.
.
תשעה באב
איכה היתה לזונה?
תשעה באב שחל השבוע מציין את חורבן הבית, שעליו אמר הנביא ישעיהו את התהייה המפורסמת: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה?". התשובה נמצאת בתוכחה שלו – החורבן מתחיל בשחיתות, בעוול, בהיעדר המוסריות. הוא מתחיל בהסתלקותו של משפט הצדק, בדגש על משפט הנביאים, שמפנה את הזרקור למוחלשים בחברה. מי שמתאכזר אליהם - סופו להחריב את החברה כולה.
השופט המנוח אדמונד לוי, בפסק הדין שפסל את הסדר הטיעון עם הנשיא לשעבר משה קצב, לא היה יכול להתאפק ובשולי חוות דעתו תקף את השחיתות הציבורית ומנה את השרים שהואשמו והורשעו בה — רשימה ארוכה שהצעיד בזמנו היועץ המשפטי מני מזוז לחדרי החקירות ולספסל הנאשמים. "נוכח מציאות קשה זו", כתב לוי, "כמו מאליהם עולים ומהדהדים באוזניי דברי התוכחה של הנביא ערב החורבן: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה". זו היתה המציאות ב־2008. ואילו היום? כדי להחריב מדינה לא צריך להוביל רשימה ארוכה של שרים לספסל הנאשמים, מספיק ראש ממשלה אחד.
/// משה גורלי
פיקרסקי
מכונת המקורביזם
התוצר הטרי של מכונת המקורביזם הביביסטית הוא פרופ' אלון פיקרסקי, מנהל המערך הכירורגי בהדסה עין כרם, שמונה לדירקטור בשכר בחברה הביטחונית הממשלתית רפאל. מספרים על פיקרסקי שהוא רופא מוכשר ומנתח בחסד עליון. זה נחמד, אבל הקשר בין זה לביטחון, לכיפת ברזל וליירוט בלייזר הוא כמו הזיקה שבין בנימין נתניהו לאמריקן לייזר.
הזיקה שכן מתקיימת היא אחרת לגמרי: לפני פחות מחצי שנה עשה המנתח המוכשר לנתניהו ניתוח בקע. בעבר גם הוציא בהצלחה לרעייתו שרה את התוספתן. הוא אף היה מהרופאים שחתמו על ה"דוח הרפואי" של ראש הממשלה, שהשורה התחתונה שלו היא שנתניהו בריא כמו שור. זה גם אחרי ש"התייבש" בכנרת ובמקום אינפוזיה קיבל קוצב לב.
מה ייצא לפיקרסקי מזה? דירקטור ברפאל מקבל כ־1,600 שקל לישיבה, אבל כסף כנראה אינו העניין במקרה של המנתח הבכיר, אלא הכוח והכיבודים. מעטים יכולים להתהדר בכהונה בדירקטוריון של אחד הגופים הסודיים והחשובים בישראל.
אבל האם המינוי הזה הוא גם לטובת הציבור? למי אכפת. כשגל הירש, חבר ליכוד, מונה למתאם הטיפול בשבויים והנעדרים שעדיין נמקים בשבי חמאס בעזה, וכשיפתח רון טל ואליעזר צ'ייני מרום, מלהקת מעודדי ראש הממשלה, מונו לפרויקטורים לשיקום הדרום והצפון, וכשיוליה שמאלוב ברקוביץ', מקורבת לליכוד, מונתה למנכ"לית חדשות 13, המסר של מכונת המקורביזם מתחדד: מי שאיתנו בהחלט יכול להתקדם.
/// יובל אזולאי
ההייטק
חייב ייצוג בכנסת
שני אירועים לא קשורים לכאורה התרחשו בשבוע החולף: בתחילתו הנחתה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה להפסיק את סבסוד מעונות היום לילדים של גברים חרדים שמסרבים להתגייס לצה"ל, מה שהקים כמובן זעקת שבר גדולה של המפלגות החרדיות. וביום שלישי פרסמו משרד האוצר ורשות החדשנות ניתוח שהראה כי עובדי תעשיית ההייטק, שהיוו בשנת הבדיקה (2020) 7.5% בלבד מאוכלוסיית השכירים בישראל, שילמו 36% ממס ההכנסה במדינה, וחמישית מתשלומי הביטוח הלאומי. האירוע הזה עבר, כצפוי, בשקט מוחלט.
אבל בעצם שני האירועים האלה קשורים זה בזה קשר הדוק, או לפחות אמורים להיות במדינה מתוקנת. כי הם מחדדים את העיוות הגדול של הדמוקרטיה הישראלית, שבו הפוליטיקה המקומית מייצגת בעיקר קבוצות לחץ פוליטי. דווקא מי שלא משלם מסים, אלא נתמך על ידי תשלומי העברה, כלומר חי על המסים שמשלמים אחרים, הוא זה שמקבל את ההחלטות הגורליות למדינה — מסדר העדיפויות בתקציב ועד היציאה למלחמה. ודווקא לאוכלוסייה שמשלמת הכי הרבה מסים, צינור החמצן הכי חיוני למדינה, כלל אין ייצוג פוליטי בכנסת.
אם מדינת ישראל תצליח לצאת לדרך חדשה אחרי החורבן של 2023–2024, הייטקיסטים חייבים להיות מיוצגים בכנסת. בין שבמפלגה נפרדת או במפלגות הקיימות, הגיע הזמן שקולם של משלמי המסים יישמע.
/// סופי שולמן
מבקשי המקלט
תנו להם להתגייס
ועדת הצעירים של הכנסת בראשות ח"כ נעמה לזימי (העבודה) דנה השבוע ביחס השערורייתי של ישראל לבני מבקשי המקלט שגדלו פה. בשל היעדר מעמד הם לא יכולים ללמוד באוניברסיטה, להוציא רישיון נהיגה או אפילו לעשות ביטוח רפואי ישראלי. שנאת הגויים המעוורת הזו גורמת לממשלה להתעלם מכך שמדובר בצעירים שישראל כבר השקיעה סכומים גדולים בחינוכם וגידולם. ועכשיו היא עושה הכל כדי להמאיס עליהם את החיים כאן ולוודא שמדינה אחרת תיהנה מהפירות.
בימים רגילים זהו סיפור של אכזריות, גזענות וטעות כלכלית, אבל כיום מתווספת לזה גם איוולת ביטחונית מוחלטת לנוכח המחסור החמור של צה"ל בכוח אדם. יש כאן כ־2,500 צעירים שצה"ל יכול לגייס בשנתיים הקרובות. בניגוד לחרדים, אלה צעירים שכמהים להיות ישראלים ולשרת את המדינה. הם אפילו לא מבקשים יחידות סטריליות או יחס מיוחד — רק יחס. הגיע הזמן להפסיק את העוול המתמשך הזה ולהציע תושבות לפחות למבקשי המקלט שמוכנים להתגייס.
/// שחר אילן
מה מבדיל בין הסלמה ל"סתם" תקיפה?
כבר כמה שבועות אנחנו ממתינים להסלמה — שאיראן תתקוף בשטח ישראל, שחזבאללה יתקוף בגוש דן, שישראל תעמיק פעילות בשטח האויב, וחוזר חלילה. ההסלמה בעיני העולם היא סוג של סיוט, ובישראל הדעות חלוקות — האם הסלמה מכניסה אותנו לבוץ שלא נוכל לצאת ממנו, או שהיא הכרחית כדי לסיים את המצב הנמרח הנוראי שאנחנו שרויים בו ולבסס התרעה.
המילה "הסלמה" מגיעה מסולם מדומיין, שבו אנחנו עולים מעלה מעלה — בדומה לאסקלציה, שמגיעה מאותו בסיס של "מדרגות נעות" (Escalators). הבעיה בדימוי הזה היא שהוא מניח יעד, כאילו שכל שלב בהסלמה מקדם אותנו לאנשהו. אלא שבפועל הסלמה מתארת דווקא את הכיוון ההפוך — הידרדרות לעבר תהום עמוקה יותר, שממנה מי יודע איך נצא. ולרוב ההסלמות אין שום מטרה או שלבים מסודרים, אלא הן היסחפות לעבר הלא נודע.
הבעיה הגרועה יותר בתקופה הנוכחית היא שגם המושג "הסלמה" עבר זילות. הרי אם יש הסלמה, אז ישראל מחוייבת להגיב בתוקפנות. אבל אם יש "סתם" תקיפה, אז אפשר להמשיך כרגיל. הצפון ממשיך לבעור מדי יום ביומו? זו לא הסלמה, זה ככה כבר חודשים. חמאס ירה השבוע לעבר תל אביב? שטויות, זה נפל בים. אפילו לא היתה אזעקה. וכך, לאט ובהדרגה, היומיום שלנו הולך ומסלים, או הולך ומידרדר, ואנחנו אפילו לא יכולים לקרוא לילד בשמו. עדיף לסבול בשקט מלשלם את מחיר ההסלמה.
/// דור סער־מן
