אחריות נושאי המשרה בחברה בחדלות פירעון – האם סעיף 288 יוציא אותנו מהבוץ?
אחריות נושאי המשרה בחברה בחדלות פירעון – האם סעיף 288 יוציא אותנו מהבוץ?
האם נושאי משרה בחברה שנקלעה לחדלות פירעון עשויים לחוב כלפיה בגין הנזקים שנגרמו לנושים? למי שייכת עילת התביעה? והאם סעיף 288 לחוק חדלות פירעון מספק פתרון לשאלות הבוערות הללו?
אחד הנושאים ה"חמים" בתחום חדלות הפירעון (בין היתר בקשר עם פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת בטר פלייס המרתקת) הוא שאלת אחריותם של נושאי המשרה לחדלות הפירעון של החברה הכושלת. השאלה המורכבת הזו מעלה לפחות שני אספקטים נפרדים (אך שלובים זה בזה): האם נכון עקרונית, בפרספקטיבה מסחרית-עסקית, להטיל אחריות לכישלון עסקי על נושאי המשרה? והאספקט שיעסיק אותנו כאן – מכוח איזו חובה של נושאי המשרה ניתן להשית עליהם אחריות כזו?
כידוע, כשעוסקים בחברות סולבנטיות הדברים פשוטים יחסית. מוסכמות יסוד בדיני התאגידים, המעוגנות בחוק החברות, קובעות שתכלית החברה היא להשיא רווחים לבעלי המניות. טובתם של בעלי המניות, כבעלי האינטרס השיורי בחברה, היא זו שצריכה לעמוד לנגד עיניהם של נושאי המשרה. הדברים פשוטים יחסית גם כשעוסקים בחברה שאין עוררין על חדלות פירעונה, שכן במצב כזה בעלי האינטרס השיורי הם הנושים, ותועלתם עומדת במרכז הליכי חדלות הפירעון.
אלא שלרוב חדלות פירעון אינה נוצרת בן לילה. ביחס לכמעט כל חברה שנקלעה למצב הזה ניתן לזהות פרק זמן שבו היא עדיין לא הוכרזה חדלת פירעון, אך כבר פעלה בצילם של קשיים משמעותיים החורגים מהתנהלות עסקית רגילה. מצב הביניים (או הכלאיים) הזה, "אזור הדמדומים" של חדלות הפירעון, טורף את הקלפים במובן שלא ברור איזו מבין שתי מערכות כללים (שיישומן עשוי להביא לתוצאות סותרות) חלה עליו. האם בתקופה הזו, שבה כבר ברור (לכל הפחות) שהדברים אינם כתמול שלשום, על נושאי המשרה לשקול את טובת הנושים, או שעליהם להמשיך לקדם את טובת בעלי המניות עד שחדלות הפירעון הופכת לעובדה מוגמרת?
בפרשת בטר פלייס השאלה הזו נותרה, בשלב זה, ללא מענה מבית המשפט העליון, שהחזיר את ההתדיינות בעניין זה לבית המשפט המחוזי. לצד זאת, בית המשפט העליון כן נדרש לשאלה המשלימה העוסקת במקור החובה שמכוחה תבעו מפרקי בטר פלייס את נושאי המשרה בחברה. לשיטת בית המשפט העליון, על המפרקים לקבוע אם הנפגע מהפרתן (הנטענת) של חובות נושאי המשרה הנטענת הוא החברה עצמה או נושיה, שכן יש לכך נפקות מבחינת עילות התביעה, זהות הנתבעים וכיוצא באלה.
בעיניי, אף כי אין ספק שלשאלות הללו חשיבות מבחינה פרוצדוראלית ואף מהותית, קיימת גם בעייתיות מובנית בהבחנה שמנסה בית המשפט העליון לערוך בין נזק החברה ובין נזק הנושים, בשים לב לחדלות פירעונה של החברה. במצב זה הנושים, שנפגעו מקריסת החברה ומאי-יכולתה לקיים את התחייבויותיה, מגישים נגדה תביעות חוב, כך שנזקי הנושים מתגלגלים בחבות (liability) של החברה. מסיבה זו קשה, לדעתנו, להלום מצב שבו, מחד גיסא, תידרש קופת הפירוק של החברה לשאת, מכוח תביעות החוב, בנזקי הנושים, ומאידך גיסא יימנע ממנה להיפרע מהגורמים שברשלנותם (הנטענת) הביאו להיווצרות הנזקים הללו, ובכך ליצור מקור לתשלום לאותם נושים.
אחד הפתרונות האפשריים לסוגיות הללו ולצורך לתת מענה למצבי "אזור הדמדומים" ולשאלת העילה עשוי להימצא בסעיף 288 לחוק חדלות פירעון, המאפשר להטיל אחריות "כלפי התאגיד לנזקים שנגרמו לנושי התאגיד" על נושאי המשרה בחברה ש"לא פעלו לצמצום היקף חדלות הפירעון". קל לראות שבסעיף הזה, שמאפשר לחייב נושאי משרה לשפות את התאגיד (או במלים אחרות – את קופת הפירוק) בגין נזקים שנגרמו לנושים, המחוקק החליט להעדיף את הערפול על פני הדיכוטומיה שנרמזת בפסק דינו של בית המשפט העליון, ושהוכרזה באופן הברור ביותר במסגרת תגובתו של היועץ המשפטי לממשלה לערעור בבטר פלייס, שגרס כי עד לרגע הכרזתה של החברה כחדלת פירעון חלים עליה ועל נושאי המשרה שלה אותם כללים כמימים ימימה. בעניין בטר פלייס סעיף 288 כמובן לא יעזור, כי ההליך נפתח לפני תחילת חוק חדלות פירעון, ומרתק לראות באיזה אופן ייפתרו הסוגיות המשפטיות הסבוכות המתעוררות בו. לצד זאת, יש לקוות שבהליכים עתידיים סעיף 288 יאפשר לבעלי התפקיד, במקרים המתאימים, להקדיש את משאביהם לגיוס מקורות כספיים משמעותיים לטובת הנושים.
עו"ד דורית קרני היא שותפה במחלקת חדלות פירעון, הסדרי נושים והבראת חברות במשרד עוה"ד AYR - עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'.
