בית המשפט העליון מגדיר מחדש את כללי המשחק: כשהצרכן הישראלי ניצב מול תאגיד גלובלי
בית המשפט העליון מגדיר מחדש את כללי המשחק: כשהצרכן הישראלי ניצב מול תאגיד גלובלי
קביעת העליון לפיה בירור מחלוקות בין הצרכן הישראלי לתאגידים גלובליים יתבררו בהתאם לדין בארץ, הינה מהותית עבור האזרח בישראל. עם זאת, רק בעתיד נדע אם היא הרחיקה תאגידים גלובליים מלפעול "בתצורה של אתרים ישראליים"
לאחרונה ניתן פסק דין משמעותי ועקרוני של בית המשפט העליון, אשר נדרש (פעם נוספת) לסוגיה של בירור תביעות שאחד הצדדים להן הוא תאגיד זר, אשר פועל באופן גלובלי, בין היתר בישראל.
בעת שתאגיד זר הפועל ברחבי העולם נתבע בערכאות בארץ, מתעוררות שאלות בנוגע לבירור התביעה בישראל (סוגיית הפורום הנאות), וכן בנוגע לדין המהותי אשר התביעה תתברר לפיו (סוגיית ברירת הדין). נושאים אלו ניעורים בפרט לאור העובדה כי בהסכם ההתקשרות או התקנון שאותו ניסח התאגיד ("חוזה אחיד"), נקבע לרוב כי סכסוכים בין הצדדים יתבררו במקום מושבו של התאגדי הזר ועל פי הדין המהותי שחל באותו מקום.
הלכה למעשה, פסק הדין הנוכחי מהווה פרק נוסף - שלישי במספר - במסגרתו בית המשפט העליון נדרש לעיצוב מלאכת ברירת הדין, בכל הנוגע לממשק שבין משתמשים ישראלים לבין תאגידים גלובליים הפועלים באמצעות פלטפורמות מקוונות.
"הפרק הראשון" בסוגייה דנן, נדון במסגרת פסק הדין שניתן בעניין "בן חמו" שעסק בבקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד חברת פייסבוק שהגישו משתמשים ברשת החברתית שזו מפעילה, בשל הפרות נטענות של פרטיות המשתמשים ושל ניהול מאגרי מידע. במוקד פסק הדין עמדו תניות שהופיעו במסמך "תנאי השימוש" של הפלטפורמה, לפיהן כל סכסוך בין המשתמשים לבין פייסבוק יוכרע בבית משפט בקליפורניה (תניית שיפוט זר) על פי דיני מדינת קליפורניה (תניית ברירת דין). לאחר שהכיר במסמך "תנאי השימוש" כחוזה אחיד, דחה בית המשפט העליון את טענת פייסבוק ביחס לתניית השיפוט הזר, אך קיבל אותה ביחס לתניית ברירת הדין, וקבע כי לא הוכח שמדובר בתניה מקפחת שדינה בטלות. הנימוקים לכך היו זיהוי שיטת המשפט בקליפורניה כמתקדמת ונגישה, והכוח שנותן מוסד התובענה הייצוגית למשתמש-התובע הפוטנציאלי אל מול החברה הגלובלית. לפיכך, בית המשפט פסק כי יש לברר את בקשת האישור בישראל, אך על פי דין המהותי של מדינת קליפורניה. נשוב בהמשך הדברים להלן לעניין בן-חמו.
הפרק "השני" בסוגייה דנן, נדון ארבע שנים מאוחר יותר, במסגרת פסק הדין בעניין "טרוים מילר", אשר גם בו הנתבעת הייתה פייסבוק. בשונה מפסק הדין בעניין בן חמו, בית משפט קבע הפעם, כי ככל שאכן מדובר בעסק קטן, התניה הנדונה שבאמצעותה ביקשה פייסבוק להחיל על הסכסוך את דין מדינת קליפורניה, היא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד, ועל כן דינה בטלות.
במקרה הנוכחי, החברה הזרה ("אגודה") מאוגדת לפי הדין הסינגפורי, והיא מפעילה אתר אינטרנט המהווה פלטפורמה להזמנת שירותי אירוח ברחבי העולם. במסגרת ביצוע העסקאות עבור שירותי האירוח, בפני המשתמשים עומדת האפשרות לגלוש באתר, בין היתר, בשפה העברית ולשלם בשקלים חדשים (כמו במטבעות רבים אחרים). הצרכן-התובע הייצוגי הגיש כנגד אגודה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בהתבסס על הטענה שמחירי האירוח במלונות וצימרים בישראל המוצגים באתר אינם כוללים מע"מ, בניגוד לדין.
במסגרת פסק הדין, נקבע כעת כי כשמדובר בתביעה נזיקית, בגין הצגת מידע על ידי התאגיד הזר בפני ציבור לקוחותיה הישראלים, כלל ברירת הדין מוביל לתחולתו של הדין הישראלי על הסכסוך בין הצדדים. עוד נקבע, כי על התאגיד הזר להניח כי על הצגת מידע בתצורת האתר הישראלי -אשר כולל בין היתר הצגת המידע באתר הניתן לצפייה בעברית, והכולל חלופה של תשלום בעברית, המידע השיווקי המפורסם על ידה תחת החלופה המכוונת לישראלים - הרי שעשויה להיות בסבירות גבוהה תחולה לדיון הישראלי. ומכלל ההן נלמד הלאו: כאשר הגלישה באתר אינה "בתצורת האתר הישראלי", התאגיד הבינלאומי רשאי להניח כי הדין הישראלי אינו חל על המידע המוצג למשתמש, וזאת גם אם מדובר בתאגיד בינלאומי המקיים פעילות בישראל.
עוד נדונה במסגרת פסק הדין שאלת תוקפו של ברירת הדין אשר נקבע בתניית השיפוט על ידי התאגיד הבינלאומי. בית המשפט העליון קבע שלתניית ברירת הדין שקבעה אגודה, המפנה את לקוחותיה (צרכנים פרטיים ועסקים זעירים) להתדיין לפי דין סינגפור, אין תוקף לפי הדין הישראלי, באותם מקרים בהם הדין הישראלי חל, על פי כללי ברירת הדין הישראלים, על הסכסוך. כך, הן מאחר שהיא מתנה על הוראת חוק קוגנטית מתחום הגנת הצרכן, והן מפאת היותה תניה מקפחת בחוזה אחיד.
לבסוף, בית המשפט ביקש לעצב את תחום מחייתה של הלכת בן חמו, וקבע כי זו תהא מוגבלת למקרים בהם נטען כי מדיניות עולמית אחידה של תאגיד גלובלי, שאינה פוגעת במישרין בזכות קונקרטית של הלקוח הקטן, ואשר קיימת הצדקה עניינית לאימוצה, מהווה הפרה של הדין הישראלי. הווה אומר, הכפפה גורפת של מערכת היחסים בין תאגיד גלובלי לבין הלקוח הישראלי לדין זר – לא; החלת דין אחיד במקרה ספציפי נוכח צורך מיוחד במניעת סתירה בין מערכות דינים (כאשר לא מתקיימת פגיעה במישרין בזכויות קונקרטיות כאמור) – כן.
כפי שניתן להיווכח, עסקינן בפסיקה מהותית ומשמעותית, במרקם היחסים שבין צרכנים לבין תאגידים גלובליים, אשר חולש על היקף משמעותי של העסקאות שנערכות כיום, בפרט ברחבי האינטרנט. בית המשפט פסע צעד אחד נוסף לטובת הצרכן הישראלי, בכל הנוגע לבירור מחלוקות בינו ובין תאגידים גלובליים, כך שאלו יתבררו בישראל ובהתאם לדין החל בארץ. מנגד, בית המשפט הותיר אפשרות בידי התאגידים הגלובליים כך שיתאפשר להם להחיל דין זר או דין אחיד במקרים מסויימים, במסגרת עיסוקם. עסקינן בתחום דינאמי ומתפתח, כך שימים יגידו האם פסיקה זו הועילה למימוש הגישה לערכאות של הצרכנים בישראל, והאם היא הרחיקה תאגידים גלובליים מלפעול "בתצורה של אתרים ישראליים" למול קהל הצרכנים בארץ.
* עו"ד אבי מורל, שותף במחלקת הליטיגציה המסחרית במשרד פרל כהן צדק לצר ברץ
d&b – לדעת להחליט
