פורום שופינג – זירת קניות מפוקפקת
פורום שופינג – זירת קניות מפוקפקת
תמיד כיף להתחיל עם הגדרות ואנחנו לא כאן כדי לשבור את המסורת. המושג פורום שופינג מתאר מצב שבו הערכאה השיפוטית שאליה מוגשת תביעה משפטית, נבחרת לא משיקולים ענייניים או מטעמים של סמכות מקומית, אלא מטעמים תועלתניים. למשל, במטרה להגיע לשופט ספציפי או לחמוק מהשקפותיו של שופט כזה או אחר ובכך להגדיל את הסיכויים לקבל החלטות טובות יותר. סלילת הדרך לפורום שופינג (יש יאמרו טיוח) הוא כאשר ננקטות פעולות מכוונות כדי להטות את הדין, כך שניתן יהיה להגיע לאותה ערכאה שיפוטית נוחה יותר ואף לשופט ספציפי כדי להגדיל את הסיכוי לקבל את פסק הדין הרצוי.
הזמן לצקת קצת תוכן להגדרות המרתקות, אבל בפשטות כאשר נתין זר מגיע לישראל הוא פוגש בביקורת הדרכונים את בקר הגבול, שם ניתנת ההחלטה באם לאפשר את כניסתו לישראל או להחזירו למדינה שממנה הגיע.
החלטות אלו ניתנות על ידי בקרי הגבול שמקום מושבם בנתב"ג, כך שהסמכות המקומית לתקוף החלטה מנהלית זו היא במחוז תל אביב-מרכז. כלומר, הגשת ערר לבית הדין לעררים בתל אביב וערעור לבית המשפט המחוזי תל אביב.
עם פרוץ המלחמה באוקראינה, החלו 'לפקוד' את גבולות המדינה עשרות אזרחים אוקראינים שהצליחו להימלט מאזור הקרבות. למרות שמצב המלחמה באוקראינה היה מרוח בכל ערוץ חדשותי, משום מה בקרי הגבול ראו בהגעתם של פליטי המלחמה כניסיון להגירה בלתי חוקית לישראל והחליטו לסרב את כניסתם למדינה, כפועל יוצא מכך, הורחקו חזרה למדינה שממנה הגיעו.
פאוזה: זאת מבלי לבקר הליך זה או להיכנס לעובי הקורה בנוגע להתנהלות המדינה באופן הטיפול בפליטי המלחמה מאוקראינה, על זה לבד ניתן לכתוב ספר שלם. כי הרי אנו אלופים במספר דברים; להיות חכמים בדיעבד, לעבוד בלכבות שריפות, לתת אבל לא באמת, והמון "רעש וצלצולים".
מעטים מאותם אוקראינים שסורבה כניסתם לישראל, הספיקו לעתור נגד ההחלטה לסרב את כניסתם ואף הגיעו לערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי תל אביב. שם, כב' השופטת מיכל אגמון-גונן, אשר ראתה את הבעייתיות ההומנית, שלא נאמר, הדיפלומטית בסירוב כניסתם של נתיני אוקראינה בעתות המלחמה המתחוללת במדינתם, הורתה על הכנסתם לישראל בשורה של פסקי דין, שמהן לא נחסכה הביקורת התקשורתית, אולם לנוכח מצב המלחמה באוקראינה לא היה צורך ממשי "לשריין" את פסקי דין בתֶּזות משפטיות מורכבות ונימוקים מפוצצים.
הערת ביניים: בשנים האחרונות כב' השופטת אגמון-גונן חובשת את כובע השופטת המנהלית בביהמ"ש המחוזי תל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ובין שלל עיסוקיה, הכריעה במרבית הערעורים המנהליים נגד רשות האוכלוסין וההגירה, במסגרתם לא חסכה בביקורת נגד התנהלות הרשות ולא טרחה להצניע את השקפותיה.
בחודש אפריל 2022, בצעד יוצא דופן החליטה שרת הפנים "מטעמי רגישות העניין", להעביר את הסמכות למתן החלטות בסירובי כניסתם של נתיני אוקראינה, מידיו של בקר הגבול (כזכור: הממוקם במחוז מרכז) למנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה היושב בירושלים, זאת במכתב פנימי מהשרה למנכ"ל שפרסומו לא ראה אור. דומה כי, בגלל חוסר הרצון להתמודד בערכאת ערעור, נבחרת דרך בה נעקפת הסמכות המקומית כדי להגיע לערכאה אחרת.
בכך, נטוותה באופן מלאכותי הדרך להעברת הסמכות המקומית לדון בעתירות נגד סירובי כניסתם של אוקראינים, לבית הדין לעררים בירושלים ולאחר מכן בערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים.
הלכה למעשה 'נחסך' הצורך לערער על החלטותיה של כב' השופטת אגמון-גונן, בתקווה כי פסקי הדין העתידיים של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, בנוגע לסירובי כניסתם של אוקראינים, ישרתו את 'מדיניות' רשות האוכלוסין וההגירה.
מה שאולי מסביר החלטה של כב' השופטת אגמון-גונן מהעת האחרונה, אשר מצאה לנכון לדון בערעור של אזרחית אוקראינה שכניסתה לישראל סורבה, חרף העובדה כי החלטת הסירוב נחתמה על ידי מנכ"ל הרשות. מה שעל פניו היה אמור לנתב את הסמכות המקומית לבית הדין לעררים בירושלים ובהמשך לערעור בפני בית המשפט המחוזי בירושלים.
ההחלטה של כב' השופטת אגמון-גונן להותיר את התיק אצלה ולא להורות על העברתו מחוסר סמכות מקומית, מבוססת על הבסיס הרעיוני לסמכות המקומית; מהותה של ההחלטה לסרב את כניסתה של האזרחית האוקראינית; והנחיצות האמיתית בהעברת ההחלטה לחתימתו של מנכ"ל הרשות, אשר לגישתה יכלה להינתן כבעבר על ידי בקר הגבול בנתב"ג.
פילוסופיה בגרוש: התגוששות בזירה המשפטית צריכה להתנהל בבית המשפט ובערכאת הערעור ואין מה להזדעזע מפסקי דין והחלטות שאינן תואמות את מדיניות משרד ממשלתי כזה או אחר.
מעבר לזעזוע שאולי כמה מאות אוקראינים ינצלו לרעה את הכנסת האורחים שלנו וינסו חלילה להגר באופן בלתי חוקי; או לפרסום כי שרת הפנים ניסתה לכאורה להפעיל לחץ פסול על כב' השופטת אגמון-גונן לשנות את החלטותיה; צורם ומזעזע עוד יותר כאשר עולה חשש שהמדינה בוחרת ללכת במסלול של פורום שופינג כדי לקבל החלטות שיפוטיות שיותר נוחות לה, מאשר להתמודד משפטית עם החלטות 'רעות' בערוצים המקובלים.
משום מה, למדינה קשה מאוד לערער על פסקי דין. מצב נתון הוא, כי העוסקים במלאכת הקודש משקיעים את מרבית זמנם ומרצם, בהתחבטויות רבות באשר לכדאיות בהגשת ערעור (או בקשת רשות ערעור). לכן אנצל את הבמה לתרום לסל השיקולים, שניים משל עצמי, אשר אולי יסייעו למאזן שיקולי הכדאיות לערער על פסקי דין.
הראשון: אין מה לדאוג לכסף, המדינה לא משלמת אגרת בית משפט או ערבון וערבות. בנוסף, אין צורך לשלם על השירותים המשפטיים, שכן עורכי הדין במגזר הציבורי ברובם גם ככה מגיעים כל יום לעבודה.
השני: מיותר לכמת את סיכויי ההצלחה בערעור, שכן הסיכוי הוא תמיד 50-50. חבל לבזבז זמן על ספקולציות באשר לאופן שבו יוכרע תיק, כי הרי אומרים "שני יהודים שלוש דעות", אז זה תופס גם לגבי שופטים ולא משנה מאיזה דת.
התירוץ הכי נדוש הוא, לתלות את העברת ההחלטות בסירובי כניסתם של אוקראינים לגורם הבכיר ביותר שישנו- מנכ״ל הרשות בירושלים, באמתלת "רגישות העניין" לאור המלחמה באוקראינה, ולא בגלל הרצון לזכות בפסקי דין שמִתְכַּתְּבִים עם האג׳נדה של שרת הפנים או האינטרס העצמי של הרשות. בעיקר לאור העובדה שכזכור רק בחודש פברואר, כשהחלה המלחמה באוקראינה, לא הייתה כל בעיה לסרב את כניסתם לישראל של מאות אזרחי אוקראינה ולהחזירם כלעומת שבאו. כי הכי קל לתרץ ולסלול את הדרך כשהחץ כבר נעוץ במטרה.
מילא כשהדבר נעשה על ידי אדם פרטי המונע מאינטרסים אישיים, אבל כשעולה החשש שרשות מנהלית משתמשת בטריק הכי ישן בספר כדי לשפר לכאורה את סיכוייה המשפטיים, במקום להתמודד בהליכים משפטיים עם פסקי דין או החלטות שלתפיסתה פוגעות במדיניות שלה, הדבר מהווה פגיעה בחובת ההגינות המנהלית, הפרת יחסי האמון של אזרחי המדינה, הן באותו גוף מנהלי והן במערכת המשפט, ונתפשת כניסיון פסול להשפיע ולהתערב בעצמאות שיפוטית.
אם אכן המטרה שלשמה הועברו החלטות בדבר סירובי הכניסה של אוקראינים לסמכותו של מנכ״ל הרשות בירושלים, הינה בשל "הרגישות" הנדרשת במתן החלטות אלו, אזי, זו צריכה להיעשות מטעמים ענייניים, במקרים חריגים, תוך מתן הנמקות משמעותיות באשר לצורך בהעברת הסמכות ולמצער בטעמים להחלטת סירוב הכניסה הפרטנית.
כל שכן, יכלה השרה להורות על חובת התייעצות או העברת אישור ההחלטה תחת שֵבֶט הבּיקורֶת של המנכ״ל ולהותיר את ההחלטה, באם לסרב כניסה, במקום הרגיל שלה, אצל ממונה ביקורת גבולות במחוז תל אביב-מרכז.
ממש כשם שעשתה בעבר רשות האוכלוסין, למשל בהחלטות דחיה על הסף בסדר דין מהיר של בקשות מקלט של אוקראינים ממחוזות דונייצק ולוגנסק, שם כדי לנהוג במשנה זהירות, בטרם ניתנה החלטת דחייה של גורם בכיר ביחידת ה- RSD, הועברה ההחלטה לאישור ראש המינהל (תפקיד מקביל לסמנכ"ל). כך, כשהסמכות המקומית נותרת במקום הטבעי שלה "במקום שבו נמצא הגבול", מתפוגג החשש לשימוש ב"כלי לעקיפת כללי הסמכות המקומית".
באופן זה, יוסר החשש כי החלטתה של שרת הפנים מונעת משיקולים זרים, במטרה להעביר את סמכות הדיון בסירובי כניסתם של אוקראינים מידיה של כב׳ השופטת אגמון גונן בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב.
לסיכום, שאלת מיליון הדולר: יערערו? או ש...יתחילו להנחית אוקראינים בנמל התעופה רמון.
יעל דולב היא ראש מחלקת דיני עבודה במשרד גרוס, אמיר טויטו הוא עו"ד במשרד ולשעבר עו״ד מייצג בלשכה המשפטית של רשות האוכלוסין וההגירה.
d&b – לדעת להחליט
