האם מכונית השרירים החדשה תהיה הסוף של דודג'?
האם מכונית השרירים החדשה תהיה הסוף של דודג'?
היצרנית הציגה השבוע את הצ'ארג'ר החדשה, והיא חשמלית. השינוי עשוי לחסל סופית את המיתוס של דודג' הפרועה עם מנוע בנזין שמאפשר ללקוחות המסורתיים להשתולל, או שהוא יגרום לתחייה מרהיבה של המותג
השבוע התרחש מאורע שכל תעשיית הרכב האמריקאית חיכתה לו בכיליון עיניים, לאו דווקא בגלל זהות המכונית שהוצגה בו, אלא בגלל הקונוטציה הבעייתית: דודג' האמריקאית חשפה את הצ'ארג'ר החדשה - המכונית שעשויה להרוג את דודג' או להיות אחראית לתחייה מרהיבה של המותג.
ראשית, מעט על דודג': יצרנית הרכב האמריקאית נחשבת לאחת הוותיקות בעולם. דודג' הוקמה בשנת 1900 על ידי האחים דודג' אבל בשנת 1928 היא נרכשה על ידי תאגיד קרייזלר. לאחר מכן עברו על היצרנית, כמו על עוד אינספור יצרניות אמריקאיות אחרות, שנים רבות של יצור מכוניות משעממות, עד ששנות ה-60 הגיעו. בשנות ה-60 דודג' קיבלה את אחת ההחלטות הטובות בתולדותיה: להשתגע. שנות השישים המאוחרות היו עידן מכונית השרירים האמריקאית. המשותף לכל מכוניות השרירים האמריקאיות, מקמארו ועד למוסטאנג היה המתכון: שלדה פשוטה יחסית, עיצוב חיצוני מסובב ראשים – והחשוב מכל: מנוע אמריקאי ענק ופשוט לתחזוקה בעל שמונה בוכנות שגרם למכוניות האלה, שהיו קטנות במונחים אמריקאים (ועדיין גדולות במונחים לא אמריקאים) לזנק ל-100 קילומטרים לשעה תוך פחות משבע שניות.
מכוניות השרירים האמריקאיות התאימו לרוח התקופה כמו כפפה ליד. לכל יצרן היו אינספור גרסאות של כל מכונית, עם מנוע שמונה בוכנות קטן, גדול או ענק, כך שכל טינאייג'ר אמריקאי, גם כזה שחי בעיירה נידחת באיידהו, יכול היה לפנטז על מכונית משלו. ועוד נקודה חשובה: העיצוב של המכוניות האלה היה מדהים. ובכל החבורה הזאת, של יצרני מכוניות השרירים האמריקאיות, דודג' היתה הבולטת ביותר. הסוד של דודג' היה חוסר בושה מוחלט. כשיצרני הרכב המתחרים לפעמים נעו באי נוחות לנוכח מקרי מוות בתאונות, בדודג' החליטו לייצר את המכוניות בצבע ורוד, ירוק וצהוב. כשיצרני הרכב המתחרים החלו לדבר על הסכמים ג'נטלמניים להגביל את מהירות המכוניות, בדודג' הוציאו גרסאות יותר חזקות של הדגמים הקיימים ונתנו להם שמות כמו SCAT PACK כלומר "חבילה של בלגאן": צ'ארג'ר, צ'אלנג'ר, דייטונה, לדודג' היתה מכונית שרירים אמריקאית משוגעת לכל אירוע, אבל הדגם המטורף ביותר של דודג' היה הצ'ארג'ר: מכונית שרירים ענקית ומרושעת למראה, שנועדה להמחיש לעולם שדודג' כאן כדי לעשות צרות.
הדור הראשון של הצ'ארג'ר היה יחסית מעוגל, אבל הדור השני היה מבהיל - עם גריל קדמי סגור ללא פנסים וצללית נמוכה. גם הוליווד הבינה במהרה את תפקידה של הצ'ארג'ר וליהקה אותה לאינספור תפקידים איקוניים בסרטים, כשבאופן מעניין, הצ'ארג'ר תמיד תפסה את אור הזרקורים למרות שלא הייתה אף פעם המכונית הראשית: בסרט "בוליט" סטיב מקווין נוהג בפורד מוסטאנג, אבל כשהרעים צריכים לרדוף אחריו הם מופיעים בדודג' צ'ארג'ר מאיימת.
בסרט "מהיר ועצבני" הראשון נוהגת דמותו של דומיניק טורטו במאזדה 7RX, אבל בסוף הסרט כשצריך באמת לנהוג, ברמה של לנהוג כדי לנוס על חיי הגיבור, וין דיזל מנסה להימלט בדודג' צ'ארג'ר שאביו בנה עבורו. הצ'ארג'ר גם כיכבה באינספור פרקים של סדרת הטלויזיה DUKES OF HAZZARD. מדובר במכונית ה"רעה" הכי טובה שדודג' יכלה לייצר.
לקראת אמצע שנות ה-70, תעשיית הרכב האמריקאית עברה מהפך: מלחמת יום כיפור יצרה מחסור בנפט ויצרני מכוניות השרירים נאלצו להרוג את הלהיטים שלהם. גם דודג' הרדימה את מכוניות השרירים שלה והפכה את חלקן, למשל הצ'ארג'ר, לגרסאות עייפות, משפחתיות ומשעממות, אבל בשנות ה-90 משהו השתנה: דודג' החליטה לשוב להיות הילדה הכי רעה בגן. הסימן הראשון היה הופעתה של הווייפר, מכונית ספורט של דודג' שהוצגה בשנות ה-90 ונועדה להילחם בקורבט של שברולט. בדודג' ראו כי טוב והחליטו שהגיע הזמן לנצל את מה שתמיד ידעו לעשות: בלאגאן.
אחרי הווייפר דודג' החייתה עוד רכבים והמשותף לכולם היה מה שהפך את דודג' לאגדה בשנות ה-70: חוסר בושה. אבל בעשור הקודם חוסר הבושה הפך למוחצנות ברמה החברתית: גם בשברולט ובפורד יצרו מכוניות ספורט, אבל פורד ושברולט לא הקימו מועדון בעלי מכוניות שנקרא "אחוות השרירים", דודג' כן. פורד ושברולט לא קיימו תחרויות חראקות, שבהן בעלי הרכבים התחרו זה בזה מי יוכל לשרוף הכי הרבה גומי בפעלולים. דודג' כן. בזמן שהמתחרים (פורד מוסטאנג) הלכו על עידון שבהתנהגות הכביש - דודג' תמיד הדגישה שהיא רק רוצה להשתולל. בדודג' הוצגה למשל ב-2017 ה"דימון" (שד). גרסה סופר חזקה של דודג' צ'אלנג'ר שלמנוע שלה מתווסף מגדש על מחוזק. הדימון יועדה למרוצים אבל דודג' הבטיחה בחצי קריצה שמותר לנסוע איתה גם בכביש. היא אפילו הציעה ללקוחות מושב נוסע, בתשלום כמובן. למעשה, דודג' הציגה גרסאות אפילו יותר חזקות של הדימון בהמשך.
מה המשותף לכל המכוניות המטורללות של דודג'? רמז: זו לא התנהגות הכביש. מי שקונה מכונית חראקות לא צריך התנהגות כביש. זה המנוע. מי שחושב שדודג' ציידה את המכוניות שלה במנועים שהם שיא הטכנולוגיה טועה טעות חמורה ולא מכיר את התרבות של מי שעוסקים במכוניות כאלה: המנועים של דודג' הם מנועי שמונה בוכנות עם תאי שריפה המוספריים (כלומר עגולים, בצורת כדור), וגל זיזים שנמצא עמוק בתוך הבלוק ולא בראשי המנוע. הטכנולוגיה הזאת קיימת מעל 50 שנים ויש לכך סיבה: דודג' יודעת שמי שרוצה לשדרג את המכונית בבית ביחד עם אבא בעיירה בנברסקה צריך טכנולוגיה פשוטה שגם אבא מכיר. דודג' פשוט הביאה את הקונפיגורציה הזאת לשיא של פיתוח ואז יצרה מיתוס שלם סביבה. ויש על מה: הרעש, האטיטיוד, המסורת, דודג' היא אמריקה.
אבל - המיתוס של דודג' נמצא עכשיו בסכנה: היצרנית הציגה השבוע את הצ'ארג'ר החדשה, והיא חשמלית, לפחות בחלק מן הדגמים. למה חשמלית? דודג' היא חלק מקונצרן סטלאנטיס, הקונצרן שתחתיו חוסות גם פיג'ו ופיאט, וקונצרן סטלאנטיס נושא במחויבות סביבתית. כשדודג' הציגה את הצ'ארג'ר החדשה, היא הסבירה שבניגוד למשמעותו של השם בעבר, עכשיו צ'ארג'ר פירושו מטען, כלומר לרכב חשמלי. את דממת הלקוחות המסורתיים היה אפשר לשמוע מניו יורק ועד לוס אנג'לס. לאחר מכן הופיעו סרטונים בהם הלקוחות צוחקים על דודג'. הצ'ארג'ר החדשה, שכמובן שעושה הרבה כבוד לדגם המקורי של הצ'ארג'ר, מבוססת על פלטפורמה עליה מבוסס גם ג'יפ גראנד צ'רוקי החשמלי ויש לה שתי גרסאות: הראשונה מצוידת במנועים חשמליים שמפיקים 469 כוחות סוס בשיא הכוח והשניה מצוידת במנועים שמפיקים 670 כוחות סוס במצב שיא הכוח.
בשני המקרים, לצ'ארג'ר יש משהו שדודג' מעולם לא סיפקה במכוניות השרירים שלה: הנעה כפולה, בגלל שמי שקונה צ'ארג'ר לא רוצה אחיזה, הוא רוצה חראקות. לדודג' יש שפע של פרסומים על רעש מיוחד שהמכונית תייצר, מצב "חראקות" במחשב הרכב ועוד פיצ'רים שלא ממש ברור מדוע נכנסו לתפריט: מי שנוהג בדודג' רוצה לשלוט בעצמו, לא לומר למחשב לייצר חראקות עבורו. בהמשך תהיה גם גרסה עם ארבע דלתות וגם גרסה בעלת מנוע בנזין. אבל כאן יש עוד בעיה: מנוע הבנזין הוא מנוע ה"הוריקן" של סטלאנטיס: מנוע צנום בנפח של 3.0 ליטרים שמצויד במגדש טורבו. ביחס למפלצות השישה ליטרים של דודג' שמיוצרות מעל 15 שנים , מדובר בירידה רצינית ביכולת מבחינת לא מעט צרכנים. מבחינת הנתונים הטכניים, הצ'ארג'ר החדשה היא מכונית ענקית: אורכה הוא 5,247 מילימטרים, כלומר היא ארוכה יותר מ-ב.מ.וו 7X. משקלה הוא 2,650 קילוגרמים, כלומר היא שוקלת יותר מטויוטה לנד קרוזר. למי שמחפש זינוק ל-100 קמ"ש, היא בהחלט תיתן את מה שצריך כי היא חזקה. למי שמחפש התנהגות כביש, יש בעיה.
הבעיה של דודג' אינה ממוקדת בהכרח במכונית – ייתכן בהחלט שהצ'ארג'ר החדשה היא מכונית מצוינת. הבעיה של דודג' ממוקדת בלקוחות הנאמנים שדודג' בנתה במשך שנים בהתבסס על דבר אחד בלבד: הידיעה שלהם יש מכונית מהירה ופשוטה לתחזוקה, הודות למנוע בנזין. כשעושים בו קצת שדרוגים בבית, הוא מייצר רעש מבהיל. וכדי לעשות מרוצים שוב ושוב במשך לילה שלם ואז לפרוש לתדלוק צריך עשר דקות. טעינה מהירה בדגם החדש תארך מינימום של חצי שעה. ועוד בעיה: המתחרים. איך נאמר בעדינות, כשדודג' צ'ארג'ר מודל 2015 עומדת ברמזור ליד רכב כביש שטח מאותה שנה, בעליו של רכב הכביש שטח יודע שאין לו מה לנסות להתחרות. כשדודג' צ'ארג'ר החשמלית החדשה עומדת ברמזור ליד טסלה מודל Y כפולת הנעה עם ילדים במושב האחורי, יש מצב שנהג הצ'ארג'ר יפסיד. זה לא שהצ'ארג'ר נחלשה, זה שהמתחרים ממש התחזקו.
כיום כל היצע דגמי דודג' בארצות הברית מבוסס על ארבעה דגמים בלבד: הורנט, רכב כביש שטח קטן, דוראנגו, רכב כביש שטח גדול, צ'ארג'ר, מכונית שרירים בעלת ארבע דלתות – וצ'אלנג'ר – מכונית שרירים בעלת שתי דלתות. הצ'ארג'ר החדשה מיועדת להחליף את שתי האחרונות. כלומר על כתפיה הלא צנומות עומדת לנוח משימה כבדת משקל. ליצרני הרכב האמריקאים יש בדרך כלל "מכונית הילה", כזאת שהלקוחות חולמים עליה כשהם קונים את דגמי היצרן האחרים. אם הצ'ארג'ר תצליח, לדודג' יש עתיד מובטח. אבל אם היא תיכשל, הנזק עבור דודג' שבכל מקרה מייצרת רק קומץ של מכוניות יהיה בלתי הפיך, עד לרמה של חיסול המותג.
