.
.
"איזו סכנה אם כלום לא השתנה", שר אביתר בנאי ב"שיחות שלום", שיר הנושא מתוך אלבומו החדש, ומיד מבהיר שהסכנה טמונה בנו, החברה הישראלית — "אם נהיה כמו לפני גם אחרי המלחמה". לפי בנאי, אם אנחנו רוצים שלום אמיתי מבחוץ אנחנו צריכים להשיג קודם כל שלום אמיתי בפנים. ולא רק פיוס בין יהודים או רק בין תומכי הממשלה, אלא בין כל החלקים שמרכיבים את החברה כולה. השיר מתאר מפגש מכורים מכל קצוות החברה ("גדי יש לו רשת מלונות יוקרה, נקי מקוקאין"; "פנחס חרדי מכור להימורים"; "אחמד החונך נקי מהרואין") וכולם בו זוכים ליחס שווה, מקבלים את אותה ברכת "אוהבים אותך" ומייצרים שיח אמיתי ופתוח ביניהם.
מימי "עם אחד עם שיר אחד", דרך "שבט אחים ואחיות" ועד "ביחד ננצח" — בכל פעם שמשבר מדיני מעמיק את הקרעים בעם, המילים "אחדות" ו"פיוס" נזרקות לאוויר כסיסמאות ריקות מתוכן, בלי לקרוא ללקיחת אחריות או לעשייה כלשהי. אבל בנאי לא שם. האלבום שלו מציע אחדות לא כעידוד, אלא כתרופה אמיתית למחלה שאנחנו חייבים להתגבר עליה, ומסמן את המקומות שצריך לעשות בהם חשבון נפש כדי להשיג תיקון — מה היינו יכולים לעשות כדי למנוע מהאסון הזה לקרות, ומה אנחנו צריכים לעשות כדי למנוע מאסונות דומים לקרות בעתיד?
כמו המכורים שהוא מתאר בשיר, בנאי יודע שהצעד הראשון בפתרון בעיה היא הזיהוי שלה. לכן הוא מציב תמונת מראה לחברה הישראלית של השנה האחרונה וליסודות שמעמיקים את הפילוג שמשתולל בתוכה. ב"הכל טוב אחי" הוא מתאר התנהגות לעומתית ואנוכית ("מוריד את החולצה בזריחה במעיין, צועק ומאיים על הזקן שמתלונן") ודהירה להסלמה במקום פשרה ("במקום לבכות אני דופק לך מכות"). וב"אהבת אמת" הוא שר על ריב בין בני זוג, שנקרא גם כאלגוריה לישראלים שרק מאשימים זה את זה, בלי לראות את הדבשת שלהם עצמם: "את לא מקשיבה לי / אתה לא עונה / את לא עוזרת / אתה לא מנסה".
.
מימי "עם אחד עם שיר אחד" אמנים אוהבים להגיד "אחדות" ו"פיוס" בלי לקרוא ללקיחת אחריות או לעשייה כלשהי. לעומתם, בנאי מסמן את המקומות שבהם כולנו צריכים לעשות חשבון נפש
הפעם האחרונה שבה בנאי כתב בצורה כזו נוקבת על החברה הישראלית היתה בשיר "בראשית" מ־1999, שעסק ברצח רבין וברקע הדתי של הרוצח ("המאמין הלאומי, טרוריסט לאומני. זה לא אלוהי האדמה, זה אלוהי הפחד"). מאז, בנאי מצא את אלוהים ובנה לעצמו חיים חדשים כאיש משפחה חוזר בתשובה. האמונה נהפכה לנוכחת קבועה בכל שיריו, גם ברגעים האופוריים וגם במשברים הנפשיים העמוקים.
באמצע העשור הקודם, כשהפופ האמוני החל לפרוח בתחנות הרדיו, אמנים כגון ישי ריבו, חנן בן ארי, נרקיס ואודיה, הלכו בעקבות בנאי ויצרו מוזיקה שמתעטפת בקדושה ובאמונה, משלבת ציטוטים מהמקורות ומשתמשת בשפה יומיומית כדי לחבר את עולם הרוח היהודי להווה הכל־ישראלי. אולם אף שאמנים רבים בז'אנר הזה רואים את עצמם כמוזיקאים שתפקידם הוא לאחד ולפייס את העם, הם מתקשים לעשות זאת באופן שיוביל לשינוי אמיתי ועמוק בחברה. ואם כבר מתפלקת להם ביקורת, היא מופנית לרוב לאחיהם החילוניים, כמו בשיר "שימו לב" של בן ארי: "שימו לב אל הנשמה... נסו להקשיב, זה קצת קשה בתל אביב".
אבל בנאי לא חוסך את שבטו מהמחנה שלו וב"הכל טוב אחי" הוא שר על עסקני הדת שבירושלים, ש"מוכרים לי אמונה בפחות משווה פרוטה". בסוף השיר, כשהוא שואל: "תסבירו לי למה / אני מת מצמא / מת לאמת לאהבה", הוא מנגיד את זה למה שמציעים לו: "מה יש לכם מה? / זעם ותורה / שנאה וחרדה". הוא מטשטש במכוון את ההבדלים בין המחנה הדתי לחילוני — המנהיגים של כל המגזרים מציעים חרדה ואיבה במסווה של אמונה בדרך כלשהי.
בנאי נמצא במעמד מיוחד שמאפשר לו לחבר בין העולמות השונים בחברה הישראלית, כחוזר בתשובה וכבן למשפחת בנאי, שתמיד עמדה עם רגל אחת בתוך עולם תוכן רוחני ורגל שנייה בתוך עולם תוכן גשמי. ובכל זאת החיבור שהוא עושה אינו טריוויאלי. קחו למשל את שולי רנד יצא בשאלה בנערותו וחזר בתשובה בשלב מאוחר יותר בחייו — השירים שהוציא בשנה האחרונה עסקו במשברים שמדברים בעיקר לבייס הדתי־לאומי שלו ("שרפו לנו את בית הכנסת... אדמה מחוללת, שבת מקוללת" ב"קרב יום"), ולא לקהל הרחב. בנאי, לעומתו, בוחר לדבר בשתי שפות, שר על אלוהות ואמונה חזקה שקיימת בתוכו ("מלאכים בי עולים ויורדים ועולים" מתוך "מעונה לעונה") ומצד שני יודע לדבר בעגת רחוב ("אין זין לדיבורים", מתוך "הכל טוב אחי") ולשקף גם את העליבות האנושית שלו — הוא לא מציב את עצמו במקום גבוה מהמאזין החילוני בגלל האמונה שלו.
את הדוגמה החיה שבנאי מנסה לייצג לאחדות אמיתית ועמוקה בעם הוא מנסה להעביר דרך החיים שלו ושל הדורות שקדמו לו. ב"יהונתן" הוא שר על החברה הישראלית באמצעות סיפורו של יהונתן גפן: "עשינו קולנוע ושירה ומוזיקה כי אהבנו את זה, בלי מחשבות איפה אני בדירוג", מספר קולו המוקלט של אורי זוהר לפני תחילת השיר, ובפזמון מוזכרים יהונתן הנהללי לצד יהודית רביץ הבאר־שבעית, אריאל זילבר שחזר בתשובה לצד מתי כספי ושלום חנוך החילונים.
עם זאת, האחדות הישראלית היא לא רק רעיון "של פעם" בעיני בנאי. בשיר "שיחות שלום", אפשר לשמוע לכמה רגעים את בנו שמואל שר את הפזמון: "מהמקלט רואים יותר טוב... מחוברים לכאבים, נותנים לאהבה שלום". זו תזכורת לכך שגם אם אנחנו לא נמצא את החיבורים הטבעיים בינינו דרך גיבורי התרבות המודרניים או המנהיגים שלנו, הילדים של כולנו מחוברים זה לזה באמצעות הכאב. והתקווה שלנו היא מי שנמצאים היום כתף אל כתף במקלטים ובשדה הקרב, יוכלו לרקום לנו עתיד טוב יותר, של אחדות ואחווה.
