דעההודאה בכישלון וכניעה
דעה
הודאה בכישלון וכניעה
אם שרי הממשלה לא מצליחים לבצע את עבודתם כראוי ואינם מסוגלים לסייע לענף שמפרנס עשרות אלפי בתי אב, אז אולי הם צריכים לפנות את הכיסא שלהם עבור מי שמוכן להילחם עבור הכלכלה הישראלית
התיירות הישראלית נמצאת במשבר, כנראה הקשה בתולדותיה. הענף, שידע תקופות קשות של מלחמות ופיגועים, עומד כעת מול שוקת שבורה בעקבות משבר הקורונה המתמשך — ופתרונות אינם נראים באופק. התיירות הישראלית ב־2018 היתה אחראית על כ־2.6% מהתוצר המקומי הגולמי, סכום "קטן" של 30.8 מיליארד שקל. מעבר לכך, מדובר על ענף שהעסיק עד פרוץ המשבר כ־140 אלף עובדים, רבים מהם בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל.
הנתונים הללו לא הפריעו לשרי הממשלה לצאת אתמול בהתבטאויות חריפות הנוגעות לגורלה העתידי של התיירות הגוססת. "לגיטימי להקריב את ענף התיירות, אבל צריך פיצוי", אמרה שרת התחבורה ויו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי, ואליה הצטרף יו"ר ישראל ביתנו, שר האוצר אביגדור ליברמן, שהציע לסוכני הנסיעות ומורי הדרך לשנות מקצוע. האמירה של ליברמן מקוממת אך לא מפתיעה: רק לפני ארבעה חודשים אמר לחקלאים שפחדו שפרנסתם תאבד “להיות סטארט־אפ ניישן" ושישימו צימרים ואנטנות במקום החקלאות. לעומת זאת, מיו"ר מפלגת העבודה הסוציאל־הדמוקרטית ישנה ציפייה אחרת, ואמירתה הכמעט־אגבית על כך שאפשר להקריב ענף שלם שמפרנס עשרות אלפים בפריפריה בתמורה ל"פיצוי" היא מקוממת.
שווה להזכיר שעד כה הממשלה לא הצליחה להעביר את מתווה הפיצוי הקודם למארגני התיירות הנכנסת בגובה 45 מיליון שקל מפני שבמשרדי התיירות והאוצר עוד מחפשים את ה"צינור" שדרכו יועבר הכסף. מי שכמובן אמורים לספק פתרונות הם שרי הממשלה, ואמירות על "הקרבה" של ענף שלם מהוות למעשה הודאה בכישלון וכניעה. אם שרי הממשלה לא מצליחים לבצע את עבודתם כראוי ואינם מסוגלים לסייע לענף שמפרנס עשרות אלפי בתי אב, אז אולי הם צריכים לפנות את הכיסא שלהם עבור מי שמוכן להילחם עבור הכלכלה הישראלית.
