות העסקיים של החברה מישראל. הרי ההומואים השמאלנים שמובילים את וויז לא יעשו סלפי מחויך עם ההומופוב המשיחי, והוא יצטרך להתפתל ממש כדי להודות להם על שסייעו לו בסגירת הגירעון שיצא משליטה תחת ניהולו הכושל. אפילו לנתניהו, קוסם של נטילת קרדיט, יהיה קשה למצוא טוויסט שיסביר כיצד הוא אחראי להצלחה הפנומנלית הזאת. הרי הוא לא הנחה, ולא הורה אלא דווקא ניגח את שכמותם במשך כל השנה האחרונה.
למכירת וויז יש חשיבות דרמטית לכלכלה הישראלית במישורים רבים. אחד מהם הוא ההמחשה שמקבלת הממשלה המשיחית כולה לכך שלא בסייעתא דשמיא צועדת המדינה קדימה וממלאת את קופתה, אלא במוח ובכישרון, בלימודי ליבה ובשירות צבאי.
/// סופי שולמן
דיוני התקציב
לנגיד אסור לשתוק
בפגישת הדיון הראשוני על תקציב 2025, שהתקיימה השבוע, נגיד בנק ישראל אמיר ירון היה הדמות המקצועית הבלתי תלויה היחידה שנכחה בחדר. כל פקידי האוצר הודרו ממנה, בשל רצונו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לבנות "ציר עוקף אגף תקציבים" בדיונים, שבסופם תוצג "חבילה פיסקלית" לאגף תקציבים כעובדה מוגמרת. אחרי הכל הפקידים באגף הציגו הצעות תקציביות משמעותיות, שאין להן היתכנות פוליטית מבחינת השר, ובהן טיפול בעיוותי מס, עידוד אורח חיים בריא, הקטנת תמריצים שליליים, עידוד תעסוקה ומנועי צמיחה. אבל סמוטריץ' כרגע מתמקד במינימום שבמינימום — הפחתת היחס חוב־תוצר.
אגף תקציבים לא יכול להסכים לגישה הזו, היא מנוגדת למסורת באגף של עקשנות מקצועית, ושל ניסיון להשפיע על ההעדפות של הדרג הפוליטי. הדנ"א של בנק ישראל, לעומת זאת, שונה. אין לו גישה לפרטי הפרטים של התקציב, והוא בקלות יכול לקבל את הנרטיב הפוליטי של "אין ברירה". זו הסיבה שסמוטריץ' רוצה את הנגיד לצדו — הנגיד והבנק המרכזי נוחים לו יותר, הם יאפשר לו להציג תקציב מינימלי כתקציב אחראי וקשה.
אבל כששר האוצר מדיר את הפקידות שלו מדיונים בליבת העיסוק שלהם, הנגיד לא צריך להיות מוחמא, אלא להיבהל, ולהבין שאחריות גדולה הרבה יותר נופלת על כתפיו עכשיו. במקום לשתף פעולה עם ניסיונות ה"הפרד ומשול" של סמוטריץ', עליו להמשיך להעביר מסרים ברורים של חזית מקצועית אחידה בין הפקידים בסוגיות הגדולות. זה הדבר הנכון ביותר לתקציב — ולעם ישראל.
/// שלמה טייטלבאום
גפני
שוויון זה רק לנו
ח"כ משה גפני העביר השבוע בוועדת החוקה חוק לקידום הייצוג של חרדים בתאגידים ציבוריים וברשויות מקומיות בהתאם לחלקם באוכלוסייה. בעולם נורמלי הצעת חוק שכזו היתה מבורכת. העסקת חרדים היא אינטרס לאומי ותסייע בצמיחה של המשק הישראלי. אך כדאי להתייחס להצעת החוק הזו בקונטקסט רחב יותר. למשל כזה שבוחן איך גפני וחבריו לקואליציה הצביעו על חוק אחר, שנועד לדאוג לייצוג של נשים בדירקטוריונים של חברות ציבוריות בהתאם לחלקן באוכלוסייה. האופוזיציה הגישה בתחילת החודש חוק כזה, שביקש להעלות את ייצוגן של נשים בדירקטוריונים מ־22% כיום ל־50% בתוך עשר שנים. אבל הקואליציה הפילה אותו בקריאה הראשונה בכנסת, כולל השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האשה מאי גולן.
בקואליציה הצינית וחסרת המעצורים שמנהלת את המדינה, אין שום דאגה לשוויון חברתי אמיתי, ואפילו לא דאגה לכלכלת ישראל ולהגדלת הפריון שלה באמצעות העסקת חרדים. יש בה מנהיגים שכל מה שמעניין אותם זה לתפור עוד ג'ובים למבקשי טובתם, גם במחיר של מניעה מנשים, ששירתו בצבא למשל ושילמו את חובתן למדינה, לקבל את מה שמגיע להן כבר מזמן.
/// גולן פרידנפלד
הריבית על העו"ש
אל תגידו הטבה
בנק יהב הודיע השבוע על "סיום הטבת ריבית בגין יתרות זכות בחשבונות עו"ש". יהב אינו לבד: בשבועות האחרונים מרבית הבנקים הודיעו על סיום הטבת הריבית על העו"ש, שעליה הודיעו בקיץ שעבר. השימוש במילה "הטבה" אינו מקרי. לבנקים יש אינטרס ברור שנחשוב שהם עושים לנו טובה בכך שהם מצ'פרים אותנו על כך שאנחנו בפלוס. העובדה שכספי העו"ש של לקוחות — שהיקפם עומד על 386 מיליארד שקל — הם חומר הגלם שמשמש את הבנקים לעשיית רווחי עתק לא מבלבלת את הבנקים: מבחינתם זה מגיע להם בחינם, אף שהם מרוויחים עליו כיום קרוב ל־4.5%.
המערכת הפיננסית בנויה על השקעות ותגמול עליהן — אף משקיע לא נותן את כספו מתוך אלטרואיזם, אלא כדי לקבל תמורה הולמת על כך. הגיע הזמן שהבנקים יתייחסו גם ללקוחות שלהם כמו שהם מתייחסים למשקיעים, וישלמו כדרך שגרה ריבית על העו"ש, ללא מגבלות ותנאים כפי שעשו בשנה האחרונה. העובדה שאף אחד מהם לא עשה זאת עדיין רק מעידה כמה אפסית היא התחרות בענף, ואיזו דרך ארוכה עוד עלינו לעבור עד שהבנקים יתרגמו לכסף את ההערכה שלהם ללקוחות.
/// שקד גרין
המועמד לנשיאות ארצות הברית דונלד טראמפ ניצל השבוע מניסיון התנקשות. זו מילה שאנחנו שומרים רק לדרגים הבכירים, לאנשים מפורסמים ורבי־השפעה. הרי באנשים רגילים לא מתנקשים. אותם "רק" הורגים או רוצחים. הסיבה לייחוד הזה היא שהתנקשויות תמיד משנות את מהלך ההיסטוריה: מפרנץ פרדיננד, שחיסולו הצית את מלחמת העולם הראשונה, דרך מרטין לותר קינג, שמותו טלטל את מאבק זכויות האזרח באמריקה, ועד יצחק רבין, שהרצח שלו שינה את פני החברה הישראלית.
ההתנקשויות גם שולחות אותנו מיד לפשפש בעברו של המתנקש. להבין אם היה אידאולוג קיצוני ואלים, כמו יגאל עמיר, או פגוע נפש, כמו ג'ון הינקלי, שניסה לרצוח את רונלד רייגן כדי להרשים את השחקנית ג'ודי פוסטר. ואולי בכלל הרוצח הוא רק קצה הקרחון של קונספירציה רחבת היקף שמוסתרת מעיני הציבור? הרי עד היום יש אינספור תיאוריות לגבי האמת שמאחורי הרציחות של ג'ון פ. קנדי ורבין.
אבל ניסיון ההתנקשות בטראמפ שוב הופך את היוצרות, כי כרגיל אצל האיש הזה שום דבר לא רגיל. וכך, אפילו שהיורה תומאס מת'יו קרוקס נכשל בניסיונו להרוג את היעד שלו, הוא כנראה כן הצליח לשנות את מהלך ההיסטוריה. התמונה של טראמפ המדמם מאוזנו, אך נראה כמו אריה שהביס טורף אחר, קיבעה את הדימוי שלו בציבור האמריקאי כגיבור. זאת בזמן שהנשיא המכהן ג'ו ביידן נראה יותר ויותר מבולבל וחסר שליטה. זה גם החדיר בציבור חמלה ואמפתיה לטראמפ, ששמו לרוב נקשר בהתססה לאלימות, הפרות חוק וגסות רוח. באופן אירוני, דווקא הכישלון של ניסיון ההתנקשות נתן לטראמפ את מה שתמיד רצה — התחושה שהוא בלתי מנוצח.
/// דור סער־מן
