גלגל חמישיקצר חשמלי: המשקיעים גילו שמכוניות לא מייצרים בטוויטר
גלגל חמישי
קצר חשמלי: המשקיעים גילו שמכוניות לא מייצרים בטוויטר
אלון מאסק וטסלה הציתו את הדמיון של המשקיעים, שגילו בדרך הקשה שהטנדר של לורדסטאון הוא שלדה עירומה ושהמשאית של ניקולה לא מסוגלת לנסוע. זה נגמר בהעמדה לדין של מייסד ניקולה. הצצה לנוכלי ההווה, לשניים מהעבר (אחד ששינה את מינו) ומבט מפוכח על העתיד
השבוע שעבר גרם ללא מעט משקיעים בתחום הרכב החשמלי לעצור לכמה רגעים ולחשוב: טרבור מילטון, שייסד את יצרנית הרכב החשמלי ניקולה, מצא את עצמו בבית המשפט העליון בארצות הברית כשהוא מואשם על ידי ה-SEC (הוועדה לניירות ערך ולבורסות) בהונאת משקיעים.
מילטון טען שהוא חף מפשע, שתעשיית הרכב העולמית עומדת מאחורי הדברים וכיוצא באלו, אבל המסמך עב הכרס שהגישה הסוכנות הפדרלית לפיקוח על הבורסות פירט על פני 66 עמודים את מעלליו של מילטון. הוא הואשם בעבר בתקיפה מינית ומכר מניות של ניקולה בהיקף של עשרות מיליוני דולרים טרם ירידתו מכס המנכ"ל, ולא לפני שתבע את אלון מאסק על גניבה של רעיונות. החלק המשעשע הוא שהשם "ניקולה" הוא שמו הפרטי של ניקולה טסלה.
ניקולה נחשבה עד לאחרונה לאחת מיצרניות הרכב החשמלי המעניינות ביותר בארצות הברית. בניגוד לרוב יצרניות הרכב החדשות בשכונה, ניקולה הודיעה מראש שהיא עתידה להתמקד במשאיות. ה-BADGER (גירית) של ניקולה היה אמור להיות סמיטריילר חשמלי שיושכר ללקוחות על בסיס זמן. הלקוח לא יצטרך להוציא מאות אלפי דולרים על רכישת משאית, ועדיין יזכה לכל הטבות המס שכרוכות בשימוש בכלי רכב ירוק.
על הנייר מדובר ברעיון מצוין. אלא שבעיה אחת מנעה מניקולה לממש את החלום: לייצר משאית זו משימה מורכבת, בפרט משאית חשמלית שנדרשת לנסוע מאות אלפי ק"מ ברחבי ארצות הברית. כאן הסיפור של ניקולה הופך למסובך בהרבה: ניתן להסתכל עליו כ"מכשולים בדרך להגשמת החלום", וניתן להסתכל עליו פשוט כהונאת משקיעים. מסמכי ה-SEC חושפים שורה ארוכה של מעללים מצד מילטון שנועדו להונות את המשקיעים בניקולה. באופן זה כשמילטון צפה ירידה בערך המניה, הוא שלח מיילים למנהלים בחברה ש"יעשו משהו", כלומר ייצאו בהדלפות ובהצהרות לתקשורת על פיתוחים שלא היו ולא נבראו.
מילטון בעצמו לא היסס לספר למשקיעים על פיתוחים והמצאות שחלקם מצחיקים, כמו מתקן מים קרים בכל משאית לרווחת הנהגים הצמאים. וכמובן, כיאה לחסיד של אלון מאסק, מילטון גם הקפיד לפרסם בטוויטר חדשות על המצאות שלא היו ולא נבראו, עד שבדומה למאסק, ה-SEC הודיעה למילטון שטוויטר אינו אמצעי לגיטימי להעביר מידע למשקיעי החברה. בסופו של דבר, כמו כל יצרן רכב, גם מילטון נדרש להציג משאית מוגמרת למשקיעים, בעיה רצינית בהתחשב בעובדה שלניקולה כלל לא היתה משאית כזאת. ניקולה בתגובה ייצרה משאית דמה, כלומר "כאילו משאית", שנגררה לבמה למצגת מכיוון שמנועה כלל לא עבד. במקום לוח שעונים הותקנו מסכי אייפד, ומערכת הבלמים ניזונה מלחץ אוויר שהוזן למשאית דרך צנרת נסתרת ברצפה, כדי שמשאית הדמה לא תתגלגל ותמחץ את המשקיעים.
הבייבי של טראמפ שהתגלה כהונאה
סיפורו של מילטון נשמע כמובן כשילוב ייחודי של אומץ וטיפשות, אבל במפתיע מילטון ממש לא לבד. בספטמבר 2020 האזרח האמריקאי מספר אחת דאז דונלד טראמפ חשף במו ידיו את מכונית החלום האמריקאית: הלורדסטאון אנדיורנס של לורדסטאון מוטורס.
לורדסטאון הוא שמו של מפעל של ג'נרל מוטורס לא רחוק מדטרויט' שאותו סגרה היצרנית לפני שנתיים. אולם זמן קצר לאחר סגירת המפעל הגיעה קבוצה חדשה של משקיעים, ובראשם סטיב ברנז, ובפיהם הבטחה: לבנות על חורבות המפעל של ג'נרל מוטורס מפעל חדש, שייצר טנדר חשמלי אמריקאי למהדרין. המשקיעים של לורדסטאון מוטורס התלהבו עד הגג, ולורדסטאון הצליחה לגייס בשנת 2020, באמצעות הנפקת ספאק, סכום של 1.6 מיליארד דולר, שחלקו אגב הגיע מג'נרל מוטורס. כל זאת תוך פיזור הבטחות על יכולותיו של אנדיורנס החשמלי להיות "טנדר כל-אמריקאי שימושי וחשמלי". לפני חודשיים בדיוק הודיע סטיב ברנז על התפטרותו ביחד עם חוליו רודריגז, סמנכ"ל הכספים של לורדסטאון מוטורס.
בדיעבד, ולא במפתיע, התגלה במהרה שרודריגז וברנז מכרו מניות לורדסטאון בשווי מיליוני דולרים כל אחד לפני התפטרותם. מה שקרה לאחר מכן הפתיע את המשקיעים יותר: בניסיון למכור את החברה קיבלו המשקיעים יכולת להיכנס לאתר הייצור בלורדסטאון, שם גילו לתדהמתם כי הטנדר של לורדסטאון מעולם לא הצליח להבשיל מעבר לרמת אב טיפוס. כמו המשאית של ניקולה, גם הטנדרים הספורים שלורדסטאון הצליחה לייצר היו למעשה שלדות עירומות שכוסו בחלקי פח ונצבעו כך שיראו כמו טנדרים. לורדסטאון עדיין מחפשת משקיעים, אבל גורלה כנראה נחרץ.
הנוכל שהפך לאישה, הבטיח מכונית חסכונית ונעלם
במרץ 1961 מצא את עצמו ג'רי דין קרמייקל במעצר - בפעם המי יודע כמה. קרמייקל היה נוכל מקצועי שהתמחה בהונאות קטנות, והרבה מהן. סיבת המעצר הפעם היתה זיוף כספים. קרמייקל לא היסס לעשות את מה שידע לעשות הכי טוב: לברוח יחד עם אשתו וילדיו. אבל הפעם לקרמייקל היתה תוכנית: הוא ייפטר מזהותו כג'רי קרמייקל ויעטה זהות חדשה: ליז קרמייקל. קרמייקל, שראה את עצמו כאישה ורצה זמן רב לשנות את מינו, עבר שורה של ניתוחים. במהלכם, בשנת 1973 בעודה מוגדרת כנמלטת מן החוק, פגשה את דייל קליף, מעצב רכב שהמציא סוג חדש של מכונית: קטנה, עלובה למדי, בעלת שלושה גלגלים.
קרמייקל הבינה מיד את הפוטנציאל שטמון ביכולתה של מכונית חדשנית לגייס כספים ממשקיעים, במיוחד בתקופת משבר הנפט של תחילת שנות השבעים, חברה לקליף והקימה עמו בשנת 1974 את חברת 20th century motors. החברה החלה להציע לציבור מניות, אף שלא קיבלה לכך אישור רשמי מהרשות האמריקאית לניירות ערך, והצליחה לגייס ממשקיעים סכום שהוערך בשנות השבעים בעשרות מיליוני דולרים.
דלוריאן הביא לפונטיאק משהו חדש: חוצפה. תחת דלוריאן, פונטיאק שינתה את פניה, הולידה דור חדש של מכוניות ספורט קיצוניות והפכה ללהיט מכירות
הבעיה החלה כאשר המכונית הראשונה, "דייל", הגיעה לשלב ההוכחה בפני המשקיעים. מכונית החלום התגלתה כגרוטאה מוחלטת שלא הצליחה להישאר על הכביש בלי להתהפך כמעט. בפועל, רק קומץ מכוניות יוצר, אף שהחברה צברה אלפי הזמנות. קרמייקל נמלטה שוב מן החוק, החליפה כתובות ברחבי ארצות הברית, ובסופו של דבר הלכה לעולמה בשנת 2004. גם כאן המקרה של מכונית ה"דייל" אינו ייחודי. ג'ון דלוריאן היה נער הפלא של ג'נרל מוטורס, שגדל בדטרויט, חונך על ברכי תרבות הרכב האמריקאית, ובסופו של דבר לאחר לימודי הנדסה הצטרף לחברת פאקארד, אך עזב את שורותיה כדי להצטרף לשורותיה של היצרנית היותר משעממת בשבט המותגים של ג'נרל מוטורס: פונטיאק.
דלוריאן הביא לפונטיאק משהו חדש: חוצפה. תחת דלוריאן פונטיאק שינתה את פניה, הולידה דור חדש של מכוניות ספורט קיצוניות והפכה ללהיט מכירות. משם המשיך דלוריאן לג'נרל מוטורס, אבל דלוריאן לא ייזכר בזכות פונטיאק אלא בזכות המכונית הנושאת את שמו, כוכבת סרטי "בחזרה לעתיד", ומה שבסופו של דבר הפיל את דלוריאן: DMC, המוצר היחיד של החברה שדלוריאן הקים בשנת 1975.
בניגוד לכל החברות המוזכרות לעיל, דלוריאן היה יצרן רכב אמיתי אבל איש עסקים גרוע. את מכונית הספורט שלו, DMC 12, הוא בחר לייצר באירלנד שסועת הקרבות בגלל סבסוד ממשלתי. המנוע שהיה החלק האמין היחיד במכונית הגיע מוולוו. מרכב האלומיניום התעוות והיה יקר לייצור. כל היתר לא עבד ודלוריאן נכנס לקשיים כלכליים קשים לאחר שייצר כ-5,000 מכוניות, שקומץ מהן הפך לכוכבות סרטי "בחזרה לעתיד". הפתרון היצירתי של דלוריאן לגייס את ההון החסר היה סחר בקוקאין, ודלוריאן נתפס על ידי ה-FBI אך לא הורשע. חברת דלוריאן פשטה רגל ודלוריאן נפטר בשיבה טובה אך בעוני, כשהוא עדיין בלתי מורשע - בשנת 2005.
נוכלי העבר מול נוכלי ההווה
לכאורה בין ארבע החברות הללו אין הרבה מן המשותף. אחת מתיימרת לייצר טנדרים חשמליים, אחת מתיימרת לייצר משאיות חשמליות. שתיים מייצרות, שתיים בכלל נולדו בשנות השבעים ועסקו בייצור של מכונית ספורט ורכב תלת-גלגלי מוזר. אבל בפועל יש לכל החברות האלה הרבה מן המשותף, כמובן מלבד הקריסה המתוקשרת והונאת המשקיעים: החברות הוקמו על ידי אנשי חזון שבאמת החלו את דרכם עם מוצר ייחודי שלאף אחד אחר לא היה, כשהמוצר היה לחלוטין לא מוכן.
אותם אנשי חזון ידעו לשווק את המוצר למשקיעים באופן שמבוסס על שני עיקרים: אישיות המייסד והבטחה של טכנולוגיות חדשניות. ומעבר לכך, לכולם היתה אותה הבעיה: כאשר הם הגיעו לשלב הייצור בפועל, הם גילו שענף הרכב דורש בסופו של דבר רק דבר אחד - מכונית. כזו שעובדת. כזו שנוסעת וניתן למכור ללקוחות. עם זאת, קשה להתעלם מן העובדה שארבע החברות האלה מגיעות משני קצות לוח השנה של ענף הרכב העולמי: שתיים בשנות השבעים ושתיים בעשור הנוכחי.
הנדסה או שיווק?
אוגוסט 1888 היה חודש קיץ נעים במנהיים, גרמניה, כאשר ברטה בנץ החליטה שנמאס לה מבעלה קארל, שהיה טוב מאוד בייצור כרכרות ממונעות אבל גרוע מאוד בשיווק. היא לקחה את שני בניה ויצאה מהבית למסע של 106 ק"מ לעיירה פוטסהיים בכרכרה הממונעת של בעלה. ברטה לקחה 4.5 ליטרים של בנזין ואת היתר רכשה בבתי מרקחת בדרך (באותם הימים בנזין נרכש בבתי מרקחת לצורך תאורה). היא הגיעה ליעד, לא לפני ששרפה את הבלמים ונעזרה בסנדלר מקומי שהתקין לה סוליות בלם חדשות. שחזור של הכרכרה הממונעת של בנץ נמצא במוזאון של החברה שנושאת את שמו - מרצדס בנץ.
כאן טמון ההבדל: במקרה של מרצדס בנץ, פורד, פיג'ו, טויוטה וכל האחרים הידע ההנדסי היה קיים לפני הרעיון, והמוצר הופיע לפני אנשי השיווק וחשוב מכך - לפני גיוס הכספים. יצרני הרכב קארל בנץ, ארמאן פיג'ו, סאקיצ'י טויודה (או טויוטה לאוזניים מערביות) לא היו אנשים שופעי כריזמה אלא מהנדסים שהמציאו מוצר. אנשי השיווק נכנסו רק לאחר מכן. במקרה של הרכבים החדשים, הרעיון קיים לפני הידע ההנדסי, בעקבות הרעיון מגיעה יכולת הגיוס, ואז המצב מידרדר.
אבל בהקשר של יכולת הגיוס של יצרני הרכב החשמלי נשאלת שאלה: היכן עובר הקו הדמיוני בין מכונית אמיתית לאב-טיפוס צולע ולא מוכן? התשובה אינה טמונה ברכב אלא בזהותו של המייסד – וכאן טמון ההבדל הגדול בין שנות השבעים לעשור הנוכחי. כזכור, ניקולה הציגה למשקיעים אב-טיפוס של משאית שלא עושה את מה שהיצרן הבטיח, וגם הבטיחה מאפיינים מעט הזויים כמו המזרקה. אבל בנובמבר 2019 קיימה טסלה מסיבת עיתונאים גדולה להצגת הסייברטראק, הטנדר החדש של טסלה שבינתיים השקתו נדחתה על ידי היצרנית. ההבטחה של מאסק, שהועברה כמובן בטוויטר, היתה שלטנדר יש מאפיין הזוי למדי: חלונות עשויים חומר מהפכני שלא נשבר.
מאסק הטיל על הטנדר כדור מתכת קטן, לא חלילה כדור אקדח – והחלון פשוט נשבר. מאסק ההמום הגיב בקללה עסיסית, אבל בניגוד לניקולה, שנרדפת על ידי ה-SEC, מאסק פשוט חייך והמשיך הלאה. כי למאסק יש את השילוב הנדיר של כריזמה ומוצר שעובד. מאסק ייצר, מייצר וייצר בעתיד עשרות אלפי מכוניות. האחרים, משנות השבעים ועד היום הביאו רק כריזמה והבטחות, לא את המוצר. אגב, בדומה למייסד ניקולה, גם מאסק ננזף על ידי הרשות האמריקאית לניירות ערך על חיבתו לדיווחים למשקיעים דרך טוויטר, ולא באמצעים המקובלים בשוק ההון. מאסק הוא דמות שערורייתית לא פחות מכל גאון אקסצנטרי אחר, אבל מאסק לא זוכה לאותה ביקורת שזוכים מייסדי לורדסטאון או ניקולה.
היכן עובר הקו הדמיוני שבין מכונית אמיתית לאב-טיפוס צולע ולא מוכן? התשובה אינה טמונה ברכב אלא בזהותו של המייסד – וכאן טמון ההבדל הגדול בין שנות השבעים לעשור הנוכחי
לא סוף הסיפור
עם זאת, דווקא אותה חסינות של מאסק, היכולת לחייך ולהמשיך הלאה כשהחלון מתנפץ בהשקה, היא האחראית לגל הנוכחי של הונאות משקיעים בקרב יצרני הרכב החשמלי. יכולת הגיוס האגדית של טסלה היא מה שמושך את המשקיעים לכל המיזמים המפוקפקים של ייצור רכב חשמלי בתוך פרקי זמן קצרצרים של שנתיים-שלוש. אלא שיצרני הרכב החדשים אינם מבינים את היקף הדרישות ההנדסיות לייצור של רכב, הם רק רואים כיצד מאסק משמש כשגריר, דובר, ליצן וגם גאון של יצרנית רכב אחת שמייצרת ארבעה דגמי מכוניות בלבד - וחושבים שגם הם יכולים. אלא שנדרשים תנאים מתאימים, ובראשם קפיצת דרך טכנולוגית. דייל הציעה חיסכון בדלק אחרי מלחמת יום כיפור. גם דלוריאן הציע את החיסכון בתוספת מרכב שאינו נהרס לעולם (רק מתעוות). כיום פריצת הדרך החדשה היא כמובן רכב חשמלי ויכולת גיוס אגדית, כך שלא מן הנמנע שנוכלים יצוצו מכל החורים.
סיפורה של ניקולה כנראה לא יהיה האחרון. גם כיום פועלות כמה עשרות חברות שמפתחות רכבים חשמליים, שחלק מהם כנראה יוצרו לצורך אחד בלבד: סחיטת כספים ממשקיעים. נראה שבשנים הבאות עוד נזכה לשמוע על סיפורי דלוריאן של המאה ה-21.
