גלגל חמישימה קורה כשמכונית הספורט של אמריקה מתחברת לשקע וכיצד יהודי אחד הפך אותה לאגדה
גלגל חמישי
מה קורה כשמכונית הספורט של אמריקה מתחברת לשקע וכיצד יהודי אחד הפך אותה לאגדה
שברולט הודיעה השבוע כי תייצר קורבט חשמלית. לא מעט אמריקאים ראו בכך "חילול הקודש" - "מכונית הספורט של ארה"ב" כיכבה באינספור סרטים ושירים, וזכתה למעמד-על בתרבות; היצרנית ג'נרל מוטורס לוקחת סיכון אדיר - האם תצליח לשמור על תדמית המותג הפופולרי גם כשהוא יעבור למנוע חשמלי?
בתחילת השבוע התרחש אירוע שהצליח לזעזע את תעשיית הרכב האמריקאית, חצה את האמריקאים לשני מחנות, ונוגע למכונית שרוב האמריקאים בכלל לא יכולים לקנות חדשה: שברולט הודיעה כי היא תייצר קורבט חשמלית.
ההודעה של שברולט לא היתה בדיוק הודעה על ייצור שברולט קורבט חשמלית, אלא יותר הודעה קצרצרה על ייצור שברולט קורבט "מחושמלת", ואז עוד חצי מלמול של בכירי ג'נרל מוטורס על יצור קורבט חשמלית בעתיד. ההסבר פשוט: שברולט תייצר בשנה הבאה קורבט שיהיה לה מנגנון עזר חשמלי אשר יסייע למנוע הבנזין שלה. אבל זה לא הסוף: בשלב יותר מאוחר, שלא יגיע זמן רב לאחר מכן - שברולט תייצר קורבט שהיא חשמלית לחלוטין.
עד כאן הודעתה של שברולט אודות הקורבט החדשה, אבל האמת היא שמדובר בהודעה שהיא הרבה יותר מסתם הכרזה על דגם חדש. מדובר בהודעה שמבחינת אמריקאים רבים (שמעולם לא נהגו בקורבט) היא אנטי פטריוטית, מכיוון שהיא נוגעת למכונית שהיא "מכונית הספורט של אמריקה" – אבל לא סתם מכונית ספורט, אלא מכונית הספורט של אמריקה "האמיתית", זו השוכנת בין ניו יורק ולוס אנג'לס, רחוק ממרכזי הערים ויותר קרוב למקומות שבהם עיסוק במכוניות ספורט עתירות כוחות סוס הוא פחות או יותר כל מה שיש לאמריקאים לפנטז עליו.
לא מלחמה בפרארי, יותר מלחמה ביגואר
הסיפור של הקורבט לא החל בתכנון לייצר מכונית ספורט שתוכל להביס את פרארי ולמבורגיני. הוא החל בכלל כניסיון של ג'נרל מוטורס להילחם דווקא בתעשיית הרכב הבריטית (כן, פעם היתה תעשיית רכב בריטית). במקור היה זה הארווי ארל, ראש מחלקת העיצוב של ג'נרל מוטורס שעלה על עובדה מעניינת: צעירים אמריקאים אשר נלחמו במלחמת העולם השניה נחשפו באירופה לזן שונה של מכוניות מזה שהכירו בארצות הברית: במקום המפלצות האמריקאיות עטורות הכרום וכבדות המשקל, האמריקאים נתקלו באירופה לראשונה במכוניות ספורט מתוצרת איטלקית, צרפתית ובעיקר בריטית, שהיו קלות משקל, נאות בלי בלהיות עטויות כרום ולא ממש התהדרו במנועים עתירי נפח והספק.
יצרניות כדוגמת MG, טריומף ואחרות יצרו מכוניות ספורט שנמכרו בכמויות אדירות לארצות הברית של אחרי מלחמת העולם השניה, ולתעשיית הרכב האמריקאית לא היה מענה למכוניות הבריטיות הקלילות, לפחות עד להגעתה של הקורבט. וגם הקורבט שהוצגה בשנת 1953, כדי להילחם בבריטים, לא היתה מכונית מוצלחת, כי האמריקאים עשו את מה שהם ידעו לעשות הכי טוב: לייצר מעין פרשנות משלהם לכיצד מכונית ספורט אמורה להיראות.
הם לקחו מרכיבים לא נכונים ובנו מכונית ספורט. הקורבט המקורית היתה נאה אבל קודם כל היא היתה אוטומטית. באותם ימים פיברגלס נחשב לחומר "עתידני" ולכן פיברגלס נבחר לבניית המרכב, ומעבר לכך בשברולט החליטו שמכיוון שמכוניות הספורט הבריטיות צוידו במנועים קטנים אז גם הקורבט דורשת מנוע קטן – ומה שהיה לג'נרל מוטורס על המדף היה מנוע ה"בלו פליים" – מנוע משפחתי עייף למדי בעל שש בוכנות בנפח 3.9 ליטרים, כלומר קטן במונחי ארצות הברית. בשברולט שיפרו את המנוע קלות כדי שיפיק 150 כוחות סוס והתוצאה היתה מביכה. הקורבט הראשונה זחלה ל-100 קמ"ש תוך 11.5 שניות והמכירות היו עלובות.
יהדות השרירים
בשנת 1953, כאשר שברולט עדיין לא ידעה בדיוק מה לעשות עם הקורבט, היה מי שכן ידע מה לעשות עם המכונית הבלתי אהובה: זורה ארקוס דאנטוב (או בשמו המקורי "זכריה ארקוס") היה מהנדס רכב, בנם של צמד מהגרים יהודים מרוסיה אשר השתקע בארצות הברית. ארקוס עבד אצל כמה יצרני רכב שהאחרונה בהם היתה שברולט, והוא ידע בדיוק מה הוא רוצה בכל הקשור לשברולט: ארקוס ידע ששברולט נאבקת כדי להחזיק את הקורבט בחיים – והתוצאה היתה מסמך היסטורי אשר שינה את האופן בו שברולט ראתה את הקורבט, והשפיע על כל דורותיה של הקורבט.
המסמך אשר הוגש להנהלת ג'נרל מוטורס נשא את הכותרת "מחשבותי בנוגע לנוער, לתרבות המרוצים ולשברולט". במסמך הסביר ארקוס להנהלת ג'נרל מוטורס שכדי לשנות את הקורבט לחלוטין ולהפוך אותה למכונית הספורט של אמריקה, נדרש רק שינוי אחד: התקנה של מנוע בעל שמונה בוכנות. בפועל, שברולט הציגה את מנוע שמונה הבוכנות הראשון שלה בשנת 1919, כך שהתכנון לא היה בכלל בעיה.
מה שארקוס עשה היה פשוט לשכנע את הנהלת החברה שיש להכניס גרסה חזקה במיוחד של המנוע לתוך הקורבט הראשונה. ומנוע כזה, בנפח 4.3 ליטרים אשר הפיק 195 כוחות סוס, מצא את דרכו לתוך הקורבט. מהר מאוד בשברולט החלו להציע תיבות הילוכים ידניות בקורבט. ארקוס דאנטוב, שכונה לימים "אבי הקורבט" הפך לראש תכנית הביצועים של ג'נרל מוטורס, ויצא לפנסיה ב-1975 כשהוא עטור תהילה. כשנפטר ב-1996 זכה דאנטוב לכבוד נדיר: אפרו נאטם במוזיאון הקורבט בבואולינג גרין, קנטאקי, וקיר המצבה סומן בצורת סמל שברולט. בהספד שהוקרא בלווייתו, שהמחיש את זיקת העם האמריקאי לקורבט, נאמר בין היתר: "אם אינכם אבלים על מותו, אינכם אמריקאים טובים".
שמונה דורות של כוח
מהנקודה בה הציג ארקוס דאנטוב את הקורבט ה"חזקה", כשלוש שנים אחרי הצגת הקורבט ה"חלשה" והמקורית, אפשר לומר ששברולט מעולם לא הסתכלה אחורה: מאז הקורבט הראשונה של דאנטוב, הוצגו לא פחות משמונה דגמים שונים של הקורבט, שכולם ללא יוצא מן הכלל היו מבוססים בדיוק על אותם מאפיינים: מנוע בעל שמונה בוכנות, מרכב עשוי פיברגלס, עיצוב שלא התבייש מאף אחד וביצועים שלרוב היו מפחידים למדי. במהלך עשרות שנות הייצור של הקורבט היו דורות יותר טובים ופחות טובים, אלה שנכנעו למשבר הדלק של שנות השמונים ולא הפיקו הרבה כוח וכאלה שהפיקו מעל 700 כוחות סוס – אבל על עובדה אחת אין עוררין: הקורבט היא "מכונית הספורט של אמריקה".
מה הופך את הקורבט למכונית הספורט של אמריקה? בראש ובראשונה העובדה שמדובר במכונית שכל אמריקאי יכול לרכוש בנקודה זו או אחרת של חייו. שברולט קורבט משנות השמונים או השבעים יכולה להירכש במצב סביר תמורת כמה עשרות אלפי דולרים, או במצב גרוע עם הבטחה לשיפוץ בחנייה, תמורת אלפי דולרים בודדים.
בדומה למשל לפורשה 911. שעברה אינספור גלגולים, אבל כל חובב רכב יכול לזהות אותה בכביש, בין אם מדובר במכונית משנות השבעים או במכונית חדשה, גם שברולט קורבט מעולם לא שינתה את שמה. בדומה לפורשה האגדית, אשר צוידה מאז ומתמיד במנועי שש בוכנות שטוחים, גם הקורבט צוידה מאז ומתמיד כמעט (פרט לדור הראשון) במנועי שמונה בוכנות בתצורת V.
גם גאומטריית המתלים הבסיסית נותרה ללא שינוי ויש לכך סיבה: הקורבט היא באמת מכונית שמיועדת להביא את בשורת ההתנהגות הספורטיבית והביצועים למה שמכונה Small Town America. כלומר, גם מי שגר בעיירה קטנה במיניסוטה או אינדיאנה יכול לרכוש קורבט, לקנות עבורה חלקי חילוף ברוב חנויות החלפים, לעבוד עליה בבית ולצאת לקרוע את הכביש הסמוך. הקורבט, ברוב הדורות שלה, היא אולי מכונה שנראית שערורייתית, אבל היא קלה למדי לטיפול ולתחזוקה, ולכן מדובר במכונית שהיא חלומם של כל כך הרבה אמריקאים.
וכאן בדיוק טמונה הבעיה שגם בג'נרל מוטורס יצטרכו למצוא דרך להתמודד עמה: שברולט קורבט היא מכונית שעבור אמריקאים רבים היא הרבה יותר ממכונית. למעשה, דווקא העובדה שמדובר במכונית נפוצה מאוד, ולא בפרארי, רק פועלת לטובת הקורבט. העובדה שגם פועל במפעל יוכל בבוא היום לרכוש אחת וגם לתקן אותה בבית היא עובדה כבדת משמעות, חלק מן החלום האמריקאי, לא פחות מכך. מדובר בפיסת אמריקנה - הקורבט מסמלת התרפקות על ערכים נוסטלגיים שעליהם גדלו מיליוני אמריקאים: ברביקיו, דגל פסים וכוכבים ושברולט קורבט.
גם התרבות האמריקאית גדושה עד אפס מקום באזכורים למכונית הספורט האיקונית, שירים אשר מזכירים אותה, סרטים בהם מככבת הקורבט, פריטי ביגוד ואינספור איזכורים תקשורתיים למכונית אשר מיוצרת במפעל בבואולינג גרין, קנטאקי. לב ליבה של הקורבט הוא כמובן המנוע. הצליל שהקורבט מייצרת, המומחיות העממית אשר נדרשת כדי לתקן אותה, החוויה המשותפת של תיקון הקורבט בחניה עם בירה קרה ביד, כפי שמומחשת היטב לדוגמה בסרט "החבר'ה הטובים", היא חוויה שעליה אמריקאים רבים לא ימהרו לוותר.
כאן נשאלת השאלה מה שברולט תעשה עם העובדה שקורבט חשמלית היא הרבה יותר מחילול קודש: עבור אמריקאים רבים מדובר במכונית שאין לה יותר לב. לא בגלל הביצועים, שסביר להניח שקורבט חשמלית תספק הרבה יותר טוב – אלא בגלל הפילוג החברתי-תרבותי שקורבט חשמלית תייצר – בין דמוקרטים חובבי איכות סביבה (גם לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן יש קורבט קלאסית) לרפובליקנים אשר רוצים עוד טעימה מאמריקה הישנה.
מדובר בהבדל בין היכולת לתקן את המכונית לבד בבית, מה שאמריקאים רבים רואים כביטוי לחירות אישית, לבין מכוניות שתחזוקתן הולכת ומתרחקת מן החניון השכונתי. זה בעצם כיבוי של מדורת השבט – ועוד כיבוי אשר מבוצע על ידי לא אחרת מג'נרל מוטורס, החברה שהמציאה את הקורבט.
ג'נרל מוטורס כמובן תמשיך לייצר קורבט בעלת מנוע שמונה בוכנות, אבל הגישה של היצרנית מעניינת: המתחרה שלה, פורד, לא העזה להתעסק עם המוסטנג. כאשר פורד נדרשה לייצר מכונית חשמלית, היא הציגה את מוסטנג מאך E, רכב כביש שטח חשמלי שבינו לבין פורד מוסטנג אמיתית אין ולא כלום, למעט אולי הסמל. אך בשברולט, חברה שיודעת היטב שעליה להפגין ידידותיות לסביבה, המצב שונה. וכאן שברולט לוקחת סיכון אדיר, האם לפלג את חובבי הקורבט ולאבד את התדמית הכל-אמריקאית שלה או האם לשנות פאזה ולקבוע שבכל מקרה העתיד הוא חשמלי, ומי שאינו מעוניין להצטרף למסע יכול לצאת מן הקורבט.
את התשובות לשאלה זו תצטרך ג'נרל מוטורס לתת בשנה הבאה – כשהגרסה החשמלית של הקורבט תוצג אחרי הגרסה ה"חשמלית למחצה". בכל מקרה, שברולט תצטרך לחשוב על דרך כיצד לבנות מחדש את תדמיתה של הקורבט כמכונית הספורט הכול–אמריקאית. בהתחשב בקהל הלקוחות העממי, יתכן שהמעבר לחישמול הקורבט עלול להתגלות מבחינת החברה כמהלך של התאבדות.
