נתניהו בטקס המשואות: "נמשיך עד הסוף"; משפחות החטופים בטקס חלופי: "הופקרנו"
נתניהו בטקס המשואות: "נמשיך עד הסוף"; משפחות החטופים בטקס חלופי: "הופקרנו"
טקס המשואות הראשון אחרי טבח 7.10 המתקיים ללא קהל והוקלט מראש. אבוקות זיכרון הודלקו ב-12 מוקדים בדרום - אך לא בבארי. במקביל נערך באמפי שוני טקס חלופי של "כיבוי משואות והדלקת תקווה לעתיד טוב יותר ולהשבת כל החטופים"
עם מספר גבוה בהרבה של משיאי משואות, בלי קהל - וגם לא בשידור ישיר: יום העצמאות הראשון מאז טבח 7 באוקטובר החל בטקס הדלקת המשואות המסורתי - המחבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות - ויתקיים השנה בצל המלחמה, ועל רקע מחאה נרחבת. הטקס הועבר בשידור מוקלט.
ראש הממשלה מסר בנאום מוקלט מראש: "לפני 76 שנים, במלחמת העצמאות, עמדנו לבד, אך היה לנו נשק סודי אחד: רוח הדורות. עם שקם על מבקשי נפשו, כפי שאומר משורר תהילים - לא אמות, כי אחיה. בזכות הרוח הזו ניצחנו את אויבנו. היום אנחנו חזקים לאין שיעור, אבל הרצון להשמיד אותנו לא נעלם. ראינו זאת ב-7 באוקטובר. זה אינו יום עצמאות רגיל, המלחמה עדיין בעיצומה, רבים מאחינו ואחיותינו עדיין מוחזקים במרתפי החמאס, משפחותיהם עוברות סבל נורא - אך נחזיר את כולם הביתה, החיים והחללים כאחד".
בנאומו, שארך כ-3 דקות - דקה אחת יותר משהובטח, נתניהו אמר עוד כי "מיטב לוחמינו נפלו בקרבות גבורה פצועינו מתמודדים עם פצעי קרב באצילות נפש שאין כדוגמתה, ואני מחבק את כולם. כשאני פוגש רבים מהם, הם אומרים לי שגיבורינו לא נפלו ולא נפצעו לשווא, 'תמשיכו עד הסוף', ואני מבטיח שכך נעשה".
לאחר מכן, ח"כ אמיר אוחנה אמר בנאומו המסורתי של יו"ר הכנסת כי "עם רדת החשכה, מגיע אל סיומו יום הזיכרון של השנה, שבתוכה היום הארוך ביותר שידעה מדינת ישראל", ופנה אל החטופים: "יום העצמאות לא שלם בלעדיכם. אנו לא נתייאש ולא נחדל, ואתם בבקשה אל תאבדו את התקווה". אוחנה הדגיש כי "מדינת ישראל לא הייתה שם ב-7 באוקטובר כפי שכולנו ציפינו שתהיה, אך היא פועלת מאז בכל יום להשבתכם הביתה".
בתום דבריו הדליק אוחנה משואה, "לכבוד המשרתות והמשרתים בצה"ל, ולכוחות הביטחון המשמשים כמגן וחרב שלא היו לנו 2,000 שנים, הנלחמים כעת בשדה הקרב כדי להשיב את הביטחון ולהשיב את חטופינו. לכבוד אחינו יהודי התפוצות שהתגייסו בהמוניהם לתרום ולעמוד לצידה של מדינת ישראל ובכל זאת כשהם מתמודדים עם גלי אנטישמיות, לכבוד הכנסת המייצגת את מדינת ישראל על כל גווניו ולתפארת מדינת ישראל".
המשואה הראשונה שהודלקה היא משואת כיתות הכוננות, שאותה השיאו ענבל ליברמן מקיבוץ ניר עם, ברק שלום מקיבוץ עלומים, אביחי אליה מחוות יאיר וטל לויט ממטולה. המשואה הבאה, משואות כוחות הביטחון, השיא סרן שביט בן משה, שהמשיך להילחם ב-7 באוקטובר גם לאחר שהתבשר על נפילת אחיו אריאל, מפקד מחוז הדרום במשטרת ישראל ניצב אמיר כהן, לוחם השב"כ ע' וקצינת האיסוף במוסד מ' - שהופיעו בטקס רעולי פנים, כדי להסתיר את זהותם.
את המשואה השלישית, משואת חזית ההסברה, השיאו אל֨ה קינן, יוצרת תוכן ברשתות החברתיות, פעיל ההסברה יוסף חדאד שמציג עצמו כ"ערבי גאה וישראלי גאה", והשחקן האוסטרלי נתניאל בוזוליץ', תומך נלהב של מדינת ישראל. המשואה הרביעית, משואת יהדות התפוצות השיאו דברה סילבסין, חברת מועצת שיקגו - העיר הראשונה בארצות הברית שגינתה את חמאס אחרי הטבח, והרב דיוויד מאייר שנאבק בגילויי האנטישמיות בבריטניה.
המשואה החמישית, משואת כוחות ההצלה, הושאה על ידי רס"מ יואל דמרי, מפקד צוות תחנת כיבוי אש בנתיבות שנקרא ב-7 באוקטובר לסייע בקרב על תחנת משטרת שדרות; נורית אירן כהן, מתנדבת ביחידת הצוללנים של זק"א, שסייעה בזיהוי קורבנות הטבח בעוטף; הפרמדיקית אושרית חדד, שניהלה בית חולים שדה מאולתר והעניקה תחת אש בלתי פוסקת טיפול מציל חיים לעשרות חיילים ואזרחית; וד"ר תמר שלזינגר, מתנדבת במוקד חוסן של איחוד הצלה שבמשך 12 שעות שוחחה עם הילדים מיכאל ועמליה עידן שהוריהם - צלם ynet רועי עידן ואשתו סמדר - נרצחו, ואחותם הקטנה אביגיל נחטפה.
את המשואה הבאה, משואת המגן, השיאו בועז לוי, המהנדס הרשמי של פרויקט החץ, תא"ל במיל' פיני יוגמן, ראש חטיבת מערכות הגנה אווירית ברפאל, ואל"מ במיל' שאול לוי, ממייסדי מערך השליטה והבקרה של מערך החץ.
בהמשך השיאו את משואת הרפואה והשיקום יוסי ערבליך, שהקים את עמותת "למענכם" המספקת ייעוץ רפואי של מיטב המומחים בהתנדבות מלאה; ענת בן דור, אחות בבית החולים השיקומי בשיבא שמלווה את הפצועים הקשים ביותר לאורך מסע השיקום; גאיה צוברי, החיילת הראשונה שנפצע קשה בתוך עזה; ד"ר דן שוורצפוקס, סגן מנהל בית החולים סורוקה ומנהל המרכז לרפואה דחופה בבית החולים; וד"ר דקלה מצליח מבית החולים ברזילי באשקלון שבתחילת המלחמה עבדה כמעט ללא הפסקה בבית החולים.
את המשואת השביעית, משואת הרוח, השיאו איריס חיים, אימו של יותם שנחטף לעזה ונהרג בשוגג מירי חיילי צה"ל ברצועה עקב טעות בזיהוי; עזרא יכין בן ה-95, המילואימניק המבוגר ביותר שמרצה גם כעת בפני חיילים; הזמר עברי לידר, שהופיע בהתנדבות לאחר הטבח בפני מפונים, לוחמים ופצועים, וגם בלוויות; הזמר רביב כנר שהתגייס למילואים עם תחילת המלחמה ונשלח לגבול הצפון; והמוזיקאי חיים אוליאל, תושב שדרות שחזר לעיר לאחרונה אחרי שפונה ממנה.
לאחר מכן השיאו את משואת המחלצים יוסף אלזיאדנה, נהג תושב רהט שהציל את חייהם של 30 משתתפים במסיבת הטבע ברעים; הרב שחר בוצחק, רב הגרעין התורני באופקים, שקפץ בשבת 7 באוקטובר וחבר לכיתת הכוננות; תושב מושב רמי דוידיאן שחילץ מאות ניצולים ממסיבת הנובה; והאחים דניאל ונריה שרעבי, חברי "צוות שרעבי" שנלחמו בגבורה במשך שעות אחרי שנכחו במסיבה.
את משואת הנתינה השיאו מרים כהן, מתנדבת בפרויקט "טעימא" שמגיעה פעמיים בשבוע למוצב יפתח ולמוצב ציפורן ומבשלת ללוחמים אוכל טריפוליטאי ביתי אותנטי; בת שבע דדון, שהקימה במועצת שדות נגב את מיזם "המטבח הקהילתי" שבמסגרתו כ-80 מתנדבות הכינו כ-2,000 מנות לאנשי כוחות הביטחון בכל הארץ ואפילו בתוך רצועת עזה; הנו בסמה מג'וליס שבצפון, שמבשלת במטבח המסעדה שלה אוכל כשר לחיילים בזמן שבנה משרת במילואים בעזה; חן ארבל-מרינברג, ממייסדות פורום נשות המילואימניקים; שיר גולדשטיין, מנהלת מרחב גוש דן בארגון המתנדבים "לב אחד"; צילית יעקובסון, מייסדת ויושבת ראש ארגון "בת מלך" המעניקה סיוע פיזי, נפשי ומשפטי לנשים שנמצאות בסכנת חיים.
רב"ט אורי מגידיש, התצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז ושוחררה משבי חמאס, השיאה את משואת התקווה יחד עם סגן אלוף ליאת נפש, ראש ענף נפגעים במילואים של חיל הגנת הגבולות; וורדה פומרנץ, ראש מערך הנפגעים של צה"ל, חברה בצוות הממונה על החטופים והנעדרים.
אחרונה הודלקה המשואה החסרה, ש"מסמלת את חסרונם של 132 חטופים וחטופות, שיום העצמאות הזה - לא שלם בלעדיהם".
את תפילת יזכור קרא בפתיחת הטקס צ'רלי מויאל, ששכל את אחיו, רנ"ג אור מויאל בפיגוע הדקירה הקטלני בבית קמה בחודש מרץ. מנחה הטקס, העיתונאי תמיר סטיינמן, אמר בטרם הדלקת המשואות כי "לא כך רצינו לציין את יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל. רצינו לחגוג את קיבוץ הגלויות הפלאי, את רוח היזמות, את ההישגים הטכנולוגיים, רצינו להצדיע לָתרומה של מדינה כל כך קטנה לעולם. אבל הערב הלב שלנו הוא קודם כל עם האחים והאחיות שלנו החטופים בעזה, ועם המשפחות שלהם. עם אלפי הפצועים, עם משפחות החללים הרבים כל כך. על אף הכאב, מתוך הכאב, יונף פה הערב דגל ישראל".
מנחת הטקס, השחקנית מגי טביבי, תיארה את מתקפת הפתע ב-7 באוקטובר, אז התרחש "אירוע הטרור הגדול והקשה ביותר שחוותה החברה הישראלית מאז הקמת המדינה. יותר מ-1,200 ישראלים ואזרחים זרים נרצחו או נפלו בלחימה. קרוב ל-2,000 נוספים נפצעו. 252 נחטפו מביתם. לא נוכל להשיא את מַשואות העצמאות בלי שנדליק קודם אבוקות של זיכרון – לכבודם ולזכרם. 12 שלהבות של אור, במקומות שחוללו בדם, ביום שלא נשכח לעולם. את מדליקי האבוקות, ואת אתרי ההדלקה ביישובי הנגב המערבי, בחרו בני משפחה, חברי קהילות ורעים לנשק".
אבוקת הזיכרון הראשונה הודלקה בקיבוץ כפר עזה על ידי חברת הקיבוץ ורד ליבשטיין, שאיבדה בטבח את בעלה אופיר, בנה ניצן, אמה בלהה ואת אחיינה, נטע, וכן על ידי שחר הנדי, אשתו של אבי, סגן רבש"ץ כפר עזה, שיצא מביתו להילחם יחד עם חבריו מכיתת הכוננות ונהרג. אבוקת הזיכרון השנייה הודלקה בחוף זיקים, על ידי סיון קרן, אימו של טל וסבּין תעסה, אימו של אור ממושב נתיב העשרה וקרן טיב, אימו של נדב, ממושב בית שקמה. שלושה חברים בני 17 שבאו לדוג ונרצחו על ידי מחבלי החמאס.
אבוקת הזיכרון הבאה הודלקה בשדרות, על ידי רב סמל ראשון הראל עמר, סייר בתחנת המשטרה בעיר שנלחם ונפצע בקרב שבו נפלו רבים מחבריו, וקורל מרציאנו, בתו של לוחם האש אריק יהודה מרציאנו, שנפל גם הוא בקרב. האבוקה הרביעית הודלקה במוצב נחל עוז, שליד קיבוץ נחל עוז, שבו נפלו חיילים רבים שנלחמו מול המחבלים שפלשו מרצועת עזה. את האבוקה הדליקו בנימין הר-אבן, אביו של רב-סרן שילה הר-אבן שנפל עם חייליו בהגנה על ישובי העוטף, אבי מרציאנו, אביה של רב-טוראי נועה מרציאנו, שנחטפה לעזה ושם נרצחה, וחסן ח'רובה, אביו של קצין הגששים רב-סמל בכיר איבראהים ח'רובה, שנפל בעודו מגן בגבורה על חיילים וחיילות.
האבוקה החמישית הודלקה באחת המיגוניות בעוטף, לציון הנרצחים שניסו למצוא בהן מחסה מפני המחבלים. האבוקה הודלקה על ידי רחל ג'רפי ובנה דודו ג'רפי, ששכלו במיגונית אחת את בנותיה של רחל ואחיותיו של דודו - שהם ושנהב, ואת בנו של דודו - ליאל.
האבוקה השישית הודלקה בקיבוץ נתיב העשרה על ידי יואל ברגר, ממייסדי המושב, שאיבד את בת זוגו מרינה אלמגור, כלתו נורית ברגר וחתנו חיים בנעים, ובעצמו נפצע ופונה תחת אש; ודניאל וקס, דור שלישי בנתיב העשרה. אביה של דניאל, עמית, חבר בכיתת הכוננות ודודה יגאל וקס, יצאו מבתיהם כדי להגן על המושב.האבוקה הבאה הודלקה במגרש המכוניות בתקומה, שם נמצאו יותר מ-1,600 מכוניות ירויות ושרופות לאחר הטבח. את האבוקה הדליקו מיכאלה קורצקי, שרבים מחבריה נפלו בקרבות, השוטר לאון בן ארויה, שרבים מאחיו לנשק נפלו בקרבות ההגנה על יישובי המועצה, וצבי רידר - אביו של דור רידר ז"ל, שנרצח בידי מחבלים בקיבוץ בארי.
האבוקה השמינית הודלקה באופקים על ידי ליאור, בתו של רב נגד רוני אבוהרון, בלש תושב אופקים שנפל בקרב מול מחבלים; ואורי, בנו של משה אוחיון ואחיו של אליעד אוחיון. אב ובנו שיצאו להגן על תושבי העיר עד שנהרגו בחילופי האש.
האבוקה התשיעית הודלקה במושב מבטחים, לזכר תושבי מבטחים וישע שנרצחו וחברי כיתות הכוננות של מבטחים וישע שנפלו בהגנתם. האבוקה הודלקה על ידי אורלי ממן, אמו של טל ממן, חבר כיתת הכוננות של מבטחים; ויהודה אסולין, אביו של דן אסולין, רכז הביטחון של מבטחים, שלחמו ונפלו יחד בקרב על מבטחים. האבוקה ה-10 הודלקה ביישוב שלומית על די נשות ארבעת תושבי היישוב שנפלו בקרבות: צופיה שישפורטיש, אשתו של ראובן. דנה כהן, אשתו של אביעד. נחמה ביבי, אשתו של אוריאל. ונאורה סוויד, אשתו של בכור.
האבוקה ה-11 הודלקה בקיבוץ ניר עוז על ידי בת הקיבוץ עמית סימנטוב והאבה, שאמה קרול, אחיה ג׳וני, גיסתה תמרי, ושלושת אחייניה נרצחו בטבח בביתם. אבוקת הזיכרון האחרונה, לזכר נרצחי המסיבות, הודלה בחניון רעים, מקום מסיבת הנובה, על ידי הדס שמל, אחותה של שרון הירש אוזן בת ה-44, אם יחידנית לשלושה בנים. וארז צרפתי, אביה של רון צרפתי, בת 22, שיחד עם בן הזוג שלה, עידן הרמתי, חגגה את החיים - ויחד איתו נרצחה.
בתום הדלקת אבוקות הזיכרון ביצעה להקת "ורטיגו" קטע מחול, ואחריה שר הזמר עומר אדם את השיר "רקמה אנושית אחת" של חוה אלברשטיין.
במקביל, משפחות חטופים ופעילים נוספים עורכים הערב (שני) באמפי שוני בבנימינה אירוע חלופי לטקס המשואות, שמציין את המעצר מיום הזיכרון ליום העצמאות. האירוע נערך תחת הכותרת "כיבוי משואות והדלקת תקווה", כמחאה על האופן שבו בחרה הממשלה לקיים את טקס המשואות, ומשתתפים בו קרובי חטופים, משפחות שכולות, ניצולים מטבח 7 באוקטובר, מפונים ואנשי ציבור.
הטקס נפתח במיצג סאונד של הקלטות שיחות מצוקה אמיתיות מ-7 באוקטובר, ובקריאת "יזכור" על ידי השחקן דרור קרן.
את המשואה הראשונה, "משואת הפקרת הביטחון", כיבתה גלית דן מניר עוז. אמא של נויה דן ובתה של כרמלה דן, שנרצחו בניר עוז, ושלושה מבני משפחתה נחטפו. "בלב שבור ומרוסק, אני מכבה משואה זו בשל ההתעלמות המוחלטת, הבוטה והרת האסון מביטחוננו האישי", אמרה. "וזו הממשלה שלי שאחראית לרצח הזה. היא זו שיצרה אצלי ואצל כל תושבי העוטף אשליית ביטחון שהתנפצה לנו בפרצוף. חיינו בתחושה שאנו שמורים ומוגנים על ידי הצבא, טעינו! כמה טעינו. זה היה ביטחון מדומה! לאיש לא היה אכפת מאיתנו".
ליאור ועמוס אלון, תושבי בארי שניצלו מהטבח, כיבו את "משואת הפקרת יישובי העוטף". "לא קל לנו המעמד הערב, אבל את אש ההפקרה, שנטלה את חייהם של רבים כל כך ושמאיימת על חייהם של אלה שעדיין בשבי, אנחנו מחויבים לכבות", אמרו.
יסמין פורת, שהייתה בפסטיבל "הנובה" ובאירוע הטנק בבארי, כיבתה את "משואת הפקרת חבל ארץ". "תפיסת הביטחון שלי, שאני מוגנת בכל מקום במדינת ישראל, שאזור העוטף יעטוף אותי בביטחון, קרסה. בת ערובה הייתי בידיים רצחניות, ואף אחד לא בא להציל". היא הוסיפה: "כשכבר הגיעו, לא היתה ישועה. המחבל ששמר עליי החליט להיכנע. אני הייתי המגן האנושי שלו והוא שלי וכך, בזכותו, ניצלו חיי. אני מכבה משואה זו למען ילדי והורי, חללי המלחמה ותושבי העוטף ולמען תתעורר מדינת ישראל".
איל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, שנרצחה בחמ"ל בנחל עוז, כיבה את "משואת היוהרה". "אכבה משואה זו בשל היוהרה של המערכת המדינית והצבאית. לצד הלהבה הבוערת כאן הערב, שעוד מעט אכבה, אני רואה חושך גדול", אמר. "להבה שמאירה באור גדול את היהירות שפשטה בדרגים הגבוהים ושגרמה וגורמת לנו, בין השאר, לשכול ולכאב שאנחנו חולקים הערב. היהירות של אלה שראו במערכת מושלמת, חפה מביקורת ובוודאי שאינה מצריכה תיקון".
הוא הוסיף: "אני עומד כאן כדי להזכיר לא רק את אלה שחייהם ניטלו מהם בכוח, באכזריות, אלא כדי להכיר בכשלונות. כשלונות מדינאים, בכירי הדרג הצבאי, כשלונה של המערכת. שנים של התעלמות מקריאות האזהרה, מהשטח המבעבע, מסימני המצוקה. אש משואה זו תכבה כסמל לאור היוהרה של הממשלה, של הדרגים הגבוהים, שדרכם צריכה גם היא להגיע לסיומה. תכבה משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".
תת-אלוף במיל' דוד אגמון (76), שנלחם בקרבות בעוטף ב-7 אוקטובר, כיבה את "משואת ההתנערות מאחריות". "ראיתי את הזוועות, את חוסר האונים ואת היישובים המופקרים. אזור העוטף הופקר שנים רבות. אני מכבה משואה זו בשל ההתנערות מאחריות ולמען יתעורר עם ישראל", אמר.
טמיר רייכר, שהקים את "חמ"ל החילוץ וההצלה" ויזם את דיסקיות החטופים, ליאת קובריגרו ונעה זמברג קרסיק, ממקימות ומקימי החמ"ל האזרחי, כיבו את "משואת הפקת האזרחים לגורלם". "בימים ובשבועות שלאחר המתקפה הבנו כי המקום שממנו נפקדו הרשויות התמלא ונתפס בידי אזרחיות ואזרחים שהתייצבו בלי היסוס, אמרו. "החמ"ל נתן מענה לצרכים נרחבים שהתגלו ונחשפו בעקבות האסון הנורא ודאג למלא את החוסר במקום בו המדינה כשלה. למען תיכבה האש השורפת את החוזה בינינו לבין המדינה ושנועד לשמור עלינו מהפקרה, אנו מכבים משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".
מיכל להב, שפונתה מביתה בצפון לפני יותר משבעה חודשים, כיבתה את "משואת העקורים". "המדינה, שכשלה בהגנה עלינו, אזרחיה, ב-7 באוקטובר, ושהשתמשה בנו כקו ההגנה החי שלה, כעת מפקירה אותנו. בתינו הריקים מופגזים, רבים מאיתנו כבר מצאו בתים אחרים ולא ישובו עוד לצפון או לדרום".
דורון ושיר שבתאי, תושבי שדרות, כיבו את "משואת שחיקת משפחות המילואים". "ימי המלחמה עוברים על רבות ממשפחות המילואים בקושי רב, בפחד גדול, ובאי וודאות, אבל ההתגייסות ברורה לנו מאליה. המדינה, מצידה, לא התגייסה בשבילנו", אמרו.
רביד מנשה, ממקימות המטה להכרה בפגיעה בנשים במלחמה, כיבתה את משואת "הפקרת הביטחון האישי של הנשים בישראל". "7 באוקטובר היה יום רווי אלימות ואלימות מינית שלא ידענו כמותו. הבנו שיש דחיפות גדולה לצאת בהסברה. אך מהר מאוד ראינו איך ממשלת ישראל מנכסת ביד אחת את הפגיעה המכוונת בנשים כבסיס ללגיטימיות להילחם ואילו ביד השנייה, משתיקה, מנרמלת ומחבלת בעסקאות להשבת חטופים וחטופות תוך התעלמות ממשית ממה שעובר עליהן בשבי". היא הדגישה: "איך תצליח אותה הממשלה, שבמשך שנים מונעת משאבים, מצמצמת תקציבים וחוסמת יוזמות העוסקות בהגנה על נשים, להגן עליהן עכשיו, כשהן מוחזקות בידי מרצחים? גופן של נשים אינו נכס לאומי".
דפנה שפט, פסיכיאטרית בשירות הציבורי, כיבתה את "משואת הפקרת בריאות הנפש". "התנהלות השלטון פוצעת לנו את הנפש. דיכאון, אבל, חרדה, כך נראים חיינו כעת. אבל אני כאן היום, כי אני מסרבת להתייאש ומתעקשת להילחם על המדינה שלי", אמרה. יעל אלון, אם ובת שכולה, כיבתה את "משואת זילות החיים". "מותו של דור ומותם של רבים ורבות כל כך, אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, מבהיר באופן הקשה ביותר כי חיינו וחיי ילדינו אינם מקודשים כפי שאמורים להיות. הבן שלי נפל בקרב שנכפה עלינו כתוצאה מהמחדל הגדול ביותר מאז קום המדינה. עכשיו ברור - המדינה לא יכולה להמשיך באותה הדרך", אמרה.
מרב סבירסקי, אחותו של איתי סבירסקי שנרצח בשבי חמאס, כרמית פלטי קציר, אחותו של אלעד קציר שנרצח בשבי, כיבו את משואת "הפקרת החטופים". "זה לא כבוד גדול להיות פה. לא עשינו דבר כדי לזכות בכל התארים החדשים שקיבלנו השנה. לא בחרנו בהם, המציאות כפתה אותם עלינו". הן אמרו כי קרוביהם עברו "סיוט, טרור, אימה, פחד מוות, סבלו מרעב ומכאב. ימים ארוכים שבסופם גם הופקרו להירצח". הן הוסיפו: "המשכנו במאבק, נלחמנו, זעקנו בכל מקום, הזהרנו מהשלכות הלחץ הצבאי והתרענו מהגרוע מכל. אבל קולנו לא נשמע בקרב מקבלי ההחלטות והגרוע מכל אכן קרה".
סבירסקי הדגישה: "איתי ואלעד נרצחו בשבי חמאס ובכך חייהם הופקרו בפעם השנייה על ידי ממשלת ישראל. ממשלה, והעומד בראשה, ששוב ושוב מתעדפים לחימה ומיטוט על פני הצלת חיים, על פני חייהם של אלעד ואיתי. זה כל כך כואב שבשם האחדות אומרים לנו למעשה לשתוק. ובשם האחדות אנחנו אמורות לרכך את המאבק על יקירינו".
עינב צנגאוקר, אימו של מתן החטוף בעזה, הדליקה את "משואת התקווה". "הערב אני מדברת בשם העם שלנו. אני מתעקשת שכולנו נתעורר. מתן יקר שלי, אם אתה שומע, אני לא מפסיקה להילחם למען חזרתך, איתי המשפחה האוהבת שלך וציבור גדול", אמרה. "אתמול חלמתי עלייך והתעוררתי לסיוט שאני חיה בו כבר שבעה חודשים. איזה סיוט אתה עובר? אתה ועוד 131 אזרחים, שחלקם ללא אימהות שילחמו עליהם.
"יש לנו עם אבל המדינה שלנו חטופה. יש לנו אנשים מדהימים אבל אין לנו שלטון שמוביל אותנו", קראה. "אנחנו נהיה עמוד האש שיוביל את המחנה. אנחנו נהיה התיקון. אנחנו שמבינים שמה שהכי חשוב הוא חיים, חיי אדם, החיים של כולנו. ערבות הדדית היא אותה התעקשות משותפת לקיים את מצוות פדיון השבויים והשבויות ולהחזיר אותך הביתה מתן. אותך ואת 131 החטופים והחטופות. אני מדליקה משואה זו של ערבות הדדית ותקווה למען הצלת החטופים היא הצלת המדינה. עכשיו!"
את הטקס מנחים לוסי אהריש וג'קי לוי ומשתתפים בו רונה קינן, דרור קרן, דניאלה ספקטור, החצר האחורית ונועה קולר.
