אין סוללה, יש סטייל: היצרניות האירופיות שולפות דגמי רטרו
אין סוללה, יש סטייל: היצרניות האירופיות שולפות דגמי רטרו
יצרניות הרכב האירופיות, שמתקשות להתחרות בטסלה ובאיום מסין, מחזירות לחיים דגמים עירוניים איקוניים. רנו חשפה טווינגו, פיאט נערכת להצגת פנדה וסיטרואן תייצר 3C. התקווה היא לכבוש לבבות באמצעות מורשת העיצוב, גם אם הסוללה לא תהיה מהמשוכללות ביותר. תג המחיר המיועד: 20 אלף יורו
רנו הצרפתית קיימה לפני כשבועיים אירוע גדול למשקיעים, שבמהלכו חשפה את תוכניותיה לעתיד. הבשורה העיקרית שיצאה משם היתה החייאתו של אחד הדגמים המצליחים והמדליקים ביותר בתולדות רנו: טווינגו.
רנו ידעה מאז ומתמיד להעניק להמונים בצרפת אמצעי תחבורה פשוטים, קטנים ויעילים: רנו 4 הקטנה והפשוטה נועדה לצרפתים שרצו משהו מפואר יותר מסיטרואן דה שבו ויכלול "פינוקים" כמו גג ממתכת, חלונות שניתן לפתוח ויכולת לשייט במהירות מסחררת של 120 קמ"ש. רנו 5 היתה ממשיכת דרכה של אותה רנו 4 קטנה. אחר כך הגיעה קליאו, ואז ברנו נזכרו שהם צריכים "לחזור למקורות" עם מכונית שתהיה אפילו יותר קטנה מקליאו, מה שהביא לעולם את טווינגו המקסימה. כעת יש טווינגו חדשה, אבל בינתיים כמכונית תצוגה בלבד.
רנו אינה היצרנית היחידה שחוזרת בימים אלה לדגמים הקטנים והאהובים. פיאט האיטלקית נערכת להצגת פנדה חדשה. פיאט היא יצרנית נוספת שהתמחתה בייצור מכוניות קטנות. טופולינו המקורית היתה מכונית זעירה שיועדה לפשוטי העם האיטלקים. פיאט 500 היתה גם היא מכונית קטנה שנועדה לאפשר למשפחה איטלקית להשתחל ברחובות רומא של שנות השישים ולעשות את זה בזול. בשנות השמונים הגיעה פיאט פנדה, מכונית שהדרך היחידה לתאר אותה היא "קופסה על גלגלים". הפנדה היתה פשוטה, איטית ואהובה, וכעת צפויה לחזור – בגרסה חשמלית. פנדה החדשה עדיין לא קיימת, אבל בפיאט כבר מבטיחים אותה להמונים.
ויצרנית נוספת שמצטרפת לחזרה למכוניות הקטנות היא סיטרואן הצרפתית, שעומדת להביא לעולם את סיטרואן C3 החשמלית. בסיטרואן הבינו עוד לפני מלחמת העולם השנייה שהצרפתים צריכים מכונית קטנה ופשוטה, ייעודית לדרישותיו של הצרפתי המצוי: "מטרייה על גלגלים", כהגדרת המתכנן, עם מנוע שאפשר לתקן באמצעות חוט תיל ויכולת לשעוט ברחובות המרוצפים של פריז וגם בין כפר לכפר בפרובנס בזמן שבמושב האחורי נחה בבטחה תבנית ביצים מהשוק. כך נולדו סיטרואן דה שבו, סיטרואן ויזה, סיטרואן AX וסיטרואן C3 – וכעת עומדת להיוולד סיטרואן C3 חשמלית.
לכל המכוניות המקוריות שהולידו את ההמשכונים הללו יש הרבה מן המשותף: הן כולן אירופיות, כולן קטנות, כולן זולות, כולן נועדו להתאים לתנאי הכביש המקומי. כשסיטרואן תכננה את דה שבו , היא חשבה על לקוח צרפתי בפריז; כשפיאט תכננה את פנדה, היא חשבה על כבישים לא סלולים בטוסקנה, ואפילו הציגה גרסה עם הנעה כפולה שמיועדת למי שגר בהרי האלפים.
הגישה הזו עבדה היטב ליצרניות הרכב. כל המכוניות האלה, החל בפנדה וכלה ברנו 4, היו להיטי מכירות היסטריים שהחזיקו עשרות שנים כמעט ללא שינוי בייצור. אבל היום, עם המעבר של הענף לחשמל, תעשיית הרכב האירופית נמצאת במקום מאתגר. לא משנה כמה הצהרות היצרניות האירופיות ישחררו על כוונותיהן לבנות מכוניות ירוקות וחשמליות, בפועל זה לא עובד להן. במחצית הראשונה של השנה המכונית החשמלית הנמכרת ביותר באירופה היתה טסלה מודל Y, עם 138,814 מסירות. במקום השני נמצאת טסלה 3 עם 43,131 מסירות. והאירופים? וולוו הצליחה למסור 42,207 מכוניות; פולקסווגן ID 4 מסרה 41,733 מכוניות; ופולקסווגן ID 3 מסרה 35,415 רכבים. מדובר במספרים לא מרשימים בכלל בשוק שהיקפו בתקופה הזאת היה כמיליון מכוניות. ובל נשכח: יצרני הרכב הסיניים מאיימים על שוק הרכב האירופי עם מכוניות חשמליות זולות, נגישות ומוכנות לרכישה כעת.
מסיבות אלה ניתן להבין מדוע יצרניות הרכב האירופיות נזכרו דווקא עכשיו לנער את השמות המוכרים של הדגמים האהובים. ליצרניות האירופיות פשוט אין הרבה מה למכור למי שרוצה לרכוש מכונית חשמלית. הניסיון של יצרניות כמו פולקסווגן, שהכריזו על מלחמה על טסלה ונכשלו כישלון חרוץ, מרתיע את היצרניות האירופיות הגדולות והוותיקות מניסיון להתחרות בטסלה במגרש שלה - מה שמשאיר ליצרני הרכב האירופיים רק את האפשרות להתרפק על העבר.
אגב, דווקא פולקסווגן, היצרנית שהביאה לעולם את החיפושית המיתולוגית, בחרה לא ללכת על מכונית רטרו חשמלית. לפי פולקסווגן, היא תציג את 2 ID, מכונית עירונית קטנה שבינה ובין החיפושית אין שום קשר, גם לא ברמה הרעיונית. זה נובע, בין היתר, מהעובדה שפולקסווגן כבר ניסתה לייצר חיפושית מודרנית לפני כעשור, ולא מאוד הצליחה בשעתו. כנראה שיש מכוניות שהן כה איקוניות, שלא ניתן לשחזר את הצלחתן.
כל יצרנית יכולה לייצר מכונית חשמלית, אך רק מעטות יכולות לייצר מכונית חשמלית שתהיה גם זולה וגם אהובה, וכאן נכנס הקשר ההיסטורי: מכוניות עירוניות קטנות אינן רק "חמודות", הן גם זולות. אין זה מקרי שכל יצרניות הרכב האירופיות שמדברות כעת על מכוניות חשמליות חדשות מדגישות שהחשמליות החדשות שלהן יהיו עירוניות. הן מבינות שבשלב זה אין הרבה נישות שבהן הן יכולות לשחק ולנצח.
רוב היצרניות האירופיות שהודיעו לאחרונה על הצגת מכוניות עירוניות הציגו מחיר יעד של 20 אלף יורו בלבד פחות או יותר. מדוע? מכיוון שזה מחיר שימצב את המכוניות שלהן מול הסינים ראש בראש. אבל כיצד מכונית עירונית קטנה ואירופית יכולה להביס מכונית חשמלית סינית גדולה יותר? כאן נכנסת הנוסחה ששירתה את יצרני הרכב האירופיים בשנות השבעים והשמונים: הלקוח לא משלם על גודל, הוא משלם על סטייל, על תחושה ועל מורשת. העובדה שרנו טווינגו ופיאט פנדה קמו לתחייה אינה מקרית: על מכונית רטרו אפשר לגבות יותר כסף. ועוד נקודה חשובה: מכונית עירונית זה אומר שהיא לא נועדה לנסיעות ארוכות, כלומר אין צורך לצייד אותה בסוללה משוכללת ויקרה.
עד היום יצרנית היתה מציגה מכונית, והלקוחות היו יכולים לקנות אותה בתוך זמן קצר. אבל מכוניות שהיצרניות האירופיות הציגו קיימות רק על הנייר, כסקיצות בלבד. מדוע זה קורה? כי ליצרניות האירופיות חסרה חוליה קריטית: הסוללה.
המשותף ליצרניות שהבטיחו להמונים מכונית רטרו חשמלית אינו רק הנוסטלגיה אלא גם מחיר שנחשב נמוך למכונית חשמלית, 20 אלף יורו. המחיר הזה אינו בר־השגה בשלב זה כי אין ליצרניות יכולת לייעל את ייצור הסוללות ואת תהליך השגת חומרי הגלם. לכן אין זה מקרי שהמכוניות העירוניות הקטנות האלה מופיעות כיום בעיקר במצגות למשקיעים ולא באולמות התצוגה.
האם החשמליות האירופיות הקטנות יהפכו לדבר החם הבא? בשלב זה קשה לומר כי כדי לייצר מכונית שהיא באמת רטרו צריך לא רק טכנולוגיה זמינה, אלא גם קהל שמעריך רטרו, ומוכן להתעלם מחסרונות כמו ממדים קטנים וטווח נסיעה מוגבל. יצרניות הרכב האירופיות, כך נראה, שכחו את מה שהפך אותן מלכתחילה למבוקשות במדינות הבית שלהם: סטייל, ביצועים והנאה. כעת הן יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי להחזיר את הצרכנים, לעשות זאת בזול ובתוך שנה אחת בלבד.
