פרשנותשימוע פומבי למועמדים לביהמ"ש העליון? לא כל רעיון אמריקאי ראוי לחיקוי
פרשנות
שימוע פומבי למועמדים לביהמ"ש העליון? לא כל רעיון אמריקאי ראוי לחיקוי
שר המשפטים גדעון סער צפוי להביא לישיבה הקרובה של הוועדה לבחירת שופטים את הצעתו לעריכת שימוע טלוויזיוני למועמדים לעליון. אמנם ההצעה היא על דעת נשיאת העליון, אסתר חיות, אבל ייתכן שנתנה הסכמתה כדי לסכל הצעות גרועות יותר שכבר החלו להפציע
שר המשפטים גדעון סער שמכהן גם כיו״ר הוועדה לבחירת שופטים יביא לישיבתה הקרובה של הוועדה, ב-11 באפריל, את הצעתו לעריכת שימוע פומבי למועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון. וכוונתו היא לפומביות טלוויזיונית - הראיונות בפני ועדת המשנה של הוועדה (כשמדובר במועמדים לעליון מדובר בכלל חברי הועדה) יועברו בשידור חי. בהודעתו הבוקר, מסר השר שההצעה היא על דעת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מתוך ראיה משותפת בדבר חשיבות השקיפות. לפי ההצעה, בחירת המועמדים שתכלול את השימוע הפומבי תחול כבר על המועמדים לביהמ״ש העליון שצפויים להיבחר ע״י הוועדה מכאן והלאה.
רעיון השימוע לקוח מארה"ב ולא בטוח שכל רעיון אמריקאי ראוי לחיקוי. ראשית, בגלל ההבדלים בשיטה. ושנית, בגלל ההקצנה הפוליטית-מפלגתית שחלה שם ומזהמת את ההליך.
נתחיל בהבדלים. בארה"ב, שופטים לעליון הם מינויים פוליטיים של הנשיא ולכן יש הצדקה לביקורת פוליטית באמצעות שימוע בסנאט. בישראל, הבחירה היא בידי ועדה שמיוצגים בה שופטים, פוליטיקאים ונציגי לשכת עורכי הדין. משקלם של הפוליטיקאים בוועדה עלה בזכות תיקון קודם של סער עצמו מ-2008 שמחייב רוב של שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה למינוי בעליון. התוצאה היא שהבחירה מותנית בהסכמות בין השופטים לפוליטיקאים, כך שבהדרגה מתאזן היחס בין שמרנים ל"אקטיביסטים" - המחלוקת הרלבנטית כיום למינויים.
הבדלים נוספים: בארה"ב הבחירה היא לכל החיים, בישראל שופטים יוצאים לפנסיה בגיל 70. בארה"ב, העליון הפדראלי מטפל רק בתיקים עקרוניים (100 בשנה); בישראל, מתוך 10,000 תיקים בשנה, הרוב המכריע הוא ערעורים אזרחיים ופליליים ורק המיעוט הוא תיקים בעלי משמעות ציבורית. הבדל נוסף הוא שמרבית המועמדים לעליון בישראל הם שופטי בתי המשפט המחוזיים, ולא ברור איך ניתן יהיה לפסול בשימוע את המצטיינים ביניהם שמועמדים לעליון. מה זה יאותת לגבי האמון בהם כשופטים מחוזיים ובמערכת בכלל?
שתי דוגמאות מהעת האחרונה חשפו את פגמי השימוע האמריקאי. ההתנפלות המכוערת של סנאטורים רפובליקאים בשימוע על מועמדת הנשיא ג'ו ביידן קטנג'י בראון-ג'קסון, המועמדת האפרו-אמריקאית הראשונה לעליון הפדראלי. אישה עם רזומה ללא דופי שנאלצה לעבור חקירות משפילות ומטרילות. וכל זאת למה? כנראה כנקמה על השימוע שנערך למועמד השמרני בתקופת הנשיא טראמפ, ברט קוואנו. נגדו הועלו טענות על התנהגותו המינית כנער. ד"ר גיא לוריא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה כתב על השימוע האמריקאי: "לפי דעת מומחים רבים בארצות הברית, הליכי השימוע לבית המשפט העליון הפדראלי נעשו קיצוניים יותר ויותר בעשורים האחרונים, הפכו להיות פוליטיים ומפלגתיים יותר עם השפעת יתר של כלי תקשורת, רצון של סנאטורים להתבלט בסיקור ולחצים של קבוצות אינטרס. שאלות נשאלות לא פעם רק לצורכי פרסום ותקשורת, סנאטורים מנסים לעתים ללחוץ על המועמדים לענות כיצד יחליטו בפסקי דין עתידיים, ובכך מסכנים את אי-תלותם של השופטים המתמנים, ומביאים להתמחות המועמדים בתשובות מתחמקות לשאלות רגישות. לא מעט ביקורת מושמעת בארצות הברית על הליכים "מקולקלים" אלה, ורצוי להימנע מהשפעותיהם הרעות בישראל".
לוריא מסכים ששימוע בפני הוועדה הוא פחות גרוע משימוע בפני ועדת חוקה של הכנסת. אבל הוא אומר ש"עלולה להיווצר דינמיקה שלילית כמו שאלות לצורך הבכת מועמדים שמיועדות בעיקר לתקשורת, שאלות מהסוג שירתיעו מועמדים ושאלות שיבקשו לברר עמדותיהם בסוגיות פוליטיות ואידיאולוגיות".
ושתי הערות לסיכום. ייתכן שנשיאת העליון נתנה הסכמתה כדי למנוע הצעות גרועות יותר, לטעמה, כמו שימוע בפני ועדה של הכנסת או אפילו בחירת השופטים עצמם בידי הכנסת, רעיונות שכבר החלו להפציע. וגם, נדמה שהשימוע הזה ייתן יתרון למועמדים מבתי המשפט המחוזי על פני מועמדים חיצוניים שהסיכוי להביכם ולהרתיעם גדול יותר. וזה עולה בקנה אחד עם העדפתה העקרונית של הנשיאה – למנות שופטים מחוזיים לעליון, מקצוענים שיידעו להיאבק בעומס הגדול, ולא מועמדים חיצוניים שתפארתם היא "אידיאולוגיה" כזו או אחרת.
