"שואלים אותי מה עם ראפ מחאתי, אבל מה יקרה אם באמת אומר את דעתי?", שואל הראפר כהן בשיר "גבול" מאלבומו האחרון, ואז מיד עונה: "נראה לי כולם יבטלו אותי, אבל הרגש אמיתי". כהן הוא אחד מהדמויות המוערכות בסצנת הראפ התל־אביבית, נצר למשפחה משפיעה (אחיו למחצה הוא מולי שגב, היוצר והעורך הראשי של "ארץ נהדרת", ואביו, אבי כהן, הוא יוצר "החרצופים"), שצמח מתוך השוליים ורחוק מלמלא את קיסריה או לכבוש את המצעדים. והנה גם הוא, שאמור לפעול במרחב חופשי יותר של ביטוי מעמיתיו במיינסטרים, משותק מהחשש מהמחיר הכבד שהוא עלול לשלם אם יעז להכניס מחאה פוליטית לשיריו, ומסתפק באמירות פרווה: ב"גבול" הוא מדבר על שלום, הכיבוש והפסקת הלחימה, נושאים שהם כמעט טאבו בשיח הפוליטי המיינסטרימי בישראל — אבל נוגע בהם כל כך בעדינות שכמעט אפשר לפספס אותם. הוא לא אומר אף פעם את הדעות שלו בפה מלא, אלא רק מרמז עליהן ("קשה שלא להתייאש מכל הדם והאש", "כמו כל יהודי אני חושב על המחיר"), נמנע מאמירות חותכות, מביע תמיכה בצה"ל ("עוד סרטון לחיילים, רק שיחזרו בריאים") וכמובן מתמקד בשאלות פתוחות וחסרות מענה ("כמה זה עולה לנו להיות חופשיים?", "לאן הולכים?").
כהן לא חריג בנוף של הראפ הישראלי. בשנה האחרונה אפילו ראפרים שהמוזיקה שלהם התאפיינה במודעות חברתית גבוהה ובחתרנות הגיבו לאירועי המלחמה בשקט יחסי. כך למשל, טונה, שידע לבקר בעבר את הממשלה בשיריו ("איך הצדק הוא עיקר עד שהוא רע למשטר", מתוך "יודעת לסובב") הוציא השנה את "בין העיר לפרדס", שאומנם מאזכר אירועים מהשנה האחרונה ("צה"ל נכנס לעזה"; "תקוע בביירות בגלל השיבושים בווייז"), אבל רחוק מאמירות נושכות.
גם ג'ימבו ג'יי, שאלבומו "אה וואו" זכה לשבחים על הדיוקן המפורט והעשיר ששרטט של חיי תושבי עוטף עזה ערב המלחמה, בוחר לעסוק בתחושות קולקטיביות מזככות מאשר לייצר אמירות תוכחה נוקבות. שורות כמו "אלופי העולם במציאת פתרון למרחק קצר" (מתוך "במקום בו אני גר") או "גם ילדים יודעים שכבר בנינו טיל שיורה בטיל… אבל עדיין לא מצאנו מילים" (מתוך "לא מה שסיפרו לנו") מיטיבות להגדיר את האופן שבו הישראלים תקועים בגלל המצב הפוליטי, אבל לא מעיזות להפנות אצבע מאשימה אל מי שאחראים למצב הזה או לפחות אחראים לחלץ אותנו ממנו.
במובן הזה הראפרים מיישרים קו עם רוב תעשיית המוזיקה הישראלית, שנוהגת להימנע מאמירה חברתית כלשהי גם בימים כתיקונם, ומאז המלחמה נעה בין אסקפיזם מוחלט לשירי נחמה או אבל. אבל מראפרים מצופה ליותר. הם אמורים להיות אותנטיים ובוטים, אמנים חתרניים שההתנגדות שלהם למערכת היא הבסיס לז'אנר כולו, עוד מימי "Fuck The Police" של N.W.A ו־"Fight The Power" של פאבליק אנמי.
.
.
זה לא שהראפ הישראלי נמנע מלהיות חברתי: יש לנו שירים על יוקר המחיה, גזענות ואלימות משטרתית. אבל איכשהו האקטיביזם הזה נעצר בכל הנוגע לענייני ביטחון, אלא אם כן מדובר בראפרים ימנים
זה לא שהראפ הישראלי נמנע מלהיות חברתי: משב"ק ס' ששרה על הפילוג בחברה ("אין כבוד"), דרך הדג נחש שעסקה באלימות ("אף אחד") וביוקר המחיה ("לא פראיירים") ועד טדי נגוסה ("אזיקים על הידיים") ורביד פלוטניק ("מדינת משטרה") שעסקו בגזענות ואלימות משטרתית. אבל איכשהו האקטיביזם שלהם נעצר בכל הנוגע לענייני מלחמות וביטחון, כאילו שזו הפרה הקדושה שאסור לשחוט. לראפרים מותר כמובן לשיר על המצב הביטחוני כשהם ימנים על מלא, כמו סאבלימינל או סטילה ונס — אלה רק דעות שמאל, שמערערות את הסטטוס קוו ואת עמדות הקונצנזוס בכל הנוגע לסכסוך, שאסור להשמיע.
אפילו אלו שמוכנים להודות בזהותם השמאלנית לא באמת מגבים זאת עם דעות קונקרטיות. רביד פלוטניק שר בעבר שהוא "מצביע למרצ" בשיר "יאללה בואו", אבל לא העז להגיד משהו קונקרטי נגד הכיבוש, המלחמות או המתנחלים. גם שאנן סטריט, סולן הדג נחש, שהשתתף בעבר בפעילויות של שוברים שתיקה ומכהן כחבר בקרן החדשה לישראל, מעדיף במעט השירים שלו על המצב להתמקד באמירות חיוביות של "תביאו את השלום" מאשר בקריאות זעם נוקבות על מה ומי שמונעים מהשלום להגיע. הביקורת של שאנן מופנית יותר כלפי העם שאיבד אמונה או התנער מחלקו באחריות למצב ("חלקנו באי־השגת השלום משמעותי וגדול לא פחות מחלקן של כל המדינות השכנות", מתוך "אני מאמין"), ופחות כלפי המנהיגים שלנו. ואת המסרים הוא אוהב לעטוף בחיוך, לא בצעקות ("כשבאים מירושלים השלום זה לפני ההלכה", מתוך "חברו דברו").
באופן אירוני, אף שהדג נחש הלכו הכי רחוק עם ביקורת שמאלנית בראפ שלהם, נדמה שהמורשת העיקרית שלהם היא הפזמון התבוסתני של "אני מאמין" — "אבל זה לא מזיז לאף אחד את התחת", — שמבטל את כל המניפסט המרשים שהם מפרטים בבתים ("הגזענות שבינינו תוביל אל האסון"; "אני מאמין שחובה להשקיע בחינוך, שסדר העדיפויות מוכרח להיות הפוך"). הפזמון ההוא היה הדרך המתוסכלת של הלהקה לתבוע שינוי ולמחות על האדישות של הציבור. אבל ממשיכי דרכה הפנימו אותו פשוטו כמשמעו, והם פשוט נמנעים מלהביע ביקורת על המצב ומוותרים מראש על המאבק לשפר אותו.
ההתנגדות האקטיבית כל כך נדירה בהיפ־הופ הישראלי, שהמופעים המעטים שלה מגיעים באופן בלעדי מהשוליים של הז'אנר. דוגמה עצובה במיוחד היא ענר שפירא, שהיה ראפר צעיר בסצנה האלטרנטיבית של ירושלים, ושיריו יצאו לאור רק לאחר שנהרג ב־7 באוקטובר בקרב על רעים, כשהדף בכוחות עצמו שמונה רימונים שהושלכו על מיגונית. בשיר "שנאת אחים" (שבו מתארח שאנן סטריט) אפשר לשמוע את חוש הצדק המחודד של שפירא, עם טקסט אמיץ שלא נותן הנחה לאף אחד: מוסדות החוק הדורסניים ("שמים אזיקון על היד שלי, הם משתיקים אותי"), חברי הכנסת החרדים ("ילדים מתים כדי לאפשר השתמטות חרדים") ובורגנים שמאלנים ("מטיפים אידיאולוגיה ממרפסת בפרברים, תראה לי בשכונה שלך משפחה דוברת אמהרית"). שפירא מהדהד בקול רם את הקולות שנשמעים ברחובות בימים אלו, לא בידי קומץ מהשוליים, אלא בהפגנות של עשרות אלפי ישראלים שמאסו בהנהגה שהזניחה וזנחה אותם — הם הרבה יותר חתרנים מרוב הראפרים בישראל.
