פרשנותדו"ח דנציגר: זו לא ועדה, זה בונוס
פרשנות
דו"ח דנציגר: זו לא ועדה, זה בונוס
15 הערות על המסקנות הבלתי הגיוניות של ועדת דנציגר, שגם מצאה שמנהלי בנק הפועלים התרשלו בתפקידם, וגם הצליחה למצוא דרך פתלתלה לפטור אותם מכל מחויבות אישית או החזרה של בונוסים
1. ועדת דנציגר סיימה את תפקידה. עכשיו תור בית המשפט, ותור היועץ המשפטי לממשלה, ואולי גם תור המפקח על הבנקים ויו"ר רשות ניירות ערך, לומר את דברם. כמייצגי האינטרס הציבורי הרחב הם חייבים לומר: עד כאן. היועמ"ש - ולמעשה ממלא מקומו מהשבוע הבא - צריך להתערב, או לפחות להביע בבית המשפט את עמדתו הנחרצת נגד המסקנות שאליהן הגיעה הוועדה הבלתי תלויה, שהקים בנק הפועלים. המסקנות שלה אינן עושות צדק, אינן הוגנות או אפילו סבירות בנסיבות העניין. האינטרס הציבורי מחייב תיקון שלהן. וזה עדיין אפשרי.
2. נזכיר, הוועדה, בראשות שופט העליון בדימוס יורם דנציגר, הוקמה על ידי הפועלים בעקבות פרשת העלמות המס של לקוחותיו. הוועדה התבקשה לבחון האם צריך לדרוש ממנהליו הבכירים של הבנק להשיב חלק מהבונוסים שקיבלו, אשר נגזרו גם מהרווחים שהפיק הבנק מהעלמות המס. הפרשה, חשוב לציין, הסתיימה בקנס עתק של 900 מיליון דולר ששילם הבנק לרשויות האמריקאיות.
3. "הוועדה סבורה כי אילו נושאי המשרה היו פועלים באופן סביר, כמצופה מהם, לפחות חלק מהנזק שנגרם לבנק בגין פרשת המס והחקירה האמריקאית, היה נחסך", נכתב בדו”ח הוועדה. שחור על גבי לבן משפטי: היו כשלים חמורים של המנהלים, שהסבו לבנק נזק. מילים נוקבות וראויות. הבעיה טמונה במסקנות שנגזרות מהמילים הללו, או ליתר דיוק במסקנות שלא נגזרות. כי הוועדה ממליצה בסופו של דבר לא לדרוש ממנהלי הפועלים בשנים הרלבנטיות אפילו שקל אחד בחזרה.
4. הוועדה בחנה, בן היתר, את התנהלות המנהלים מול הליכי החקירה שבהם פתחו הרשויות האמריקאיות. הוועדה קובעת כי “קיימת אפשרות מסתברת לכך שמספר נושאי משרה שכיהנו בבנק הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם... התנהלו בצורה לא סבירה ולא כפי שמצופה מהם". זו האמירה הכי נחרצת שיכולה להיוולד תחת מגבלות השפה הנקייה של ועדות בדיקה, ומשמעותה אחת: מנהלי הפועלים הפרו את חובת הזהירות שחלה עליהם באופן לא סביר. מדובר בביקורת ישירה ונוקבת, משום שאותם מנהלים קיבלו שכר ובונוסים בדיוק בשביל זה: להיות זהירים, לאתר כשלים, למנוע אותם מבעוד מועד או לפעול מיד כדי לתקן את מה שהשתבש ולצמצם את הנזק. את זה, קובעת הוועדה, הם לא עשו.
5. על פי דו”ח הוועדה, בין השנים 2014-2011, כשהאמריקאים כבר חקרו את ההתנהלות של הפועלים בשווייץ, בהנהלת הבנק קפאו בכיסא. המנכ”ל ציון קינן, למשל, ביצע בדיקה מצומצמת ומוגבלת בהיקפה ובעומקה, לא קיים אפילו ישיבה אחת עם צוות עורכי הדין, ולמעשה לא הכיר את הפניות של משרד המשפטים האמריקאי שניהל את החקירה. "קיימת אפשרות מסתברת שהמנכ”ל קינן הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בקשר להובלת התנהלות הבנק בחקירה האמריקאית".
6. והיו"ר יאיר סרוסי? הוא, קובעת הוועדה, לא כינס ישיבות דירקטוריון שיתוו, למשל, ניהול משא ומתן מהיר עם האמריקאים בניסיון לצמצם במשהו את הנזק. "קיימת אפשרות מסתברת לכך שהיו”ר סרוסי הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בשל כך שלא דאג לקיום דיונים מספקים... בנוגע להתנהלות הבנק... בחקירה האמריקאית".
7. האסטרטגיה הניהולית שבה נקטו ראשי הפועלים, כפי שהיא מצטיירת מדו"ח הוועדה, היתה של "נחכה ונראה, אולי זה ייעלם מעצמו". כמו ילד שהפיל את העוגה שאמו אפתה והוא עוצם עיניים, אולי זה לא באמת קרה. במקום להעמיק חקר במה קרה עם העלמות המס של לקוחות הפועלים, מי אחראי לכך ואיך אפשר לתקן, המנהלים פשוט החזיקו חזק בכיסא והתפללו שיהיה בסדר. וכל הזמן הזה השכר והבונוסים, עשרות מיליונים, זרמו לכיסם.
8. ועדת הבדיקה לא קמה ביוזמתו של בנק הפועלים, אלא נכפתה עליו בלית ברירה, לאחר שנגד הבנק הוגשו תביעה נגזרת ותביעות ייצוגיות. הוועדה נדרשה למעשה לבדוק האם יש להגיע להסדר עם המבטחים של הבנק, ולבחון האם יש לתבוע ממנהליו להשיב כספים. כעת שופט המחלקה הכלכלית במחוזי תל אביב מגן אלטוביה, שבפניו נידונות התביעות, צפוי לדרוש את עמדת היועמ”ש להסדר הפשרה שהבנק מבקש להגיע אליו. זה יהיה הרגע של עמית איסמן, ממלא מקומו של היועמ”ש אביחי מנדלבליט שפורש השבוע, לומר את דברו. כמייצג האינטרס הציבורי, דברו צריך להיות חד וברור: לאור המסקנות החריפות, כל הסדר פשרה שאינו גובה מחיר גם ממנהלי הבנק אינו ראוי. גם לא ההסדר שגיבשה ועדת דנציגר, שלפיו הבנק יקבל מחברות הביטוח סכום נאה של 135 מיליון דולר (שמהם ייגרעו 50 מיליון שקל כהוצאות). כי בלי אחריות אישית, אין הרתעה.
4 צפייה בגלריה
יו”ר ועדת הבדיקה, השופט בדימוס יורם דנציגר, והיועמ”ש היוצא אביחי מדלדבליט
(צילום: אוהד צויגנברג, יאיר שגיא)
9. למען האמת, איסמן אפילו לא חייב להמתין לבקשה של השופט אלטוביה כדי לייצג ביוזמתו את עמדת הציבור. הזכות הזו מוקנה לו. והוא יכול לבקש לקבל את עמדתם של המפקח על הבנקים ויו"ר רשות שוק ההון למשל.
10. החובה לגבות מחיר מהמנהלים אינה "נקמה" בהם. היא מתבקשת בשל הצורך לבסס ממשל תאגידי. בטח בחברות הענק, בטח בבנקים שמנהלים את כספנו. אם גם אחרי שהוועדה מצאה שהפרו את חובת הזהירות לא יידרשו המנהלים לשלם מחיר כלכלי, לא יישאר כמעט שוט אפקטיבי מולם (את השוט הפלילי ראוי לשמור למקרים קיצוניים של ביצוע עבירות בפועל).
11. ההסדר שעל הפרק אומר בעצם: אנחנו המנהלים אמנם קצת זרקנו, והבנק אמנם שילם הון, אבל הביטוח יחזיר חלק ואת השאר יספוג הציבור, כי ממילא הבנק עושה המון כסף. זה מסר גרוע מאוד למשקיעים בבורסה, שצריכים להחליט אם להשקיע את כספם בביטחון בניירות ערך של חברות נסחרות. לכן גם יו"ר רשות ני"ע ענת גואטה יכולה וצריכה להשמיע את עמדתה בעניין.
12. הפער העצום בין הממצאים החמורים לבין העובדה שהוועדה נמנעה ממסקנות אישיות מחייב חשיבה מחודשת על המוסד הזה שנקרא "ועדה בלתי תלויה". עד היום בית המשפט הכלכלי אימץ את הפתרון הזה בחום. ייתכן שדו”ח דנציגר משך קצת יותר מדי את החבל וחשף שמדובר למעשה בפתרון נוח וקל מדי לנושאי התפקיד. אם נושא משרה התרשל, צריך לבוא איתו חשבון. אבל אם כל מטרת הקמת הוועדות הללו היא יישור קו עם חברות הביטוח ומציאת הסבר למה הן צריכות לשלם, חבל על הזמן והכסף. אפשר לשלוח עורך דין למו"מ מולן. זה יהיה קצר וזול יותר, בלי מראית העין של ביקורת.
4 צפייה בגלריה
עו"ד פיני רובין. המשרד שלו, גורניצקי ושות', ייצג את בנק הפועלים מול הרשויות בארה"ב
(צילום: יונתן בלום)
13. חשוב להבין את עומק הבעיה. עשרות עמודים בדו"ח דנציגר סקרו הרבה מעבר לכשלים של המנכ”ל קינן והיו"ר סרוסי. הדו”ח מזכיר, למשל, את אורית לרר, שמילאה שורת תפקידים בבנק הפועלים ובפועלים שוויץ, כמי שהפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בשל “תפקודה הלקוי... בטיפול בהתנהלות פועלים שווייץ בחקירה האמריקאית”. גם אלברטו גרפונקל, מנכ”ל הפועלים שווייץ, זוכה להתייחסות על הפרת חובת זהירות בשל התנהלותו מול אחד הלקוחות הגדולים של הפועלים שווייץ. וכך גם דני קולר, מנהל הסיכונים הראשי של הבנק, שלא ניטר את הסיכון שהתהווה לאחר פרשת UBS, שבה הרשויות בארה"ב קנסו את הבנק השוויצרי. ומוזכר גם עו”ד אילן מזור, היועץ המשפטי הראשי של הבנק, שניהל לפי הוועדה באופן לקוי את הסיכון לאחר התפוצצות פרשת UBS. המשמעות היא שהקלקולים היו גם בצמרת הגבוהה וגם לרוחב השכבות שמתחתיה.
14. איך בעצם יכולה הוועדה לקבוע שהיתה הפרת חובת זהירות שהסבה נזק לבנק, ועדיין לקבוע שאין לגבות מחיר בגינה? הרי אם מציל בבריכה יתעסק בנייד בזמן שמישהו טובע, או מפקח בנייה יקרא ספר כשהפיגומים מולו קורסים, הם יישאו באחריות ויוטלו עליהם סנקציות. אז איך זה שכאן לא?
15. פה מגיע תורה של ההתפלפלות המשפטית, שמביאה בחשבון את "טובת הבנק" ואת ההסדר עם המבטחים", ואת "הפקת הלקחים" ואת ה"שיפור במערך הציות", וכמובן את העלויות הגבוהות הכרוכות בניהול תביעה משפטית", ועוד כהנה וכהנה נימוקים שאזרחים מן השורה לרוב לא נהנים מהם. אילו ועדת דנציגר היתה אמיצה ונאמנה לכל אורך הדרך לאינטרס הציבורי, היא לא היתה בוחרת להתנסח במונחים משפטיים כמו “תקנה A310 להוראת נוהל בנקאי תקין”, או “הלשון והתכלית של האסדרה הרלבנטית”, או “היעדר תחולת נוהל בנקאי תקין ביחס לחלק מנושאי המשרה”. והיא בטח לא היתה צריכה לזרוק למדורת התירוצים את “חלוף הזמן”, מילות ההרגעה המשפטיות המכעיסות ביותר. מנהלי הפועלים לא המתינו ל”חלוף הזמן”, ולקחו את הבונוסים און דה ספוט. עכשיו, לאור המסקנות החריפות של הוועדה שהבנק עצמו מינה, זה הזמן שיחזירו.
