דעההניצול המחפיר של כספי הקשישים הסיעודיים
דעה
הניצול המחפיר של כספי הקשישים הסיעודיים
בבתי דיור מוגן נאלצים דיירים לשלם על שירות מופרך הקרוי "הלנת מטפל אישי", זאת על אף ששכרו של המטפל ותנאי העסקתו ממומנים כולם על ידי הדייר הקשיש. האם הייתם מוכנים שבעל הבית יעלה לכם את השכירות כשנולד לכם ילד?
דמיינו סיטואציה בה זוג צעיר שוכר דירה ומסכם עם בעל הבית על שכר דירה מסוים. לאחר חצי שנה נולד להם תינוק, ובעל הבית מעלה את שכר הדירה משום שנוסף בה "דייר". או סיטואציה אחרת - קשיש שוכר דירה, ולאחר מכן הופך לסיעודי ונאלץ לשכן בביתו מטפל, מה שמוביל את בעל הבית להעלאת שכר הדירה. נשמע הזוי ומקומם? למעשה זהו בדיוק המצב המתקיים בבתי הדיור המוגן בישראל, כאשר הדיירים נאלצים לשלם על שרות מופרך הקרוי "הלנת מטפל אישי".
חשוב להבהיר ששכרו של המטפל האישי ותנאי העסקתו ממומנים כולם על ידי הדייר, המספק לו את כל הדרוש למגורים בדירה יחד איתו. אין מקום להשוות זאת לתוספת אדם בחדר בבית מלון. המטפל אינו זכאי להשתתף בפעילויות הבית וגם לא להשתמש במתקנים כגון בריכה, חדר כושר וכיו"ב. המטפל אינו מקבל מבעל הבית שום מזון או הסעדה, ואף לא מיטה, מזרן, סדינים, מצעים או מוצרי היגיינה בסיסיים כמו סבון, שמפו או מגבות. הכול ממומן על ידי הדייר עצמו, שהוא המעסיק של המטפל. אך בעלי הבתים אינם מסתפקים בכך וטוענים שנוכחות של אדם נוסף בדירה מובילה להוצאות נוספות. למעשה, המטפל האישי מפחית את צורך הדייר בשימוש בשרותי המרפאה, כך שהוא חוסך עלויות מבעל הבית. אז על איזה הוצאה נוספת בדיוק מדובר?
לאורך השנים הגיעה הסוגיה מספר פעמים לפתחו של בג"ץ, שפסק שישנו מקום לגבות תוספת מסוימת בסכום סביר (כגון הוצאות חשמל ומים) על הלנת מטפל אישי, אך כשהדבר מגיע למעל 1,000 ש"ח בחודש, כבר לא מדובר ב"סכום סביר". כך גם נקבע בתביעות ייצוגיות רבות כנגד רשתות דיור מוגן, אשר חויבו בפסיקת ביהמ"ש להפחית משמעותית (מעל למחצית) את סכום הגבייה עבור הלנת מטפל אישי.
במרבית המקרים, הנטל הכלכלי האדיר הכרוך בהעסקת מטפל אישי מוטל גם על כתפיהם של בני המשפחה, כאשר שכר המטפל רק הולך וגדל. עד לפני מספר שנים שכר הבסיס נע סביב 3,000 ש"ח בחודש, בעוד כיום הוא כבר נושק ל-6,000 ש"ח, וזאת עוד לפני ההוצאות הסוציאליות הנלוות – חופשות, פנסיה, ביטוח רפואי וכו'. קשה לעכל את נסיונם של בעלי הבתים להרוויח עוד ועוד על גבם של הקשישים הסיעודיים, שממילא הוכבד עליהם העול הכספי בבואם להעסיק מטפל אישי. בתקופה בה הביקוש לדיור מוגן נמצא בשיאו, וגדול משמעותית מההיצע, קשה לראות את בעלי הבתים מורידים מיוזמתם מחירים. כל שנותר הוא לפנות לליבם ולאנושיותם של בעלי הבתים, וכשהדבר אינו מועיל, לפנות לבית המשפט כדי להוזיל את אותן עלויות בלתי נתפסות.
האמת צריכה להיאמר – בעלי הבתים גורפים רווחים על חשבון מצוקת הדיירים. אין ספק שללא מטפל, הבית "ייפטר" מהדייר הסיעודי וממטפלו הפוגעים בנראות ובתדמית של הבית, ויוכל להביא דיירים "רווחיים" וייצוגיים יותר במקומם. על פי החוק, לאחר 12/15 שנה כספי הפיקדון (המהווים למעשה את שכר הדירה) מפסיקים להישחק, וכך דייר הנשאר בדירה מעבר לכך, כבר אינו רווחי לבעל הבית.
אותו עוול כלפי הקשישים הסיעודיים קיבל לאחרונה משנה תוקף בדמות הצעתו של איגוד בתי אבות ודיור מוגן (אב"א) להסיר את הסעיפים הרלוונטיים מחוק הדיור המוגן שנחקק ב-2012, כדי לחזור למצב הקודם בו לא חלה חובה על בעלי הבתים לאפשר הלנת מטפלים אישיים. הצעה זו, מלבד הפגם הערכי והמוסרי הזועק ממנה, פירושה אפליית דיירי הדיור המוגן לעומת שאר האוכלוסיה. בהתאם לחוקי המדינה, דיירי הדיור המוגן הם דיירים עצמאיים בקהילה. כלומר, זכותם להעסיק ולהלין מטפל אישי אינה שונה מזו של השכן בצדו השני של הרחוב.
לאה שץ-סופר היא יו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל, הנאבקת למען זכויות הדיירים מול הרשויות ובעלי הבתים
