כשהפוליטיקאים משתוללים, משרתי הציבור צריכים להתייצב מולם ללא חשש
כשהפוליטיקאים משתוללים, משרתי הציבור צריכים להתייצב מולם ללא חשש
יו"ר הרשות השנייה איפשר לפוליטיקאית לעמוד בראש חברת חדשות; מ"מ מנהל רשות החברות לא עוצר את ההשתלטות עליהן; מנכ"ל האוצר לא מגן על עצמאות רשות שוק ההון - משרתי ציבור לא מתעמתים עם פוליטיקאים, והציבור נפגע בדרך
1.עדן בר־טל: מתהדר בחופש ביטוי אך פוגע בו
בשבוע שעבר הודיע יו"ר הרשות השנייה עדן בר־טל כי יתפטר מתפקידו בשל החלטת משרד האוצר להפחית את התגמול עבור המשרה שלו ל־24 אלף שקל - סכום נמוך משמעותית מזה שהיה אמור לקבל לפי התקנות שנקבעו ערב כניסתו לתפקיד, ונמוך משמעותית מזה שקיבלו קודמותיו בתפקיד. בר־טל עמד על שלו ולא הסכים להמשיך בתפקיד בתנאים נחותים מאלה שהובטחו לו, וזה כשלעצמו ראוי להערכה. כמה חבל שבעניינים מהותיים יותר העקרונות שלו התגלו כגמישים בהרבה ומותאמים פחות לשליחות הציבורית שהוטלה עליו.
באופן סמלי למדי, שתי המשימות האחרונות של בר־טל בתפקיד היו טיפול בשני בג"צים שהוגשו נגד הרשות השנייה (וגורמים אחרים): האחד נגד אישור מינויה של יוליה שמאלוב ברקוביץ' למנכ"לית חברת החדשות של ערוץ 13, והשני נגד ההתעלמות של הרשות השנייה תחת בר־טל מההפרות הבוטות של כללי הרשות על ידי ערוץ 14, והימנעות הרשות מלהטיל סנקציות על הערוץ.
לכאורה, להגנת הרשות השנייה עומד החוק. המחוקק קבע גבולות ברורים בנוגע למעורבות הרשות במינוי מנכ"לים לחברות החדשות, כדי להגן על עצמאותם. כולנו רוצים תקשורת חופשית ונטולת פניות, תקשורת שבה לפוליטיקאים אין מעורבות במינוי העורכים, המנהלים והכתבים בגופי החדשות. לא בכדי הרשות השנייה טוענת בתגובה לעתירה בעניין שמאלוב ברקוביץ' כי "לו תתקבל העתירה, תהיה בכך סכנה ברורה ומיידית לעצמאות חברות החדשות בישראל, סכנה שמשמעותה היא כי לראשונה תתאפשר התערבות הרגולטור בניהולה של חברת חדשות". ובהמשך התגובה הרשות אף מעלה הילוך: "אין זה 'מדרון חלקלק', אלא תהום פעורה אליה תישאבנה כל חברות החדשות במדינה... זו תהיה בכייה לדורות".
בעולם דמיוני אפשר היה לרגע לחשוב שהנה לפנינו דוגמה לרגולטור נאור, שאינו מבקש לעצמו עוד כוח וסמכויות, ואינו סבור שעליו להתערב בכל מהלך שנעשה בשוק התקשורת החופשי. בעולם דמיוני אפשר היה אפילו לחשוב שיש מידה רבה של צדק בטענה שעיתונות צריכה כמה שפחות דריסת רגל פוליטית בניהול השוטף שלה.
אבל בעולם המציאות הישראלית, קשה לקבוע אם התגובה המנותקת כל כך של הרשות השנייה היא ניסיון לפזר מסך עשן של סיסמאות דמוקרטיה כדי לכסות על מחדליה, או אולי חמור יותר – פשוט חוסר הבנה בסיסי של תפקידה. די להזכיר שאותה רשות שנייה, מתוקף סמכותה ותחת הבנתה שעליה "להימנע מפוליטיזציה", היא שמינתה כנציג ציבור בדירקטוריון חדשות 13 את אברהם נתן – איש ליכוד ותיק מקורב לשלטון. אותו נתן שכעת כנציג ציבור הצביע בעד מינויה של שמאלוב־ברקוביץ'. כך שההיתממות של הרשות השנייה והמילים הגבוהות על חופש הביטוי וההפרדה החשובה בין עיתונות לפוליטיקה לא בדיוק מתיישבות עם מינויים מהסוג הזה.
חשוב מכך, לא צריך להיות רגולטור מנוסה כדי להבין שמינויה של שמאלוב־ברקוביץ' אולי נעשה לפי הכללים היבשים, אבל כל תכלית המינוי היא לחתור תחת הכללים הללו כדי לעשות בדיוק הפוך מכוונת המחוקק. הרי גם לשיטת בר־טל, המחוקק ונציגיו במועצת הרשות השנייה ביקשו למנוע מעורבות של פוליטיקה בתקשורת, ובכל זאת כעת הוא עצמו מאפשר מינוי של פוליטיקאית לראש חברת חדשות. הרשות השנייה תחתיו, דווקא בהימנעותה מפעולה, גלשה בעיניים פקוחות לאותו "מדרון חלקלק", שלא לומר קפצה ראש לאותה "תהום פעורה".
עדן בר־טל היה צריך לקום ולזעוק בשם הדמוקרטיה שהוא מקדש, בשם חופש העיתונות. הוא אמור להיות שומר הסף שמגן על התקשורת, לא על הפוליטיקאים. אם נדרש, היה על בר־טל גם לדרוש מהמחוקק לתקן את החוק, כדי להתאים אותו לרוח התקופה ולמנוע השתלטות עוינת על חברת החדשות. אבל בר־טל שתק, והוא שיהיה חתום על מינויה של פוליטיקאית מקורבת לשלטון למנכ"לית חברת חדשות.
בר־טל הוא משרת ציבור שכשל בתפקידו, והטיעונים היבשים שלו על היצמדות לחוק חושפים לכל הפחות חוסר הבנה בסיסי של מהות תפקידו. תפקיד הרשות השנייה, כפי שהיא מציינת בעצמה באתר שלה, הוא "להגן על ציבור הצופים והמאזינים... ולשמור על כללי האתיקה". זה אינו עולה בקנה אחד עם מינוי שקט של פוליטיקאית מקורבת לשלטון למנכ"לית של חברת חדשות. זה לא נקרא למלא את תפקידה.
גם היתממות הרשות בנוגע להתנהלות מול ערוץ 14 היא עלבון לאינטליגנציה, תוך שימוש באותו מסך עשן של סיסמאות דמוקרטיה וחופש דעה. כאן מדובר בעתירה שתידון ביום חמישי שהגישו מכון זולת וליאורה ניר נגד הרשות, שנמנעת מלאכוף את סמכותה מול הפרות בולטות של ערוץ 14 את תנאי הרישיון שלו. לפי העתירה, שידורי הערוץ כוללים "תמהיל מטריד של חדשות כזב, דברי הסתה, עירוב בדיות שמתחזות לעובדות עם דעות קיצוניות ומוטות, חוסר אובייקטיביות, היעדר איזון עם תמיכה מופגנת בצד פוליטי אחד ושידור תוכן פרסומי אסור".
בתגובה חוזרת הרשות השנייה ומגייסת טיעונים שנשמעים כאילו בקעו מפיו של בוגר טרי בקורס של השופט ויליאם ברנן: "חופש הביטוי אינו רק החופש להביע דעות מסוימות, אלא הינו גם החופש להביע דעות שונות, מגוונות ואף כאלו החורגות ומכעיסות את רוב הציבור", כותבת הרשות השנייה בתגובתה. ומוסיפה הרשות כי העתירה "מבקשת למעשה שיטור של שוק הדעות בישראל על ידי גוף מנהלי־רגולטורי, מצב דברים התואם מדיניות לא דמוקרטיות".
גם כאן, האוטופיה שבשמה מדברת הרשות השנייה בוחרת להתעלם בבוטות מהמציאות הישראלית, שבה חוט עבה מקשר בין השדרנים באולפני ערוץ 14 לבין הפוליטיקאים מימין. בר־טל עוצם עיניים מול הקשר הישיר, הגלוי, הלא מוכחש, בין הפוליטיקאים לערוץ. הרי במציאות שכולנו פוגשים, אותם פוליטיקאים קוראים לציבור לצפות ב־14 ולהחרים ערוצים אחרים, ופוליטיקאים מקדמים הקלות והטבות לערוץ שמלטף אותם, ואפילו השדרנים לא מתביישים להודות בגלוי שהם משמשים צינור להעברת מסריו של ראש הממשלה. ערוץ 14 מזמן אינו עניין של חופש ביטוי ודעה, וסנקציות עליו אינן שיטור דעות – בדיוק כפי שדיווחי כזב ודברי הסתה אינם "דעה שונה", אלא פשוט מה שהם: כזב והסתה.
המורשת של בר־טל היא ערוץ שקיבל רישיון לשדר חדשות אבל מפר באופן שיטתי את כללי האתיקה הבסיסיים, וערוץ חדשות נוסף שבראשו תעמוד מעתה פוליטיקאית. ספק אם הוא מבין את גודל ההרס והנזק שנגרמו לאותם ערכים שבהם הוא מתקשט כעת להגנתו. מי שיבוא אחריו, הניסיון כבר הוכיח, אפילו לא ינסה לשקם את ההריסות.
2.ינקי קוינט: מבין לאן הרוח נושבת ומיישר קו
שלא כמו עדן בר־טל, שמחדלי הרשות השנייה הובילו אותו לבג"ץ (שאף הוציא אתמול צו על תנאי בעניין שמאלוב־ברקוביץ'), לינקי קוינט יש חיים קלים יותר. קוינט הוא חביבם של פוליטיקאים מהימין כמעט על כל גווניהם. לפני שבע שנים מינה אותו שר האוצר משה כחלון לתפקיד מנהל רשות החברות הממשלתיות, שלוש שנים אחר כך קידם אותו יעקב ליצמן כשר השיכון לתפקיד מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל. ולפני כחצי שנה קיבל קוינט את שני הדובדבנים גם יחד: יו"ר רמ"י וגם ממלא מקום מנהל רשות החברות.
מנהלת רשות החברות הממשלתיות הקודמת, מיכל רוזנבוים, התפטרה על רקע עימותים קשים עם השר הממונה על הרשות, דודי אמסלם. היא כנראה לא היתה מינוי מהמוצלחים ביותר לתפקיד, אבל הטריגר העיקרי לעימותים, ולבסוף להסתלקותה של רוזנבוים, היו מינויים לא מקצועיים שאמסלם ביקש לקדם בחברות הממשלתיות.
כך שקוינט, כשקיבל על עצמו את תפקיד ממלא המקום, יכול היה לדעת היטב למה מצפים ממנו. וכך, חודש בלבד לאחר כניסתו לתפקיד כבר קידם הצעה למינוי דירקטורים בחברות ממשלתיות לפי מפתח חדש: אם עד אז כל הדירקטורים מונו מקרב נבחרת הדירקטורים, הרי שמעתה שלושה דירקטורים ימונו בידי כל אחד משני השרים הממונים על החברה, ושלושה אחרים מהנבחרת. בחלוף זמן קצר ביסס קוינט מדיניות חדשה, שלפיה יו"רים של חברות ממשלתיות יוכלו להגדיל את היקף משרתם מ־50% ל־75%, ובהתאם את שכרם.
את שני המהלכים באלה הספיק קוינט לעשות ביד אחת קשורה, כממלא מקום, במקביל לתפקידו העמוס ממילא כיו"ר רמ"י. כעת נותר לשר הממונה להשלים את המלאכה. הצעת חוק שהונחה בשבוע שעבר, רגע לפני יציאת הכנסת לפגרה, על ידי חבר הכנסת אביחי בוארון מהליכוד, מגדילה את הסמכויות והמעורבות של השרים בפעילות רשות החברות הממשלתיות. לפי ההצעה, יוכל השר הממונה על הרשות למנות את יו"ר הוועדה שתפקידו לבחון את כשירותם והתאמתם של דירקטורים, יו"רים ומנכ"לי חברות ממשלתיות לתפקידם. השר יעשה זאת במקום הדרג המקצועי והיועץ המשפטי לממשלה. השר אמסלם גם מבקש להסיר לצמיתות את הנציג הקבוע של רשות החברות בוועדת הבדיקה הזו ובמקומו להציב איש ציבור מתוך רשימה שגיבשו שרי האוצר והמשפטים. ולקינוח, אמסלם מבקש לקבוע שעובדי רשות החברות, לרבות מנהל הרשות, יהיו כפופים לפיקוחו של מנכ"ל משרדו ויפעלו לפי הוראותיו.
הצעת החוק הזו נולדה בעיתוי לא מקרי, רגע לפני שקוינט אמור לפנות את מקומו לטובת מנהל רשות חברות קבוע (שכמיטב המסורת, זהותו טרם נקבעה). אין זמן טוב מזה לשינוי הכללים. קוינט היה יכול, כמשרת ציבור, לעשות את הדבר המבקש ולמנוע מהדרג הפוליטי לרמוס את המעט שעוד נשאר מהשדרה המקצועית ברשות החברות. פעולה כזו היתה מועילה לחברות הממשלתיות ושומרת על האנשים המוכשרים שעוד רוצים להתמודד על משרה של דירקטורים בהן. היא גם היתה שומרת על עצמאותה של רשות החברות עצמה. אבל זה לא קרה, וכנראה לא יקרה.
קוינט, בחוסר מעשהו, מתיישר עם הדרג הפוליטי ולא עם האינטרס הציבורי. ובדיוק כמו במקרה של בר-טל, שתיקת הפקידים, עצימת העיניים שלהם והימנעותם מעימות עם פוליטיקאים תאבי כוח, היא "המדרון החלקלק" האמיתי שבו התערבות פוליטית מאיימת להחריב ממשל תקין, טוהר מידות וניהול מקצועי, שמהם הציבור אמור להיות הנהנה היחיד.
3.שלומי הייזלר: רואה איום על הפנסיות שלנו, ונאלם
תאוות הכוח של הקואליציה אינה מסתכמת רק בתקשורת ובג'ובים, וכעת היא מאיימת לפגוע בנכס הכלכלי החשוב ביותר של אזרחי המדינה: החיסכון הפנסיוני. בשבוע שעבר עלתה הצעת חוק מטרידה במיוחד, על ידי הח"כים מהליכוד שלום דנינו ודוד ביטן, שאליהם הצטרף יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני. תחת הכותרת היבשושית "הצעת חוק להגברת הפיקוח על אסדרת גופים פיננסיים" מסתתר מהלך שנועד להחליש את רשות שוק ההון ולדחוף פוליטיזציה גם לתוכה.
מיותר לציין עד כמה המהלך הזה מסוכן, משום שהרשות היא הרגולטור שמפקח על הגופים המוסדיים, אשר מנהלים את אפיקי החיסכון ארוכי הטווח של הציבור בהיקף כולל של כ־2.5 טריליון שקל. ניהול כספים המיועדים לפרישה היא מלאכה שצריכה להיעשות בחרדת קודש, וכך גם הפיקוח עליו. אבל הצעת החוק מבקשת לשנות את המצב הקיים, כך שבשורה של נושאים שבהם יש כיום לרשות שוק ההון סמכות לקבוע הוראות, היא תידרש מעתה והלאה לקבל אישור מוועדת הכספים - כלומר מהפוליטיקאים (בעיקר מדובר בנושאים הקשורים לפעילות חברות הביטוח וסוכני הביטוח, שנהנים מכוח פוליטי רב).
רשות שוק ההון אינה רשות עצמאית לחלוטין, אלא רשות ממשלתית החוסה תחת כנפי משרד האוצר. לכן מי שאמור לעמוד על רגליו האחוריות ולשמור על עצמאותה הוא מנכ"ל האוצר שלומי הייזלר. אותו הייזלר שהוא איש אמונו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שמאז כניסתו לתפקיד מתמקד ברמיסת שומרי הסף, במשרדו ובכלל, בשם "המשילות" שאין בלתה.
סמוטריץ' מעולם לא הפגין עניין בפיקוח ובבקרה על הביטוח וחסכונות הציבור, והראיה הטובה ביותר לכך היא שרשות שוק ההון פעלה במשך למעלה משנה וחצי, מאז הקמת הממשלה, תחת ממלא מקום. לא ניתן לצפות ממנו כעת לצאת לשמור על עצמאות הגוף הזה. ממנכ"ל האוצר, לעומת זאת, אפשר וצריך לצפות שייצא להגנת אחד הרגולטורים החשובים במשק, גם אם זה אומר להתייצב מול השר שמינה אותו. זו המשמעות העמוקה של התפקיד.
הייזלר הגיע לאוצר אחרי שורה של תפקידים במגזר הממשלתי. הוא היה פרקליט בפרקליטות המדינה, וראש מטה התכנון הלאומי ויו"ר המועצה הארצית לתכנון ובנייה. הוא מכיר היטב בחשיבות של עצמאות גופים רגולטורים. הוא מבין מן הסתם שהצעת החוק החדשה מזמינה לתוך עולם ניהול החסכונות בחישות פוליטיות ושיקולים לא מקצועיים משלל סוגים. הצעת החוק החדשה מאיימת להחזיר את הרשות למצב גרוע יותר מזה שהיתה בו כשעדיין תפקדה כאגף במשרד האוצר. לפי הצעת הח"כים, האוצר אפילו לא יהיה גורם בעל השפעה באישור החלטות הרשות. רק הם.
זו, אין ברירה אלה להידרש שוב לקלישאה, ראשיתו מדרון חלקלק. פגיעה בעצמאות רשות שוק ההון עשויה להתרחב לפגיעה גם בעצמאות רגולטורים פיננסיים אחרים כמו רשות ניירות ערך או בנק ישראל.
יו"ר הרשות, עמית גל, מבין את המסר: תתיישר עם גחמותינו והצרכים הפוליטיים שלנו מראש, בטוב, או שניישר אותך בכוח. הוא חייב להיעמד על רגליו האחוריות, אבל יהיה לו קשה לנהל מאבק אפקטיבי בלי הגיבוי של הייזלר. והייזלר, למרבה החשש, עדיין שותק.
