הקרב הלוהט של יצרני הרכב על הטנדרים החשמליים
הקרב הלוהט של יצרני הרכב על הטנדרים החשמליים
טנדרים חשמליים הפכו לזירת המאבק הלוהטת בין יצרני הרכב הוותיקים לחדשים. הוותיקים עושים לטסלה חיים קשים ומציגים דגמים חשמליים בעיצוב שמרני כדי לקלוע לטעם האמריקאי ולכסף הגדול. וזו רק יריית הפתיחה לקרב הבא על הכביש־שטח החשמלי
ידיעה אחת קטנה חמקה לה בשקט בשבוע שעבר בין שלל הדיווחים על ההתפתחויות השונות בענף הרכב העולמי: יצרנית הרכב האמריקאית בולינג'ר הודיעה שלמרות הבטחותיה לייצר רכב שטח קשוח, חשמלי ומהפכני, כזה שמיועד לשרת את כל מי שזקוק לטנדר שיודע לנסוע על סלעים בלי לשרוף בנזין או סולר, בפועל היא תתמקד בייצור של רכבי משלוחים עירוניים.
טנדר השטח של בולינג'ר ורכב השטח שעליו הטנדר מבוסס היו אמורים להיות אחד הדברים המדליקים ביותר שנראו במדבריות ארה”ב, אבל זה כבר לא צפוי להתרחש.
בינתיים בחלק אחר של ארה”ב התרחש עוד מאורע שקשור לטנדרים חשמליים: טסלה החליטה למחוק מהאתר שלה את זמני האספקה המשוערים של הסייברטראק, הטנדר החשמלי והללא ספק מהפכני של היצרנית.
3 צפייה בגלריה
סייברטראק של טסלה. החברה החליטה למחוק מהאתר את זמני האספקה המשוערים של הטנדר ותחליט אם להציג קו שמרני יותר
(צילום: TESLA)
לכאורה, בין בולינג'ר הקטנה לבין עוצמתה המרשימה של טסלה אין יותר מדי קשר, אבל בפועל בין הצעד של טסלה והצעד של בולינג'ר יש מכנה אחד משותף: ההחלטה של יצרניות הרכב האמריקאיות הגדולות, כלומר פורד וג'נרל מוטורס, לייצר טנדרים חשמליים. מדוע דווקא טנדרים חשמליים הם הדבר הלוהט ביותר בתעשייה ומדוע כאן יתרחש הקרב האמיתי בין יצרני הרכב של העולם הישן ויצרני הרכב של העולם החדש? התשובה היא גיאוגרפית, אבל לא רק.
מי כאן המלך
בארה”ב הטנדר הוא המלך, ושום רכב אחר לא מתקרב בכלל להיקפי המכירות שלו. הנתונים גורמים לשוק הרכב הישראלי על 190 אלף המכוניות שנמסרו בו אשתקד להתכווץ בבושה. כך, הרכב הנמכר ביותר בארה"ב בשנה שעברה היה טנדר פורד, עם 726 אלף יחידות. במקום השני נמצאת האויבת ראם: 569 אלף טנדרים. ובמקום השלישי עוד יריבה: שברולט, שמסרה 520 אלף יחידות. כאן נמצאים המספרים הגדולים וכאן גם נמצא הכסף הגדול. לשם המחשה: טסלה מכרה בכל העולם 936 אלף מכוניות. מרצדס בנץ מסרה בכל העולם כ־2.1 מיליון מכוניות. כלומר אפשר לומר בפשטות שבכל הקשור בשוק הרכב האמריקאי, הטנדרים הם מה שמכריע את הכף, וזאת כמובן בלי להכניס לתמונה את יצרני הרכב היפניים, שמייצרים את טויוטה טאקומה, ניסאן פרונטיר ועוד אינספור דגמים.
ליצרני הרכב האמריקאיים ולכל מי שמשווק רכבים בארה”ב ברור: הטנדרים הם פלח השוק שבו יש להשקיע, פשוט בגלל חוק המספרים הגדולים. ולכן יצרניות הרכב הגדולות שמשווקות בארה"ב שמרו את הקלפים קרוב מאוד לחזה בכל הקשור בפיתוח של רכב חשמלי. בפועל, מכוניות משפחתיות, מכוניות מנהלים וגם רכבי כביש־שטח חשמליים אינם מעניינים את פורד, את שברולט או את ראם כפי שטנדרים חשמליים מעניינים אותן. והתוצאה לא איחרה לבוא באופן שבו רק יצרני הרכב האמריקאיים יודעים להמטיר את עוצמתם על השוק: פורד הציגה את הלייטנינג. ג'נרל מוטורס מצדה הציגה את הסילבראדו החשמלי ודודג' עובדת על טנדר משלה.
3 צפייה בגלריה
סילבראדו של שברולט. הטנדר מבוסס על מכלולים של האמר. החדשנות מוסווית היטב בתוך צורה שקל לאמריקאים להכיר
המשותף ליצרניות הרכב האמריקאיות היא הגישה: היצרניות האלה מכוונות את המוצר שלהן אל המיינסטרים. כלומר השם הוא מה שהאמריקאים מכירים. המבנה החיצוני הוא גם מה שהאמריקאים מכירים, אף על פי שלמשל במקרה של השברולט מדובר בכלל על רכב שמבוסס על מכלולים של האמר. החדשנות של הרכבים האלה מוסווית היטב בתוך צורה שקל לאמריקאים להכיר.
ומדוע בעצם שהאמריקאים יכירו את השם של הטנדר? הסיבה טמונה במסורת ובגיאוגרפיה. ארה”ב היא הרבה יותר מחוף מזרחי וחוף מערבי. בניו יורק ובלוס אנג'לס ניתן למצוא ללא ספק מכוניות טסלה מודל S וגם מרצדס EQS חשמליות, אבל עיקר המכירות מבוצע בשטח האדיר שבין החוף המזרחי והמערבי – ושם רוכשים מיליוני טנדרים. הרכישה של טנדר היא הרבה יותר מרכישה של רכב עבודה: רוכשי הטנדרים שומרים על נאמנות מותגית מרשימה שעוברת במשפחה ולכן יצרניות כדוגמת פורד לא שינו את שמם של הטנדרים שלהן ("סדרה F") פחות או יותר מאז שנות הארבעים. פורד, שברולט ודומותיהן יודעות היטב שכדי למכור לאמריקאים טנדר חשמלי, צריך שם מוכר. אגב, הטנדר של פורד מאוד שונה מטנדר פורד בעל מנוע בנזין. הטנדר של שברולט מבוסס בכלל על שלדה שונה מאוד מזו של הסילבראדו, אבל כאמור השם הוא מה שמשנה.
מה טסלה תעשה
פורד ושברולט יודעות היטב מה הן עושות. הן מחכות. שברולט מכרה ברבעון האחרון של 2021 פחות מכוניות חשמליות ממה שנמכרו בכל מדינת ישראל, אבל זה לא משנה: כי לפורד ולשברולט כבר יש צבר הזמנות לשנים הבאות. וכאן מתחילה המלחמה האמיתית מול יצרני הרכב החשמלי שחשבו שהם מאיימים על יצרני הרכב הוותיקים – כלומר בעיקר טסלה. טסלה עצמה דחתה בשבוע שעבר את מועד השקת הסייברטראק ויש לה סיבה טובה מאוד לעשות זאת. עד כה המלחמה בין טסלה וכל השאר היתה מבוססת על כללים מאוד פשוטים: טסלה מציגה רכב חשמלי שהוא סופר־מהפכני בעיצוב, בהנעה, בתעוזה ובביצועים. ואז כל השאר עושים כמיטב יכולתם להדביק את הקצב של טסלה ולהציג מוצרים שיוכלו לה. הפעם ההפך הוא הנכון: טסלה הציגה מוצר שהוא מהפכני מתוך תפיסה ששוק הטנדרים מחפש רכב מהפכני. ואין ספק שיש רוכשי טנדרים שרוצים בדיוק את זה, אבל המוצר החשמלי שיצרני הרכב האמריקאיים הגדולים הציגו הוא בדיוק ההפך: רכב חשמלי שמרני ומסורתי, המיועד לשוק שהוא שמרני ומסורתי.
3 צפייה בגלריה
לייטנינג של פורד. החברה, שפונה אל המיינסטרים האמריקאי, לא שינתה את שמם של הטנדרים שלה (“סדרה F”) כבר מאמצע המאה שעברה
כעת טסלה צריכה להחליט האם לקחת את המהפכנות של הטנדר שלה לשלב הבא או אולי להפוך אותו דווקא ליותר שמרני. כאן בעצם מתרחש הקרב האמיתי הראשון בין יצרני הרכב הגדולים לבין טסלה. לא בזירה של מרצדס בנץ ואאודי אלא בגזרה שבה באמת מושגים המספרים הגדולים. העובדה שמדובר בשוק הרכב האמריקאי רק תורמת שמן למדורה, כי בניגוד לאירופה או לסין, הפעם מדובר באמת בחדירה לשוק הקשה ביותר: שוק שמרני שלא רוצה רכב חשמלי, שוק שלא הולך לפי הכלל של שבירת המחסום הפסיכולוגי באמצעות מהפכנות, אלא של שבירת המחסום הפסיכולוגי באמצעות הוכחת שימושיות. במרוץ הזה יצרני הרכב האמריקאיים ניצחו. הם גרמו למתחרים קטנים פשוט לסגור את העסק ולמתחרים הגדולים לחשב מסלול מחדש.
אבל זו רק ההתחלה: ארה”ב ה"אמיתית" היא גם הזירה שבה אחרי הקרב על הטנדר החשמלי יתרחש הקרב על רכב הכביש־שטח החשמלי, קרב שבו כיום בפועל אין כמעט מתחרים אמיתיים, פרט לטסלה מודל X ומודל Y, דגמים שלא בהכרח זכו להצלחה בקרב הלקוחות השמרנים. בשנה הבאה, כאשר הטנדרים האמריקאיים החשמליים ייכנסו באמת לייצור סדרתי וטסלה תציג את הסייברטראק המעודכן, המאבק על הזירה החשמלית האמריקאית רק יתחיל.
