רפואה בעולם הסייבורגי בלי לאבד את האנושיות
רפואה בעולם הסייבורגי בלי לאבד את האנושיות
הצורך להעצים את הרפואה בכל מה שהטכנולוגיה מאפשרת הוא כמעט בגדר צווי מוסרי ובה בעת – מחייב הבנה, שיקול מערכתי מורכב ובעיקר משנה זהירות ואחריות
סופרי המדע הבדיוני שאבו בעשורים האחרונים השראה מאפשרויות החיבור בין מערכות ביולוגיות ואנושיות לבין רכיבים סינתטיים וממוחשבים. יצירי הכלאיים – פירות חיבורים אלו, כונו בשם סייבורגים. שתי דמויות אייקוניות שביטאו את הפנטזיה הן זו של "סטיב אוסטין – האיש הביוני" – כוכב סדרת טלוויזיה פופולרית משנות ה – 70, שמוחו ותודעתו היו אנושיים, אך בגופו הושתלו גפיים ועיניים שהעניקו לו יכולות פיזיות על אנושיות, ולעומתו, דמותו של "הרובוט" (למשל "המחסל" מ"שליחות קטלנית") – יציר אל-אנושי, מונע תוכנה ש"הולבש" בגוף אנושי.
אם מניחים בצד את המוטיבים של הדרמה והאימה, החיבור בין האנושי והממוחשב הפך למציאות לא רק בממד הפיזי אלא גם התודעתי. ה"הומו סאפיינס" התפתח ל"הומו סלולארוס" – היתוך בין אדם, מחשב ורשת תקשורת וגם ל"הומו אינפורמטיקוס" – אדם שמסביבו "ענן" של מידע – חלקו בראשו, חלקו מאוחסן על ידו, וחלקו מנוהל על ידי אחרים ביחס אליו. החיבור בין האנושי והממוחשב חולש כיום על הרצף התודעתי השלם – החל מאיסוף מידע מהעולם שמועצם באמצעים טכנולוגיים ו"מועשר" במוטיבים מלאכותיים או "מסומלצים" ("מציאות רבודה"), דרך החשיבה על העולם ופתרון בעיות בו (באמצעות החיבור בין חשיבה אנושית ומודלים של אינטליגנציה מלאכותית) וכלה בעשייה בעולם – יכולת מדויקת להפעלת אמצעים מרחוק.
עולם הרפואה היה ועודנו, באופן טבעי, חלוץ בזיהוי ומימוש האפשרויות של החיבור בין האנושי והביולוגי לבין הסינתטי והממוחשב. השתלת איברים בגוף אנושי הייתה רק נקודה אחת במרחב. במפגש בין רופא למטופל, לרשות הרופא ובמידה מסוימת גם לרשות המטופל זמינים כיום ידע ואמצעים רבים שלא עמדו לרשותם בעבר. הרפואה מפעילה מערכות שמשלבות נתונים, אלגוריתמים וציוד מתוחכם שיכולים להפוך ל"זרוע הארוכה" שלה, ואילו המטופל עשוי, למשל, להביא אתו נתונים עשירים שמקורם לא רק ברשומה הרפואית שלו, אלא גם, למשל, מתוך ציוד לביש (שעונים חכמים ומכשירי מדידה לבישים אחרים שתפוצתם הולכת וגדלה באופן מואץ). מטופלים רבים כמובן חשופים היום למידע עשיר ברשת וגם לזה השפעה משמעותית הן על הדרך שבה הם מבינים (או סבורים שמבינים) את הסימפטומים, האבחנה ואופציות הטיפול, והן על הציפיות שלהם מהרופא ומהמערכת.
כיצד שונה המפגש ה"סייבורגי" בין רופא למטופל מהמפגש ה"מסורתי" ביניהם? כיצד עליו להיות שונה כדי להעניק למטופלים את הטיפול המיטבי? חשוב להבחין כי המערכת הסייבורגית כוללת שורה של אינטראקציות שלא היו קיימות במפגש המסורתי. כך למשל, האינטראקציה בין הרופא למערכות שתומכות בו (ולפעמים נדמה תומך בהן) מעורר שורה של דילמות – כיצד על הרופא לשלב בין הניסיון והאינטואיציה שלו לבין מסקנות של בינה מלאכותית שלעתים קרובות לא ניתן להתחקות אחר אופן פעולתן? כיצד עליו לנהל את זמנו ו"להקצות" את תשומת הלב שלו בין "מעגלי עשייה" שלו מול המערכות שהוא באינטראקציה איתן לבין הצורך שלו לקיים מגע אנושי אמפתי מול מטופליו? קיימת בעיה ידועה של שחיקה קשה של רופאים שקשורה לקושי בניהול זמנם כתוצאה מאינטראקציה עם מערכות אדמיניסטרטיביות ואחרות – זו תופעה רווחת בישראל וגם בארה"ב שם נרשמה בשנה החולפת נטישה של עשרות אלפי רופאים את המקצוע – שחלקה הגדול מיוחס לתופעות של שחיקה.
גם המפגש עם "רשומת הפציינט" במובנה הרחב, זה הכולל (למשל) גם את רישומי האינדיקטורים הנאספים באמצעים לבישים מעלה שאלות מורכבות ביחס לדרך ולמבנה האחריות באשר לאינטגרציה של המידע ולפעולה שצריכה לנבוע ממנו.
רופאים ימשיכו להיות נקודת מפגש עיקרית של מטופלים עם עולם הרפואה. השילוב של אמצעים טכנולוגיים, מערכות מידע וידע בתהליך פותח הזדמנויות רבות לשיפור הטיפול הרפואי, לחסכון בזמן של משאבים מקצועיים ולהפחתת השחיקה של המשאב האנושי. בד בבד הוא כרוך בסיכון של התפתחות מערכת שסובלת מאובדן האנושיות והאמפתיה, פגיעה בשיקול הדעת התבוני של איש המקצוע, וערעור רקמת היחסים המיוחדת בין רופא ומטופל שהיא נשמת אפה של הרפואה. אולי אלה חלק מהסיכונים האמיתיים שספרות המדע הבדיוני רמזה עליהם.
מינוף הישגים החדשניים ברפואה מחייב בראש ובראשונה את הרופאים ואת מי שמעצבים את דמותה של הרפואה לחשוב היטב ולהיערך בצורה נכונה לעידן הסייבורגי. לשם כך התאמה של כל חלקי המערכת – פיתוח אוריינות ואוריינטציה לעולם הבריאות העתידי וכלים ותהליכים שמאפשרים לרופאים לעשות שימוש ביכולות המתפתחות. נדרשת גם יכולת להבין ולנהל סיכונים אחרת. בעולם הרפואה כאשר אבחון או טיפול חדשני כושלים, התוצאה עלולה להיות נזק גופני בלתי הפיך ולא רק פגיעה ב"חווית המשתמש" או מפח נפש שירותי.
הצורך להעצים את הרפואה בכל מה שהטכנולוגיה מאפשרת הוא כמעט בגדר צווי מוסרי ובה בעת – מחייב הבנה, שיקול מערכתי מורכב ובעיקר משנה זהירות ואחריות. הטכנולוגיה נקראת לא רק למצוא את פתרונות האבחון והטיפול המיטביים, עליה לתת מענה למורכבות התהליכית והאנושית של המפגש הסייבורגי ולהבטיח שזירה של רשת שתישא את הרפואה לגבהים חדשים, ושתמנע מכולנו ליפול מבעד לחרכיה.
עו"ד לאה ופנר, היא מזכ"ל ההסתדרות הרפואית ומנכ"לית חברת פומי העוסקת בטיפוח חדשנות בתחום הבריאות והעצמת הקשר בין רופאים לרפואת העתיד
