מיני מי: האיש שהפך מכונית קטנה לקוטלת ענקים
מיני מי: האיש שהפך מכונית קטנה לקוטלת ענקים
פאדי הופקירק האירי שנפטר לאחרונה היה נהג המרוץ הראשון שהתחרה עם המיני קופר המקורית בראלי מונטה קארלו - וזכה. הוא הוכיח לכל הגדולים שמה שנדרש בסיבובים הוא לא מכונית אימתנית, אלא מכונית קטנה עם הנעה קדמית, שלא מפיקה 100 כ"ס ושמעולם לא זכתה לראות 180 קמ"ש
ביום חמישי שעבר הלך לעולמו אחד משלושת האנשים שהפכו את מיני, כלומר המכונית העירונית הקטנה, למשהו שהוא הרבה יותר ממיני: למכונית קוטלת ענקים, מכונית ספורט לגיטימית, כפי שיעיד כל מי שרוכש כיום מיני קופר חדשה במאות אלפי שקלים.
פאדי הופקירק נולד בבלפאסט ובגיל צעיר החל לרכב על אופנועים. לאחר שהבין שהוא סובל מדיסלקציה קשה ולאחר שעזב את לימודי הנדסת המכונות, החל הופקירק לבנות ולהרכיב בעצמו ומהר מאוד מצא עצמו עובד בפולקסווגן וגם בונה מכונית מרוץ על בסיס חיפושית. משם התקדם הופקירק בסולם הדרגות של יצרני הרכב ומצא עצמו במהרה מכהן כנהג מרוצים מטעם כמה יצרניות רכב בריטיות. ואחת מהן היתה מיני.
מאחורי מיני קופר, המכונית, והכוונה היא למיני של שנות השישים ולא למיני המודרנית של ב.מ.וו, ניצבים שלושה אנשים בסדר זה: אלק איסיגוניס, ג'ון קופר ופאדי הופקירק. סיר אלק איסיגוניס שנפטר בשנת 1988 היה מהנדס בריטי שקיבל משימה: להמציא מכונית שתהיה קטנה וחסכונית בדלק ותוכל להסיע ארבעה אנשים. בגרמניה כבר חשבו על החיפושית שמנועה מקורר האוויר חי בישבנה 20 שנים קודם ולאיסיגוניס היה פתרון אחר - מכונית קטנה שהמנוע שלה חי ב"קופסה" נפרדת בחזיתה. אבל העיצוב הזה יצר בעיות. בתא המנוע לא היה מקום לרדיאטור, אז הוא הוגלה לצידו של תא המנוע, מה שדרש חזית רחבה. לתיבת ההילוכים לא היה מקום, אז היא הותקנה מתחת למנוע, מה שדרש מכסה מנוע גבוה. את הפנסים היה צריך להגלות לצדדים ולאכלס אותם בתוך צמד "תעלות" והתוצאה הסופית היתה המיני הישנה.
השני ברשימת המשפיעים של המיני הוא ג'ון ניוטון קופר שנפטר בשנת 2000. קופר הבריטי זכה להצלחה במרוצים בארה"ב וסיפורו מורכב ומרתק, אבל מה שחשוב מבחינת מיני הוא העובדה שקופר החליט שבניגוד למה שאיסיגוניס רצה, מכונית עירונית קטנה וחסכונית לארבעה, המיני הקטנה והזריזה יכולה דווקא להפוך למכונית ספורט. כך, בשנת 1959 קופר פשוט רכש מכונית מיני, פירק אותה והתקין בחזיתה מנוע חזק יותר, ללא סיוע מיוחד מ-BMC – החברה האם של מיני. המיני של קופר התחרתה במונזה וקבעה זמנים מרשימים וקופר הבין שיש לו ביד מכונית מנצחת, אז הגיעו מאמצי השכנוע מול הנהלת BMC המנוחה, החברה האם של מיני שלא ממש הבינה מדוע שמכונית עירונית קטנה תשתתף במרוצים ומדוע בכלל מישהו ירצה לרכוש מכונית קטנה וחסכונית על סמך היכולת שלה לזכות במרוצי מכוניות.
אבל – בשורה התחתונה קופר הצליח. ובשנת 1964 מיני נכנסה בפעם הראשונה למרוץ הראלי המפורסם ביותר בעולם דאז: ראלי מונטה קרלו. באותן שנים מרוצי ראלי ומרוצי פורמולה אחת לא היו מפלצות החסויות והתהילה שהם כיום. המכוניות שהתחרו לא היו בעלות הספקי מנוע כפולים ומשולשים ממה שנמכר בסוכנות, הנהגים לא היו תמיד מקצוענים ופה ושם היה ניתן למצוא רוזנים ובני אצולה שהשתתפו בשביל הכיף. התקציבים שיצרני הרכב הקציבו למשימות לא היו מנופחים להחריד והמכוניות באמת היו כאלה שאפשר לרכוש בסוכנויות – והשוני היה ניכר. טריומף, אלפא רומיאו, פורשה, מרצדס, פורד ויצרניות אחרות מצאו עצמן מתחרות זו בזו בכבישים הצרים והמושלגים של מונטה קרלו וב-21 בינואר הצטרפה לקו הזינוק מכונית קטנה, רועשת ומצחיקה, עם מנוע זעיר, נהג אירי ונווט בריטי חמושים בחיוכים עקומי שיניים: פאדי הופקירק (נהג) והנרי לידון (נווט) הגיעו כדי להוכיח לכל הגדולים שמה שנדרש בסיבובי קול דה טוריני אינו מכונית עם הנעה אחורית ו–250 כוחות סוס (הספק אדיר באותם ימים), אלא מכונית קטנה עם הנעה קדמית שלא מסוגלת להפיק 100 כוחות סוס ושמעולם לא זכתה לראות 180 קמ"ש.
המיני האדומה - מספר רישוי 33 EJB (בימים ההם כאמור מכוניות ראלי היו באמת קרובות למכוניות כביש – עד לרמה של צורך במספר רישוי חוקי) צוידה במנוע זעיר בנפח 1,071 שהפיק 90 כוחות סוס, פחות מחצי ולפעמים פחות משליש מהמתחרים. ינואר 1964 היה מושלג והשלג עבד לטובת הופקירק: נהגים מתחרים הגיעו כשהם חמושים במכוניות מרצדס SL אימתניות ופורד פאלקונים שצוידו במנועי שמוני בוכנות אדירי נפח, אבל במרצדס ובפורד מאות כוחות סוס נבעטו על ידי הנהגים אל הגלגלים האחוריים, הגלגלים האחוריים הסתחררו בסיבובים המושלגים, הנהגים נלחמו והפסידו זמנים ובקטעים הישרים, היכן שלמכוניות החזקות יש יתרון, השלג עשה את שלו. הופקירק הגיע ראשון לפסגת הקול דה טוריני ואז ירד בחזרה.
המיני האדומה חצתה את קו הסיום 19 שניות לפני המתחרה הצמוד ביותר – בו לגנפלד שנהג בפורד פאלקון, מכונית שמגמדת את גודלה של המיני וחמושה במנוע שגודלו הוא יותר מפי ארבע מזה של המיני:
הזכיה של הופקירק במיני קופר S הזעירה הפכה בין לילה לסנסציה. בל נשכח שמאז סוף מלחמת העולם השניה עברו פחות מעשרים שנים והבריטים חיפשו בנרות כל דבר שיהיה אפשר להתגאות בו. כיום זכייתו של נהג מרוצים או יצרן במרוץ ראלי אינה מאורע שמגיע לכותרות העיתונים, אבל דאז היה מדובר בניצחון של מדינה, חזק מול חלש, דוד מול גוליית וכיוצא בזאת. וכך הופקירק מצא עצמו ממהר ללונדון ביחד עם הנווט והמכונית כדי להשתתף באירוע נדיר, תוכנית טלוויזיה שצולמה בלונדון פלדיום. בתוכנית צפו 20 מיליון צופים. רשימת המברכים היתה כצפוי ארוכה במיוחד והברכות נשלחו בדרך הבריטית ביותר שיש: טלגרמה. רשימת המברכים כללה את איסיגוניס וגם ברכה מיוחדת מלהקה שחבריה אהבו את המכונית הקטנה וגם קנו כמה מכוניות לעצמם - הביטלס.
במיני, שהיתה היצרנית הראשונה אי פעם שנחשפה להד התקשורתי האדיר בעקבות זכייתה במרוץ עם מכונית עממית החליטו לשחזר את ההצלחה: מכוניות מיני קופר התייצבו ארבע פעמים נוספות בראלי מונטה קארלו – וזכו ארבע פעמים, כשהופקירק לפעמים ישב במושב הנהג. הופקירק כאמור נפטר בשבוע שעבר – האגדה שהיא מיני קופר תישאר כנראה בזכותו עוד עשרות שנים.
