מגזין"הבנתי שאני קונה מותגים שמתעללים בנשים, ותפקידי לשנות את התעשייה"
מגזין
"הבנתי שאני קונה מותגים שמתעללים בנשים, ותפקידי לשנות את התעשייה"
מיטל פלג מזרחי היא בעלת הדוקטורט היחידה בישראל שחוקרת את תחום האופנה, אליו התגלגלה במקרה כשקראה על אחד האסונות הקטלניים בהיסטוריה. מי שהקימה וניהלה עמותה לקידום אופנה הוגנת, מנסה להניע רגולטורים בישראל ובעולם להפוך תעשייה מזהמת ונצלנית למקיימת
בזמן שטיקטוק גדושה בבלוגריות אופנה שממריצות את עוקביהן לנהור לחנויות ובכל דקה משאית עמוסת טקסטיל עושה את דרכה למזבלה או למשרפה, יש מי שרוצה לפוצץ את הבועה של תעשיית האופנה ולעצור את המרוץ שלנו לתחתית הארון: ד"ר מיטל פלג מזרחי, עמיתת פוסט דוקטורט לכלכלה באוניברסיטת ייל ובעלת הדוקטורט היחידה בישראל שחוקרת את תחום האופנה. בשנים האחרונות הקימה וניהלה עמותה שמקדמת אופנה הוגנת וכעת היא מנסה להניע רגולטורים בישראל ובעולם להפוך תעשייה מזהמת ונצלנית למקיימת.
לכל כתבות המגזין לחצו כאן
פלג מזרחי התגלגלה לתחום במקרה, כשנרשמה לקורס במדיניות סביבתית ציבורית בשל אילוצי לוח זמנים. היא לא חלמה אז ששיטוט מקרי ברשת, במטרה לבצע משימה אקדמית, יטלטל את עולמה ויקבע את המשך דרכה המקצועית. "חילקו לנו תאריכים, וכל אחד היה צריך למצוא אירוע או נושא סביבתי שמתקשר ליום שקיבל. נפלתי על 24 באפריל, יום מהפכת האופנה.
"הדבר הראשון שקפץ לי בחיפוש הוא אסון רנה פלאזה ב־2013 בבנגלדש. מפעל טקסטיל שייצר עבור חברות ענק קרס, ונהרגו 1,147 עובדים. עובדות המפעל התריעו שלושה ימים קודם לכן שהן לא רוצות להיכנס למבנה המתפורר, אבל אמרו להן שאי אפשר לעצור את העבודה. הזניחו את המפעל שנים, חסכו על כל מה שיכלו. זה אסון שחילק את תעשיית האופנה ללפני ואחרי".
פלג מזרחי גילתה שאחת החברות שייצרו באותו מפעל ידוע לשמצה היא "ניו לוק", חברת אופנה מהירה שעבדה בה שבע שנים קודם לכן כשהתגוררה בלונדון. "הפסקתי לקנות בגדים והתחלתי לקרוא כל מה שיכולתי על מאחורי הקלעים של התעשייה. הבנתי לראשונה איך אני חלק מהמשבר הנוראי הזה. התביישתי. אני, שתופסת מעצמי פעילה חברתית, משלמת למותגים שמתעללים בנשים ובסביבה, ובשביל מה? עוד כמה בגדים שבתוך שנה יהפכו לשקית בויצו? זה הפך להיות התפקיד שלי לספר ולשנות את זה. זה טלטל את כל עולמי".
את עוסקת דווקא באספקטים הסביבתיים של תעשיית האופנה המהירה.
"הסיבה שהאסון הזה קרה היא המירוץ לתחתית של חברות האופנה — הניסיון למכור בגדים בכמה שיותר זול. מתעללים בפועלות, יש עבדות ילדים והזיהום הנלווה כל כך כבד, עד שתעשיית האופנה הפכה להיות התעשייה השנייה הכי מזהמת בכדור הארץ. חברות אופנה מהירה מייצרות 50 קולקציות בשנה וחברות אופנה אולטרה מהירה עשרות אלפי דגמים, זה לא יכול להיות לא מזהם וזה לא יכול להיות הוגן לעובדים. הבגדים האלו מסיימים את דרכם במטמנות בגאנה ורואנדה, במיקרופלסטיק שמתפרק לחופי הים, בכימיקלים רעילים מהמפעלים שמגיעים לנהרות שהפועלים המנוצלים שותים מהם. אי אפשר לנתק בין הדברים".
רק אחוז מהבגדים מגיע למיחזור
לפני כחצי שנה, פלג מזרחי ארזה את משפחתה והמריאה לארצות הברית, לאחר שהתקבלה לפוסט דוקטורט באוניברסיטת ייל היוקרתית. רק חודש וחצי קודם לכן ילדה זוג תאומים, שהצטרפו לשני זאטוטים נוספים. בייל חוקרת פלג מזרחי את השפעתה האפשרית של רגולציה בתהליך חקיקה בניו יורק, שתחייב את חברות האופנה לדווח על השפעותיהן הסביבתיות לאורך כל שרשרת הייצור — מהשימוש בכימיקלים לזיהום אוויר, ועד לשכר פועלי הייצור. "המחקר השני הוא על איך הבגדים שלנו מתגלגלים מארגוני תרומה לשוק היד שנייה בגאנה, ומה ההשפעה של זה על הכלכלה במדינה.
"בגאנה יש את שוק היד השניה הגדול בעולם; מספר הבגדים שנמכרים שם בשבוע שווה ערך למה שנמכר באפליקציית היד השנייה הכי גדולה בארצות הברית בחמש שנים. אבל המדינה טובעת בפסולת טקסטיל. מטמנות שהיו אמורות להספיק ל־40 שנה, נסתמות בתוך שנתיים־שלוש. הים מוצף במיקרופלסטיק, עד שענף הדיג באזור קרס. כל הבגדים האלו מגיעים לשם מהארון שלנו: חנויות היד השנייה במערב מצליחות למכור 10% עד 30% מהסחורה, והיתרה, אם היא לא מושלכת למזבלות או נשרפת, נמכרת לאפריקה בחבילות ענק, לפי משקל.
"בשנים האחרונות יש גידול אדיר במספר הבגדים שאנחנו מעבירים וירידה באיכות שלהם. לפי סוחרים בגאנה, 95% מהחבילה היא זבל לחלוטין. הם פשוט משלמים על חבילות שהן חתול בשק. מ־2018 גאנה, רואנדה, אתיופיה ואוגנדה ניסו להוציא מחוץ לחוק קבלה של תרומות בגדים. הן לא הצליחו כי טראמפ איים שיוציא אותן מהסכמי סחר. זה איום באמברגו, לא משהו שהן יכולות להרשות לעצמן, והוא לא בוטל גם תחת ביידן. גם הסוחרים לא רוצים להפסיק לקבל את החבילות. הבעיה היא הכמויות ואיכות הבגדים".
מה הבעיה עם זה שאנשים רוצים ארון מלא בבגדים חדשים?
"תעשיית האופנה אחראית ל־12%-10% מפליטות גזי החממה בעולם (יותר מענף התעופה והתחבורה כולו) ולשימוש ברבע מהכימיקלים הרעילים בעולם. התעשייה היא המקור השני לזיהום מים מתוקים בעולם, בזמן שאזורים שלמים מוכי בצורת. כדי לייצר טי־שירט אחת נדרשת כמות מים שאדם שותה בשלוש שנים. אנחנו לובשים רק כ־30% מהבגדים בארון שלנו ורוכשים 60% יותר בהשוואה ללפני 15 שנים, אבל הנזקים יישארו איתנו הרבה אחרי שהחולצה שקנינו כבר תהיה בפח".
אחוז הפלסטיק בבגדים שלנו עלה משמעותית.
“באופן מסורתי בגדים היו מיוצרים בעבר מסיבים טבעיים: כותנה, פשתן, המפ. משנות השמונים, יחד עם עליית האופנה המהירה, יש עלייה מטאורית בשימוש בסיבים סינתטיים. אלו סיבים שמיוצרים במעבדה והמקור שלהם הוא נפט. המוכר ביותר הוא פוליאסטר, שנחשב לחומר עמיד יותר ועולה חצי מכותנה. הפלסטיק הוא מה שאיפשר לתעשיית האופנה להפוך כל כך מהירה וזולה, וגם מה שהופך אותה לטרגדיה: לפוליאסטר לוקח 400 שנה להתפרק, ותעשיית האופנה אחראית לכ־20% מהמיקרופלסטיק שנפלט לים וגורם לנזק לבעלי החיים וגם מגיע בהמשך לצלחת שלנו אחרי שדגים נאלצים לאכול אותו.
"העולם מנסה להיגמל מנפט, אבל תעשיית האופנה משתמשת בכל שנה בכמות נפט ששקולה לכל זו שנצרכת בספרד. הגענו עם קואליציית האופנה המקיימת לאלבני, בירת ניו יורק, ליום לובי בקונגרס כדי לשכנע את המחוקקים להעביר את החקיקה בתחום. מי מגיע להיות שם מולנו? לוביסטים של תעשיית הנפט. הם מגיעים להתנגד ולהסביר למה החוק הזה יהרוס את התעשייה האמריקאית. מדהים לראות איך תעשיית האופנה, אחת התעשיות שנמצאות תחת הכי מעט תחת רגולציה בעולם, הפכה להיות לקוחה כל כך מרכזית של תעשיית הנפט".
חברות האופנה קוראות לציבור למחזר.
"רק 1% מהבגדים מגיע למחזור, וזה נתון שיהיה כמעט בלתי אפשרי לשנות. כדי למחזר משהו בצורה יעילה וכלכלית, בגד צריך להיות עשוי מחומר אחד. ברגע שאנחנו מוסיפים לסיב הטבעי סיבים סינתטיים, המחזור הופך להיות יקר ולא כלכלי. הרוב המוחלט של חברות האופנה יעדיפו להטמין או לשרוף את הבגדים הישנים, ולייצר חדשים מאפס".
כל יום אחת מחברות האופנה מצהירה כמה היא סביבתית. עובדים עלינו?
"כן. חברות האופנה מציגות אסטרטגיה ירוקה אבל ברוב המוחלט של המקרים, מדובר באסטרטגיה שיווקית. לרוב הן יוציאו קולקציה אחת מתוך 50 עם שימוש מופחת במים או מפוליאסטר ממוחזר, שפעם היה בקבוקים ועכשיו אי אפשר למחזר. אלו קמפיינים שעובדים על הציבור. כמו חברות שקוראות לצרכנים להחזיר בגדים שהם לא רוצים ולקבל שובר ולקנות איתו עוד. הרוב המוחלט של הבגדים האלו יגיעו למזבלות, מחנכים את הציבור להגביר צריכה ולזבל את אפריקה. אף חברה לא יכולה לדבר על קיימות בלי להתייחס לכמות הייצור שלה. יש ארבע עונות בשנה, למה חברות האופנה צריכות 50 קולקציות?".
אולי הבשורה תגיע מהמודעות הנרחבת לסביבה אצל דור ה־z?
"אני בספק. נותנים לדור הזה יותר מדי קרדיט. גם אם זה הדור הכי קולני לגבי משבר האקלים, זה הדור שצורך הכי הרבה אופנה. זה הדור שהפך את שיין לאתר הכי פופולארי בארה"ב, שמכור לרשתות החברתיות ושהביא את הטרנד שנקרא 'הול קניות': פותחים ארגז משיין, שופכים את כולו והעוקבים מצביעים על מה להשאיר ומה להחזיר. כשהבגדים מגיעים לרשת בחזרה הם כבר לא יימכרו שוב. הטרנד כבר יתחלף והבגדים יהפכו לפסולת. הייצור שלהם כל כך זול עבור חברות האופנה, עד שלא אכפת להן לקבל את המוצרים האלו בחזרה ולשרוף או לזרוק".
אולי הצרכן בכלל לא מעוניין להשתנות.
"אולי. אבל היום שבו אופנה מהירה תצא מהאופנה לא רחוק לדעתי. זה לא מגניב, לא נראה טוב ולא הופך אף אחד לאופנתי. אנשים שאוהבים אופנה הם אנשים שמכבדים את הארון והבגדים שלהם. פעם זה היה הדבר הכי מגניב בעולם לעשן. היום זה נחשב משהו ירוד, כמעט מגונה. השינוי קרה בזכות רגולציה. שינוי גם לא יקרה מטוב ליבן של חברות האופנה; צריך רגולציה שתדחוף לזה. זה יכול לשנות הכל".
אז איך מחוללים שינוי בתחום הזה כשהחברות דוחפות לצרכנים בגדים חד פעמיים כמודל עסקי?
"מחוקקים מתחילים להסתכל על התעשייה, בעיקר באירופה ובארצות הברית. ה־California act (חקיקה בקליפורניה, ש"א) שמסדיר את תנאי העבודה של הפועלים אוסר לשלם להם לפי תפוקה ומחייב לשלם לפי שעה, ובכך דוחף להפחית את כמויות הייצור. בניו יורק מנסים כבר שלוש שנים להעביר חקיקה, אבל אין הסכמה על הסעיפים החברתיים בה.
"אירופה הציגה תוכנית מקיפה לכלכלה מעגלית. היא קובעת בין היתר שבגדים לא ישרפו או יושמדו, יהפכו לעמידים יותר ושיהיו להם 'דרכונים דיגיטליים' שישקפו את שרשרת האספקה שלהם. הרגולציה הזו פחות טובה. צרכנים לא מחליפים בגדים כי הם מתבלים, אלא כי זה זול, קל ונחשב טרנדי. מידע לא תמיד משנה את דעת הקהל, אבל בארה"ב רמת המידע שתדרש מהחברות תהיה שלב ראשון שיאפשר רגולציית המשך על החברות".
מה את מצפה מהרגולטורים לעשות?
"צריך להציב יעדים מבוססי מדע: בכמה כימיקלים מותר לתעשייה להשתמש, בכמה פלסטיק, כמה פליטות וכדומה, ולאלץ את חברות האופנה לקחת אחריות על הפסולת שהן מייצרות ולטפל בה. באיחוד האירופי עברה הסכמה לעשות את זה, אבל עדיין אין פרטים על איך התוכנית הזו תראה. צריך לדחוף את החברות להפחית משמעותית את הייצור. הבעלים של חברות האופנה הגדולות בעולם הם אורחים קבועים ברשימת האנשים העשירים ביותר בעולם. גם אם הרווחים שלהם יצטמצמו קצת, יהיו אחרים שירוויחו: בעלי העסקים הקטנים, חברות אופנה הוגנות.
"אופנה היא כלי מדהים לביטוי עצמי. היא הדבר הראשון שאנחנו אומרים על עצמנו לפני שאמרנו מילה. אבל כשאנחנו מתמכרים לאופנה מהירה ומוכנים לקבל איכות ירודה, אנחנו הופכים להיות אנשים שאוהבים חדש ושופינג. אנחנו מוציאים הון על אופנה מהירה וזולה ובסוף אין לנו מה ללבוש — זאת התחושה של רוב האנשים כשהם מסתכלים על הארון המתפקע שלהם. ככל שהארון שלנו יותר עמוס, יותר קשה לנו למצוא את הדברים שאנחנו אוהבים, להתארגן בבוקר, ואנחנו פחות מרוצים מאיך שאנחנו נראים. זה לא מקרי. הדרך של חברות האופנה המהירה לגרום לנו לקנות עוד היא לגרום לנו לשנוא את איך שאנחנו נראים".
