היהודי שנמלט מהנאצים והפך את פורשה ומרצדס בנץ למותגי על בארה"ב
היהודי שנמלט מהנאצים והפך את פורשה ומרצדס בנץ למותגי על בארה"ב
השם מקס הופמן אמנם לא מוכר למרבית הישראלים, אבל מדובר באחד האנשים המשפיעים ביותר על שוק הרכב האמריקאי. זהו סיפורו של הנער היהודי למחצה שברח מגרמניה וידע למכור חלומות לעשירי ארה"ב
בשנת 2003 התקיים ב-AHF, היכל התהילה של תעשיית הרכב העולמית, טקס צנוע בו הוכרזו הדמויות שזכו באותה שנה להיכנס להיכל התהילה. המשותף לדמויות הללו היה השפעה אדירה על שוק הרכב העולמי במונחים של ייצור, עיצוב ומכירות. רשימת השמות כללה את לואי רנו, שהחברה הנושאת את שמו קיימת כיום, אלק איזיגוניס, המהנדס הבריטי שהיה אחראי בין היתר להמצאתה של המיני – ומקס הופמן. השם "מקס הופמן" אינו מוכר לישראלים, אבל מבחינת חובבי רכב בארצות הברית, מדובר באחד האנשים המשפיעים ביותר על שוק הרכב האמריקאי.
סיפורו של הופמן מתחיל למעשה מהיותו יהודי (למחצה) שנמלט מאימת הנאצים. הסיפור של הופמן שונה מסיפורם של לא מעט יהודים שפעלו בתעשיית הרכב הגרמנית בשנות השלושים והארבעים ונושלו מתפקידיהם ומורשתם מכיוון שהופמן נחשב ליהודי שניצח: בזכותו פולקסווגן נכנסה לארצות הברית, בזכותו פורשה נכנסה לשוק האמריקאי והוא גם נחשב לאביה של אחת ממכוניות הספורט המצליחות ביותר של מרצדס: ה SL האגדית.
כיצד יהודי שנמלט מאימת הנאצים הפך להיות האיש של יצרני הרכב הגרמנים באמריקה? מקסימיליאן אדווין הופמן נולד בנובמבר 1904 בווינה, אוסטריה, לאם נוצריה ואב יהודי שהיה בעלים של חנות אופניים. יהדותו של האב תעמוד בעוכריו של הופמן, אבל האהבה למהירות ניטעה בו כבר אז והופמן הצעיר החל לנסות את מזלו אצל יצרני רכב אוסטרים. יצרן אחד, שהיה זכיין מקומי של חברה צרפתית הסכים להעסיק אותו כנהג מבחן והופמן השיג את מבוקשו – לנהוג מהר.
אחרי שהופמן נהג מהר הוא מכר מהר ובכישרון נדיר. בתחילת שנות ה-30 הופמן ושותף הקימו את "אוטומוביל האנדל הופמן אונד הופרט" שהיתה המשווקת הראשונה של מכוניות וולוו מחוץ לשוודיה. אך המזל לא האיר פנים להופמן: במרץ 1938 התרחש ה"אנשלוס", סיפוח אוסטריה על ידי הנאצים – והופמן שהבין שגורלו עם השם "הופמן" ואב יהודי יהיה להגיע למחנה השמדה נמלט לצרפת כשבאמתחתו פרטי הקשר של בכירים בתעשיית הרכב האירופית. עם כיבוש צרפת על ידי הנאצים ב 1940 הבין הופמן שאירופה לא תהיה בטוחה עבורו – והצליח להימלט לארה"ב בספינה פורטוגזית. ב-1941 נכנס הופמן בשערי אליס איילנד והתיישב בניו יורק עם 300 דולר בכיסו ועם שפע של קסם אישי ורשימה של אנשי קשר בתעשיית הרכב העולמית.
מכיוון שבאותן שנים מלחמת העולם השניה עדיין השתוללה, תעשיית הרכב האמריקאית היתה מושבתת לטובת ייצור ציוד מלחמתי ועל מכוניות אירופיות לא היה מה לדבר – אז הופמן החל לעבוד כמעצב תכשיטים לנשים. במפתיע עסקיו עלו יפה והוא הצליח לחסוך מספיק כסף כדי לבנות בסיס לפתיחת סוכנות למכירת מכוניות ב- 1947: הופמן מוטורס בניו יורק.
השנים אופיינו בצמיחה כלכלית של אחרי מלחמת עולם. החיילים האמריקאים שבו מאירופה אחרי שחזו במו עיניהם בזן חדש של מכוניות שלא היה מוכר להם: מכוניות ספורט בריטיות. בניגוד למכוניות המקומיות שהאמריקאים הכירו היטב, המכוניות הבריטיות היו קלות משקל, קומפקטיות, ביצועיסטיות. להופמן היתה יכולת נדירה, שילוב בין יכולת מיקוח ושכנוע ובין יכולת נדירה להבין את חלומותיו של הלקוח. ולא סתם לקוח, אלא הלקוחות שבאמת מבינים רכב. לקוחות של פורד, ביואיק, אולדסמוביל, קדילאק ודומותיהן מעולם לא עניינו את הופמן. להם היו מוצרים מן המוכן שהיו מנופחים ומשעממים. הופמן ראה בעיני רוחו דווקא את חולי ההגה. ובמקרה המכוניות שיועדו עבורם היו גם יוקרתיות וריווחיות. וכך, ב- 1947 המכונית הראשונה שהוצגה בסוכנות של הופמן היתה של יצרנית רכב בריטית יחסית חדשה שחגגה רק 12 שנים להיווסדה: יגואר.
המכוניות של יגואר היו כל מה שהאמריקאים לא הכירו אבל רצו: אתלטיות, רזות, מדהימות ביופיין. הופמן ידע למי להתחבר. היה לו שפע של קסם אישי ויכולת לדבר בשפתם של עשירי ניו יורק והסוכנות כל כך הצליחה שב- 1948 הופמן הפך לזכיין הבלעדי של יגואר בחוף המזרחי בארצות הברית עד 1952. הצלחתה של יגואר הביאה לו תיאבון: עד 1950 הוא הצליח להשיג זיכיונות לשיווק של רולס רויס, ליאה פרנסיס (יצרנית מכוניות יוקרה שאינה קיימת עוד), אוסטין ומורגן.
אבל סיפורו של המהגר שנמלט מהנאצים הפך למעניין רק אחרי 1949, אז הופמן הצליח לקבל את הזיכיון למכירתה של מכונית קטנה, לא ממש אהובה ולא ממש מתאימה לשוק הרכב האמריקאי: ה"פולקס – וואגן". באותן שנים הוא נחשב למומחה למכוניות ספורט בריטיות והזיכיון לשיווק המכונית הגרמנית הקטנה, שלימים תיקרא "חיפושית" הגיע לידיו בזכות הקשרים הבריטים: אחרי שפולקסווגן החלה לייצר מחדש את החיפושית עם תום מלחמת העולם השנייה, מי שהחליט על יצורה כדי לנסות ולהחיות את תעשיית הרכב הגרמנית היו קצינים בריטים והיכרותו של הופמן עם תעשיית הרכב הבריטית סייעה לו להשיג את החיפושית.
אבל הופמן והחיפושית לא הסתדרו. הופמן ידע כיצד למכור מכוניות מהירות לעשירים, לא כיצד למכור מכוניות זולות לאמריקאים. תוך שלוש שנים הוא ויתר על החיפושית אבל הרוויח חבר: בנו של מתכנן החיפושית: פרי פורשה, בנו של פרדיננד פורשה הגיע לארצות הברית ב- 1950 כדי לחפש מפיץ למכוניות הספורט שלו והופמן חיכה לו בזרועות פתוחות.
טכנית, לפורשה לא היה סיכוי בארצות הברית: הרעיון שמישהו יצליח לשווק מכונית ספורט קטנה, עם מנוע שלא הפיק אפילו 50 כוחות סוס, שעלתה יותר מקדילאק חדשה, נשמע גם לפורשה מטופש ולכן פורשה לא היה בררן. הוא הסכים לתת להופמן את הזיכיון הבלעדי למכירות בארצות הברית אם ימכור חמש מכוניות בשנה. ב-1951 נמכרו בארצות הברית 32 מכוניות פורשה. ב- 1954 מכר הופמן 600 מכוניות פורשה בשנה. ב- 1960 ארצות הברית היתה שוק היצוא הגדול ביותר של פורשה בעולם ושליש ממכירותיה עברו דרך הופמן. הופמן גם הקים רשת של זיכיונות שהתבססה על קשריו. בשנות החמישים המוקדמות "הסמיך" הופמן אוסטרי אחר - ג'וני פון ניומן - כסוכן של הופמן לחוף המערבי. קליפורניה היתה ועודנה השוק הגדול ביותר של פורשה בארצות הברית. הופמן השאיר לפורשה עוד "מתנה": על פי סיפור שמופיע גם באתר הרשמי של פורשה, הופמן היה זה שהציע לפורשה להתקין בחזית המכוניות סמל שיהיה מורכב ממגן העיר שטוטגארט. הסמל קיים עד היום.
סיפורו של הופמן לא מסתיים בפורשה: בשנות החמישים המוקדמות הופמן החזיק כבר באולם תצוגה בפארק אווניו שמשך את עשירי החוף המזרחי וגם יצרנית רכב נוספת שלא האמינה שתצליח בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה נתנה להופמן זיכיון: מרצדס-בנץ. במקביל השיג הופמן גם זיכיונות למכירה של אלפא רומיאו ויצרניות נוספות – וסיפורו של הופמן יכול להסתיים בנקודה זו כסוכן מצליח מאוד של יצרני רכב רבים שנמלט מהנאצים והפך למפיץ הגדול בארה"ב של רכבי יוקרה גרמנים בשנות החמישים, אבל זה לא כל סיפורו של הופמן. להופמן היתה יכולת לא רק להבין את צרכי הלקוחות אלא להבין אילו דגמים ניתן לעצב כך שיתאימו ללקוחותיו – והיתה לו גם היכולת להשפיע על יצרני הרכב שיעשו כבקשתו. הופמן ידע שהוא מחזיק ב"בנק" של לקוחות עשירים ובעלי השפעה, ידע לקרוא את ליבם וידע למכור להם חלומות – ולהבטיח שיצרני הרכב יגשימו אותם.
וכך, ב- 1954 הופמן כבר היה סוכן מצליח מאוד של פורשה. מצליח ברמה שאיפשרה לו לבקש מפורשה מכוניות ב"מפרט הופמן". ובפורשה הקשיבו: ב- 1954 הגיש הופמן לפורשה בקשה חריגה: לייצר גרסה של ה- 356 שתעלה 3,000 דולר (סכום משמעותי אז אבל זול בעשרות אחוזים ממחיר 356 רגילה). הדרך לעשות זאת, טען הופמן, היתה להיפטר מהגג, להיפטר משמשה בגודל מלא, לזרוק כל אביזר נוחות ופשוט לייצר פורשה מיוחדת לקליפורניה. התשובה של פורשה היתה ה- 356 ספידסטר. מכונית קלילה שהפכה לאגדה עם הופעתה.
במקרה של מרצדס בנץ, בשנות ה-50 המוקדמות מרצדס היתה יצרנית שהתמחתה במכוניות מנהלים כבדות משקל ו"רציניות". ווילהלם הספל, מנכ"ל מרצדס בנץ באותן שנים ביקר בארה"ב ב-1951 ובין היתר נפגש עם "הקוסם היהודי" שפיצח את סוד מכירת המכוניות הגרמניות לאמריקאים. הספל נשבה בקסמו של הופמן והעניק לו את זיכיון מרצדס לחוף המזרחי. ב- 1953 היהודי הקוסם מניו יורק הוזמן לישיבת דירקטוריון של מרצדס בנץ, יצרנית שעשור מוקדם יותר העסיקה פועלי כפייה יהודים במפעליה כדי להסביר לדירקטוריון מרצדס מה הלקוחות רוצים. הופמן הסביר לאנשי מרצדס שמה שהאמריקאים רוצים ממרצדס הוא מכוניות מעניינות, ספורטיביות וביצועיסטיות. למרצדס כבר היתה מכונית כזאת: ה SL, אבל ההיגיון הגרמני קבע שמכונית שמיועדת למרוצים צריכה להישאר במסלול המרוצים. הופמן חשב אחרת: מרצדס צריכה לייצר גרסה "אזרחית" של ה-SL, שתוכל לנסוע בכביש ציבורי. כדי להמחיש את רצינותו הסכים, כך לפי האגדה, להזמין אלף מרצדס SL. תוך חמישה חודשים בלבד, בפברואר 1954 הוצגה בתערוכת הרכב בניו יורק מרצדס 190 SL, מכונית כביש עם תכנון של מכונית מרוץ.
באוגוסט 1954 הסוכנות של הופמן בניו יורק קיבלה את המרצדס 300 SL הראשונה. אגדה נולדה. הופמן גם אהב איטלקיות והיכולת שלו לשכנע את יצרני הרכב לייצר עבורו מכוניות שיתאימו ללקוחות אמריקאים עבדה היטב גם על אלפא רומיאו: הופמן שהיה סוכן של אלפא רומיאו בשנות ה-50 נהג להזמין גרסאות מרוצים מיוחדות של הג'ולייטה ספיידר שהפכו לאגדה בארה"ב וסיפורים אודות מעורבותו בתכנון הב.מ.וו 507, מכונית הספורט הראשונה של המותג הבווארי נפוצים גם. בספר the million dollar middleman, "המתווך השווה מיליונים" הוסבר העיקרון המניע של הופמן: "לפעמים יצרני הרכב לא האמינו שהמפיצים שלהם עובדים קשה. במקרה של הופמן, היצרן ידע שהופמן מעניק מוטיבציה".
וכך, הנער היהודי שנולד באוסטריה ונמלט מאימת הנאצים הפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר על תעשיית הרכב הגרמנית בשנות החמישים ולמעשה, בזכותו פורשה ומרצדס בנץ הפכו למותגים שהצליחו בארצות הברית. ב- 1975 הופמן יצא לגימלאות כאחד ממשווקי הרכב הגרמני העשירים והמצליחים ביותר בארצות הברית כשעל שמו רשומות מכירות של עשרות אלפי מכוניות יוקרה גרמניות. הופמן הלך לעולמו ב-1981.
