תעשיית הרכב האמריקאית עושה שרירים - ושיזדהם העולם
תעשיית הרכב האמריקאית עושה שרירים - ושיזדהם העולם
בכל העולם עוברים לרכבים חשמליים נקיים, אבל בארצות הברית הנהגים ממשיכים לדרוש מכוניות בעלות מנוע ענק והספק אדיר. היצרניות, שפוחדות לאבד את השוק, ממשיכות לספק בדיוק את מה שהם מבקשים
לפני כשבועיים הציגה פורד, יצרנית הרכב האמריקאית, את הדור השביעי של פורד מוסטאנג. מעטים הם האמריקאים שאינם יודעים מהי פורד מוסטאנג, ומעטים הם אלו שאינם יודעים לזהות ברחוב פורד מוסטאנג דור ראשון. רובם גם יודעים להסביר מה ההבדל בין הדור הראשון לשני וכיוצא בזאת, כי פורד מוסטאנג, כמו פורד מודל T וכמו עוד כמה מכוניות, למשל, הקורבט של שברולט, היא חלק כמעט בלתי נפרד מן הזהות האמריקאית.
פורד, שחשפה את המוסטאנג בתערוכת הרכב בדטרויט, מקום לידתה של תעשיית הרכב האמריקאית, הצהירה כי אין בכוונתה לייצר מוסטאנג חשמלית, למרות שהשקיעה בשנים האחרונות מאות מיליוני דולרים במעבר לחשמל. המנועים שפורד הציגה בתערוכת הרכב של דטרויט הם בדיוק אלו שהיו בכל הדורות הקודמים של פורד מוסטאנג, כולל את זאת המקורית שהוצגה בשנת 1964: מנוע בנזין בסיסי המיועד למי שרוצה מכונית רק לפוזה ומנוע בנזין גדול וחזק בעל שמונה בוכנות למי שמעוניין בביצועים.
חשוב לציין שלפורד כן יש מוסטאנג חשמלית, אבל זו לא באמת מוסטאנג בשום צורה ואופן. מדובר בפורד מוסטאנג מאך E, שם שפורד הצמידה לרכב כביש־שטח חשמלי שבינו ובין מוסטאנג אין שום קשר.
הסיפור של המוסטאנג "הלא חשמלית" הוא סיפור הרבה יותר עמוק מסיפורה של מכונית. האמריקאים מאז ומתמיד ראו במכוניות ערך מקודש, המכוניות מגדירות את התרבות האמריקאית בשירים ובספרים. יש לכך סיבה - עד להופעתה של פורד מודל T האמריקאים חיו במדינה ענקית, ולא מעט אמריקאים לא זכו לצאת מגבולות העיר שבה נולדו. פורד מודל T הביאה לראשונה מוביליות להמונים, אבל המוסטאנג עשתה משהו אחר, היא הביאה חלום.
לי איאקוקה, אשר הגה את פיתוח הדגם של פורד מוסטאנג, היה זה שהבין שלצאצאי לוחמי מלחמת העולם השנייה יש כסף פנוי. איאקוקה השתמש בשלדה שהיתה קיימת במלאי של פורד, מכונית משפחתית משעממת למדי, הפאלקון, הלביש את השלדה במרכב מרהיב, ודאג להוסיף עשרות אפשרויות אבזור, ממנועים ספורטיביים ועד תיבות ידניות, גלגלים מהודרים, מד סיבובי מנוע ועוד ועוד ועוד. המוסטאנג נולדה, אבל חשוב מכך, לי איאקוקה יצר סוג חדש של מכונית - מכונית השרירים.
מה הופך מכונית למכונית שרירים? כוח והרבה ממנו, אבל לא רק. מכוניות השרירים האמריקאיות היו מבוססות כולן על טכנולוגיה לא מתוחכמת. מנוע ענק בעל שמונה בוכנות, שלדה פשוטה למדי (הרוב בשנות השישים היו עם קפיצי עלים מאחור, טכנולוגיה שניתן לאתר בכרכרות מהמאה ה־19) והספק מנוע אדיר.
התנהגות כביש לא היתה כמעט בנמצא, אבל זה לא שינה למיליוני אמריקאים שרכשו מכוניות שרירים והיתה לכך סיבה - מכוניות השרירים הן אמריקנה. ברוס ספרינגסטין הנציח אותן בשיריו, סרטים רבים, מ”אמריקן גרפיטי” ועד “נקודת היעלמות” ו"בוליט", חגגו את קיומן של מכוניות השרירים. מכוניות השרירים לא היו נחלת העשירים בלבד, גם נער בן 18 בעיירה באיידהו יכול היה לרכוש מכונית שרירים ולשייט בעיר בערב שבת.
ההצלחה של המוסטאנג הניבה בתוך כמה חודשים את הארכי־יריבה, שברולט קמארו. מדובר בתופעה תרבותית - יש אמריקאים המגדירים את עצמם כ"איש של שברולט" ויש "איש של פורד", תכונה שעוברת מאב לבן ומהווה חלק ממארג החיים בעיירה קטנה.
לכן, גם כאשר יצרני הרכב האמריקאים מציגים מכונית שרירים (כולל המוסטאנג החדשה), הם מקפידים ללוות את ההשקה במסע המזגזג דווקא בין עיירות לא גדולות בטקסס ועד למערב התיכון של ארה"ב. וכך בשנות השישים מהר מאוד, לכולם היו מכוניות שרירים: דודג', פלימות', קרייזלר, AMC. כל יצרן רכב אמריקאי שכיבד את עצמו בשנות השישים והשבעים המוקדמות הציג מכונית מפלצת, ויצרני הרכב האמריקאים, כך נדמה, התחרו זה בזה מי ייצר יותר רעש, יותר עשן ויותר זיהום.
כל זה היה נכון עד 1973 עם פרוץ מלחמת יום כיפור, משבר הדלק העולמי ואחריו תקנות איכות סביבה ובטיחות, אבל מכוניות השרירים לא מתו לחלוטין. בעשור הקודם הן חזרו בגדול: דודג' צ'ארג'ר, שברולט קמארו, המוסטאנג, קרייזלר 300C ועוד רבות וטובות שבו להטיל טרור על רחובות ועל מסלולי מרוץ בארה"ב.
תעשיית הרכב האמריקאית מתמודדת כעת עם תקופה חדשה, תקופה של חשמל. מכונית השרירים כה מוטמעת במהות האמריקאית והיצרנים יודעים זאת היטב. בתערוכת דטרויט, בשעה שפורד הציגה את המוסטאנג, הציגה קרייזלר את ה־300C במהדורה אחרונה מיוחדת, וכל המכוניות שהועמדו למכירה נחטפו בתוך פחות מיממה, עוד לפני שקרייזלר יצרה אותן.
דודג', שהביאה לעולם את הצ'ארג'ר המרושעת והצ'אלנג'ר המרושעת לא פחות, כבר הצהירה שתעבור לחשמל, אבל בינתיים מייצרת את הדגמים המוכרים ב"מהדורה אחרונה" או "מהדורה אחרונה בהחלט", והצרכנים מתנפלים.
הבעיה העיקרית שעמה מתמודדים יצרני מכוניות השרירים האמריקאים אינה המכוניות החשמליות אלא אובדן הזהות. בכל הקשור בביצועים, טסלה, LUCID ודומותיהן אכלו את יצרניות מכוניות השרירים האמריאיות בלי מלח. טסלה מודל S בגרסת PLAID הבכירה מסוגלת להאיץ יותר מדודג' צ'אלנג'ר הלקאט האימתנית, גרסאות בכירות של טסלה 3 יכולות להשאיר אבק ברמזור למוסטאנג, אבל זה לא העניין.
מי שקונה מכונית שרירים אמריקאית עושה זאת בגלל רעש המנוע של שמונה הבוכנות, בגלל העובדה שאפשר לשדרג את המכונית בחניה בבית, בגלל שהטכנולוגיה זמינה ומוכרת, ולמכוניות יש "אבא" ו"אמא". הן דור שלישי, רביעי, חמישי ואפילו שביעי במקרה של המוסטאנג.
אם לסבא היתה מוסטאנג שלבי מודל 1965 עם מנוע שמונה בוכנות, כנראה שלאבא היתה מוסטאנג GT עם מנוע שמונה בוכנות בשנות השמונים וגם לנכד תהיה כזאת, עם מנוע שמונה הבוכנות החדש של פורד – ה"קויוטי".
עבור לא מעט אמריקאים מדובר בדת שעוברת מאב לבן, וכעת הדת נמצאת בסכנת התחשמלות. יצרני מכוניות השרירים האמריקאיות שעוברות לחשמל יעשו זאת ,כמובן, כפי שרק אמריקאים יודעים, כלומר בענק. דודג' מבטיחה שמכוניות השרירים החשמליות שלה יהיו החזקות ביותר אי פעם, שברולט מבטיחה שהקורבט החשמלית תהיה רבת עוצמה, אבל ההתנפלות של האמריקאים על הגרסאות האחרונות והעליה המתמדת בערכן של מכוניות שרירים ישנות מבהירות היטב: אמריקה ה"אמיתית", זאת המשתרעת בעשרות אלפי ערים ועיירות בין לוס אנג'לס לניו יורק, אינה ערוכה לקלוט מכוניות כאלה. יצרני הרכב האמריקאים מבוהלים בסתר מ"אובדן ערכים" אשר מוביל לאובדן זהות, שמוביל לפגיעה תדמיתית המובילה לירידה במכירות.
להמחשה, רק לפני כמה שבועות הציגה ג'יפ, יצרנית הרכב האמריקאית היחידה שאינה מייצרת מכוניות שרירים (אם כי לג'יפ יש רכבי כביש שטח שמצוידים במנועים אדירים), את היצע דגמיה החשמליים. אבל גם בג'יפ יודעים - אמריקאי שרוצה לכבוש הרים לא יתחבר לשקע, לכן ג'יפ הצהירה בנימוס מאופק שעד 2030 מחצית ממוצריה יהיו חשמליים. על המחצית השניה, זו המיועדת למי שיורד באמת לשטח, ג'יפ לא מדברת.
אז מדוע פורד, מלכת החשמל, זו שמבטיחה חשמלית לכל פועל, לא מחשמלת את המוסטאנג? התשובה היא "בגלל שיש לה יותר מדי מה להפסיד". לפורד יש שני דגמי ליבה שמזוהים עמה יותר מכל דבר אח - הטנדר שלה (סדרה F) והמוסטאנג. לטנדר של פורד כבר יש גרסה חשמלית לצד גרסאות בנזין ודיזל, אבל הצגת מוסטאנג חשמלית עלולה לסכן את כל שושלת המוסטאנג, את האמריקנה, וכתוצאה מכך את עצם תדמיתה ומהותה של פורד, ופורד יודעת זאת היטב.
מעבר לכך, פורד באופן אירוני מתכוננת לעתיד. לא מן הנמנע שעוד כמה שנים המוסטאנג תהיה מכונית השרירים היחידה שפולטת עשן – ואם באמריקה ה"אמיתית" רוצים עשן ורעש, פורד תהיה שם כדי להפוך למלכת מכוניות השרירים.
