החרמת טקס השבעת נשיא העליון – פגיעה בערכים המקודשים לכל אזרח
החרמת הטקס בבית הנשיא אינה רק ביזויים של הרצוג ועמית, אלא גם המשך סלילת דרכה של הממשלה לאי הכרה בפסיקות בית המשפט. נתניהו, לוין ואוחנה מקרבים את ההפיכה ליעדה: עיקור בתי המשפט והשלטת החוק בידי הממשלה
שתי רשויות השלטון, המבצעת והמחוקקת, החרימו את טקס השבעת ראש הרשות השופטת. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר המשפטים יריב לוין ויו"ר הכנסת אמיר אוחנה נעדרו ממשכן נשיא המדינה בעת טקס השבעת יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון ביום חמישי האחרון.
"הכרזת חרם על טקס ממלכתי הנערך במשכן הנשיא, במעמדו ובחסותו", כתבו שופטי בג"ץ בפסק דין מ־1975, "לא זו בלבד שהיא חסרת טעם טוב ונימוס, יש בה מידה גדושה של גסות רוח ופגיעה בערכים המקודשים לכל אזרח. הנשיא מסמל את המדינה". אז היה מדובר בחרם מצד התאחדות סוכני הנסיעות. הפעם החרם היה מצד שתי רשויות השלטון. "גסות רוח ופגיעה בערכים המקודשים לכל אזרח?" הצחקתם את נתניהו ומשרתיו. זה ממש לא מה שיבלום אותם, להפך – זה מדרבן אותם.
ההחרמה ביום חמישי לא ביזתה רק את הנשיאים הרצוג ועמית. נטמן בה מסר מסוכן שמתפתח בהדרגה: העמקת הביזוי והזלזול במערכת המשפט כדי להכשיר את הקרקע לשלילת הלגיטימציה שלה, ומשם קצרה הדרך לאי הכרה בפסיקותיה. המשמעות היא הרבה מעבר למונח האקדמי המכובס "משבר חוקתי". המשמעות היא כאוס ואנרכיה כי בהיעדר משפט ובהיעדר סמכות, תוקף והכרה במערכת שמיישמת ומגשימה אותו – תעבור השלטת החוק והסדר הציבורי לידי הממשלה, וזו המטרה הסופית של נתניהו ויזמי ההפיכה המשטרית מטעמו. הדרך לדיקטטורה עוברת בחיסול מערכת המשפט, וזה כבר קורה: שרים מכריזים שפסיקות בית המשפט אינן חוקיות; שר המשפטים יריב לוין קובע שבחירת השופט עמית לנשיא אינה חוקית, וכמו בניו ספיץ' האורווליאני הוא עוד מלין על הדורסנות שמופעלת כלפיו, כמי ששוחר הסכמות, פשרות וכמובן בדיקות קפדניות של כל טענה.
ההחרמות ששר המשפטים ימשיך להטיל על שיתוף הפעולה שנדרש עם נשיא העליון יפגע בתפעול התקין של מערכת המשפט, ובעיקר באמון הציבור – שהוא הדלק ללגיטימציה של הרשות השופטת
לוין לא מתכוון לבדיקת קשרי קטאר ויועצי נתניהו או למעורבות "משענת חייו" בהטרדת עדים ומשפחות שכולות. הוא מתרכז ב"שחיתויות" עמית, שגם אותן אין לו כוונה אמיתית לבדוק. הנה העובדות: הסיפור בוויינט על ניגודי העניינים לכאורה של עמית מול עיריית תל אביב פורסם יומיים לפני תאריך היעד לבחירתו, 16 בינואר. הבחירה נדחתה ל־26 בינואר כדי שהטענה תיבדק. אלא שהשר לא כינס את הוועדה וההארכה נוצלה ל"בריאת" סיפור חדש, הפעם על צו ביניים שנתן עמית בעתירה נגד פיזור נבחרת דירקטורים. השר, לכל אורך הדרך, דבק בשתי משימותיו: לדחות ככל הניתן את המינוי, ולהשחיר ככל שניתן את הממונה. לעת הזו עליו להסתפק ביעד השני.
הטרלול ערב ההשבעה נמשך בפרשנויות של משפטניות הממשלה, עו"ד טלי גוטליב ופרופ' טליה איינהורן, שטענו כי ניתן לסכל את המינוי אם שר המשפטים לא יחתום על כתב המינוי. המשנה לנשיא העליון בדימוס, חנן מלצר, הפריך עמדה זו: "כשמדובר בסמכות שאין מאחוריה שיקול דעת, כמו חנינה למשל, חתימות הקיום מתחייבות. הנשיא חייב לחתום וכן שר המשפטים. ואם השר מסרב תמנה הממשלה שר אחר. אני מניח שיימצא אחד כזה שימלא אחר החוק".
אפשר גם לעזוב את עניין החתימות ולהסתפק בשכל ישר: אם החתימה היא שמכשירה את המינוי, המשמעות היא מתן וטו לחותם על בחירה חוקית של הגוף המוסמך. נשיא המדינה חותם גם על חוקי הכנסת. האם יעלה על הדעת שיסרב לחתום על חוק? ואם כן, האם המשמעות היא שהחוק לא ייכנס לתוקף?
בינתיים צלח עמית את מלחמת המינוי, אבל מוקדם עדיין להעריך את הקורבנות שגבתה המלחמה הזו. ההחרמות ששר המשפטים ימשיך להטיל על שיתוף הפעולה שנדרש מהשניים יפגע בתפעולה התקין של מערכת המשפט, ובעיקר באמון הציבור, שנחשב משחר ההיסטוריה לדלק החיוני ללגיטימציה של הרשות השופטת, שאין לה לא חרב ולא ארנק, כמאמר הפתגם המפורסם שנלקח מהקונסטיטוציה האמריקאית.
וזה מעביר אותנו לשם. הנשיא טראמפ במהלכיו האחרונים מול בתי המשפט, מול החוק והחוקה, תורם לראש הממשלה נתניהו לא רק את החיזוקים להמשך קעקוע מערכת המשפט, אלא גם את רעיון הבלהות של נאמנות. לא לדגל, למדינה ולדמוקרטיה, אלא למנהיג עצמו. מבחינה זו יצחק עמית, היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה וראש השב"כ רונן בר הם שומרי הסף החשובים ביותר שנותרו בקרב על צביונה הדמוקרטי של המדינה. החרמת עמית מצטרפת למאמצי ההדחה של היועמ"שית וראש השב"כ שנועדו ליישר קו עם טראמפ, עם ההפיכה המשטרית, עם חיסולה של הדמוקרטיה.
