דעהלמה בכל העולם מעלים ריביות בחדות?
דעה
למה בכל העולם מעלים ריביות בחדות?
למרות הבדלים תהומיים בין מקורות האינפלציה בין הגושים הכלכליים בעולם – מיובאת או מקומית – אין הבדלים במסלולי הריבית ובכל העולם מעלים אותה הרבה ומהר. אלו הסיבות לכך
זו אותה האהבה – שר פעם אריק איינשטיין ז"ל.
כן, אבל זו לא אותה אינפלציה, שרים היום שוקי ההון.
ובכל זאת, נראה שלבנקים המרכזיים זה לא כל כך משנה.
מרוץ ייקור הריביות בעולם נמשך, ומה שיכול היה להישמע מופרך לחלוטין אך לפני מספר חודשים הולך והופך נחלת הכלל – ריביות עולות במנות של 75 נקודות בסיס כאילו אין מחר.
גם בגוש האירו העלו בשבוע שעבר ריבית ב-75 נקודות בסיס (מ-½ אחוז לאחוז ו-¼), וגם בארצות הברית יעלו אותה שוב (כנראה) בשבוע הבא בשיעור זהה (מ-½2 ל-¼3 אחוזים).
המרוץ הזה כבר זכה לשם front loading, מחידושי 2022: תפוס כפי יכולתך. העלה את הריבית הרבה ועכשיו, כשאפשר, ולא אחר כך, כשאולי יהיה מיתון ולא יהיה אפשר.
אבל, כאמור, האינפלציה היא ממש לא אותו דבר.
בטור זה אסביר מדוע ולמה בכל זאת כולם מעלים ריביות ("סנוב! ריבית כבר העלית?").
נכון, האינפלציה גבוהה בכל המקומות, בטח מרמות היעד של 2% בדרך כלל, אבל יש הבדלים עצומים בין "האינפלציה המיובאת", זו שלבנקים המרכזיים אין כל כך שליטה עליה, לבין "האינפלציה המקומית", זו שקשורה להתייקרות של מוצרים מקומיים ושירותים בלתי סחירים, ושם יש להם מה לעשות.
קחו למשל את אירופה – זו שכורעת תחת נטל מחירי המזון והאנרגיה הגבוהים ומביטה בחשש לקראת החורף הקשה הצפוי לה. 55% מאינפלציה של 8.9% ב-12 החודשים האחרונים בגוש האירו נגרמו מהתייקרויות של המזון והאנרגיה. בכלכלה המובילה של היבשת, גרמניה, מחירי האנרגיה לבדם תרמו 3.6% לאינפלציה של 7.5%! שזה 48%! כן, סעיף אחד היה אחראי כמעט לחצי מהאינפלציה, ולבנק המרכזי של אירופה אין הרבה מה לעשות. זה תלוי יותר בפוליטיקאים ובממשלות – שיצטרכו לתת תמיכות לצרכני האנרגיה, מפעלים וצרכנים, או לנקוט דרכים יצירתיות אחרות, כגון הרעיון שמתגלגל להכריז על מחירי מקסימום לנפט רוסי.
אגב, בצרפת, הכלכלה השנייה בגודלה ביבשת, תרם סעיף האנרגיה 2.5% לאינפלציה של 6.1%, כלומר 41%. בהקשר זה קצת פחות קשה לה לעומת גרמניה. ועדיין קשה.
רוצים לדעת מה שפר מזלנו בנושא זה? אצלנו סעיף האנרגיה תרם 0.9% לאינפלציה שנתית של 5.2%. רק 17%.
ומה בארצות הברית? שם תרם סעיף האנרגיה 2.3% לאינפלציה של 8.5%, כלומר 27%. יותר מהתרומה אצלנו, אך הרבה פחות מאשר באירופה.
אז בחלוקה גסה, מחצית מהאינפלציה באירופה מיובאת, בארצות הברית רבע, ואצלנו פחות מחמישית.
תשאלו, אם כך, מדוע בכל המדינות הללו וגם אצלנו עברו למסלול מהיר של העלאות ריבית?
ראשית, כי זה טרנד עולמי. אף אחד לא רוצה להישאר מאחור ולגלות שהמטבע שלו הופך אטרקטיבי פחות, נחלש ומייצר לחצי אינפלציה נוספים שלא היו קודם לכן.
שנית, כי יש לאינפלציה תכונה מרגיזה כזו שהיא מתפזרת ומתבדרת מהר אם לא חותכים על ההתחלה. איך? למשל דרך מנגנוני תוספות שכר שנגזרים מהאינפלציה הכללית, ולכן גם אם תחילה היא היתה מיובאת ברובה, תהפוך האינפלציה מקומית ורוחבית מפני שכוח הקנייה של משקי הבית יעלה.
שלישית, כי הבנקים המרכזיים היו צריכים הרבה זמן כדי להשתכנע שהקורונה אכן חלפה (הנה, לדוגמה בסין, כלכלת הענק, היא עוד מורגשת היטב), ולכן הריביות נשארו נמוכות יותר ולזמן הרבה יותר ממושך בהשוואה למחזורים רגילים של העלאות ריבית.
יוצא מכך שלחלק מהאינפלציה הגבוהה של היום אחראים לא רק לא המוצרים והשירותים שנמדדים בה, אלא הקורונה שקדמה לה.
בשורה התחתונה, למרות הבדלים תהומיים בין מקורות האינפלציה בין הגושים הכלכליים – מיובאת או מקומית – אין הבדלים במסלולי הריבית.
במצב שנוצר היום האינפלציה הגלובלית גבוהה יותר מדי (בהינתן יעדיה), ולכן העלאות הריבית הסוחפות הן אילוץ. ככאלו סביר שיביאו איתן "צרות אחרות" כשתסתיימנה, גם אם תצלחנה להוריד את האינפלציה בקרוב.
רונן מנחם הוא הכלכלן הראשי בבנק מזרחי טפחות
