ניתוחילדים זה שמחה? לא עבור יוקר המחיה בישראל
ניתוח
ילדים זה שמחה? לא עבור יוקר המחיה בישראל
שיעור הילודה בישראל הוא הגבוה ב־OECD, גם בנטרול חרדים וערבים. יש לכך השפעה על יוקר המחיה ועל עומס התשתיות, כפי שכבר הבינו אפילו מדינות כמו איראן ומצרים. ההיתכנות להגבלת הילודה אפסית, אך מומחים קוראים לפחות להפסיק סבסוד מעל לילד שלישי
נתוני האינפלציה בישראל, כפי שעלו מנתוני הלמ"ס מוקדם יותר החודש, עוררו שוב את המודעות לעובדה כי אזרחי ישראל מתגוררים במדינה היקרה ביותר בעולם המערבי. דו"ח של ה־OECD שהתפרסם לפני כחודש גילה כי ישראל מדורגת במקום הראשון במדד PPP (שִׁוּוּי כוח הקנייה) העומד על 138 נק' (הממוצע ב־OECD עומד על 100 נק' והחישוב מבוסס על אותו ממוצע). המשמעות היא כי בשנת 2022 ישראל היתה יקרה ב־38% לעומת ממוצע ה־OECD – שיאנית ה־PPP.
הישראלים לא היו ממש זקוקים לגרף כדי להבין שבלתי אפשרי להתקיים בארץ, אך החלק המפתיע יותר הוא כי לפני שנה בדיוק, נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון הציג בפני הממשלה בדיוק את אותו גרף (אך עבור 2021), אז המדד של ישראל עמד על 137 נק'. כלומר, לפני שנה ישראל היתה יקרה ב־37% ולא ב־38%. ייתכן כי העובדה שהפכנו יקרים יותר משוויץ ומהמדינות הסקנדינביות היא זו שהצליחה להעלות לסדר היום שוב את יוקר המחיה בישראל.
בעקבות אותו גרף של ירון, "כלכליסט" פרסם לאחריו ניתוח ממנו עלה כי דווקא בשנת 2009, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו עלה לשלטון, ה־PPP של ישראל עמד על 100 נק'. כלומר, ישראל היתה יקרה בדיוק כמו הממוצע של כל המדינות המערביות ודווקא בשנות שלטון נתניהו (עם שותפות שונות בכל פעם) ישראל הפכה ליקרה באופן קיצוני.
יוקר המחיה הוא לא גזירת גורל. הוא תוצאה של היעדר שינויים מבניים בתקופות שלטונו של נתניהו בעבר וביתר שאת בתקופת השלטון הנוכחית, אבל יש עוד משקולת שעמה מתמודד המשק הישראלי. מי שהציע הסבר נוסף ליוקר המחיה הוא ד''ר דוד לגזיאל מאוניברסיטת בן־גוריון: "נראה לי שהגורם המשמעותי ליוקר המחיה בישראל לא עלה באמת לדיון, אף על פי שהוא לגמרי בחירה מודעת של כולנו: הילודה".
הנה הנתון המרכזי: שיעור הילודה בישראל - 3 ילדים לאשה – הוא הגבוה ביותר ב־OECD. הפער בין שיעור הילודה הישראלי לממוצע בארגון הוא עצום: כמעט כפול (הממוצע ב־OECD עומד על 1.58). בזמן ששיעור הילודה ב־OECD נמצא במגמת ירידה מתמשכת מאז שנות ה־70, בישראל הוא שומר על יציבות מאז שנות ה־80 (גם אז היה כ־3 ילדים לאשה). ובניגוד מוחלט לתחושה של רוב הציבור, שיעור הילודה העצום בישראל לא מוסבר בגלל האוכלוסייה החרדית או הערבית: בניכוי נשים ערביות, חרדיות ואף מסורתיות, שיעור הילודה בקרב נשים חילוניות עומד על 2.05, מעל מקסיקו שנמצאת במקום שני ב־OECD עם שיעור של 1.85 ילדים לאשה - וגם היה כובש את פסגת הטבלה.
"בכלכלה, כמו בכלכלה, יש את צד הביקוש ואת צד ההיצע", מסביר לגזיאל. "המאפיין המרכזי בישראל הוא העובדה שצד הביקוש גדל בקצב גבוה, בעוד המגמה ב־20 השנים האחרונות ביתר העולם המערבי הפוכה לחלוטין". הוא מוסיף כי "ברגע שהאוכלוסייה גדלה בקצב של כמעט 2% בשנה, אנחנו צריכים כל הזמן להרחיב את התשתיות הבסיסיות רק כדי לשמור על מצב הבסיס. צריך עוד תחבורה, חשמל, מים, בניינים, מוסדות לימוד, בתי חולים וכן הלאה. כלומר, חלק גדול מהתוצר נדרש רק כדי לשמור על המצב כיום. זה מאפיין בסיסי בכלכלה שלנו".
הכתובת נמצאת על הקיר מאז 1798. באותה שנה כתב הכלכלן, הדמוגרף והמתמטיקאי האנגלי תומאס מלתוס את המאמר החשוב – "על עקרון האוכלוסייה". על פי אותו עיקרון, בזמן שהאוכלוסייה מכפילה את עצמה בקצב אקספוננציאלי, כמות המזון בעולם גדלה בקצב ליניארי והדבר גורם לבעיות כגון רעב, מגפות ומלחמות.
אז נכון, אף על פי שהוא היה עד למהפכה התעשייתית שקרמה עור וגידים מול עיניו (הוא מת ב־1834) וכבר אז ניתן היה להעריך שאותה קדמה טכנולוגית תסגור את הפער בין גידול האוכלוסייה לבין הגידול במזון – העיקרון המלתוסיאני הוא מהשימושיים ביותר. הוא זה ששימש גם את לגזיאל: בסופו של דבר, יש בעיה (חוסר שיווי משקל) כאשר קצב הביקושים מהיר מדי לעומת קצב ההיצעים. מי שלמד כלכלה שנה א' בלבד כבר יכול לומר כי הבעיה הראשונה – גם אם לא מדובר במלחמה, רעב או מגפה – היא לחץ פרמננטי על המחיר כלפי מעלה.
הפער הפרמננטי בין הביקוש להיצע גם מוסבר באמצעות גורמים בצד ההיצע. "אפילו אם כל האוכלוסייה בישראל היתה עובדת בשיעור גבוה (והיא לא), אנחנו עדיין נמצאים בתחתית המערב מבחינת שיעור האוכלוסייה בגילאי העבודה. כלומר, מעט אנשים נדרשים לממן אוכלוסייה גדולה שעיקרה ילדים", מסביר לגזיאל.
שיעור האוכלוסייה בגילאי העבודה (מתוך כלל האוכלוסייה) בישראל (59.8%) הוא בתחתית מדינות המערב – שני רק ליפן (59.4%). זהו גורם שרק מגדיל את הפער. בנוסף, יש בישראל אוכלוסיות עם בעיות קשות של תעסוקה והשתתפות בכוח העבודה, לרבות נשים ערביות ובעיקר גברים חרדים – מה שמרחיב את הפער בין הביקושים וההיצעים עוד יותר.
הבעיה עם הטיעון של לגזיאל היא שהוא גם משתמש במשתנה מבני שכמעט ואינו משתנה – שיעור הילודה בישראל היה תמיד בין הגבוהים במערב (המקום השלישי היה הנמוך ביותר שבו דורג). "באופן יחסי, הפער בינינו לעולם רק גדל כי כל יתר העולם המערבי נע לעבר התכווצות ואנחנו בהתרחבות מהירה. נכון שהערים הגדולות בעולם גם מתרחבות בקצב גבוה, אבל בישראל זה מתרחש בכל המדינה במקביל", הוא משיב.
כלומר, בכל המערב מספר התושבים יורד לעומת ישראל שגדלה בממוצע ב־2% – שזה גם שיעור גידול האוכלוסייה הגדול במערב כולו (הממוצע ב־OECD כבר נמצא ב־0.4% בלבד). אגב, גם במקרה הזה, קצב גידול האוכלוסייה המערבי יורד באופן פרמננטי, זאת לעומת ישראל – ששומר על שיעור זה 20 שנה לפחות. וזה אכן מסביר מדוע ישראל הופכת ליקרה יותר באופן יחסי.
השאלה הגדולה היא מהם הפתרונות. בצד ההיצע, התשובה ברורה. כל עוד לא מגדילים אותו, התחושה השכיחה ביותר בקרב ישראלים רק תלך ותעמיק - עומס: על הכבישים, על הרכבות, על המרפאות, על כיתות הלימוד והתשתיות בכלל. זה לא שממשלות ישראל לא מגדילות את היצע החינוך והבריאות, אלא שהן לא מעלות את היצע התשתיות והשירותים מספיק ביחס לזינוק בביקוש.
לפי חישוב מעודכן שערכו כלכלני מקנזי בעבודה מיוחדת שביצעו עבור ממשלת ישראל, מלאי התשתיות הציבוריות בישראל עומד על פחות מ־45% מהתמ"ג, זאת לעומת כ־66% במדינות הייחוס - פער של יותר מ־20 נקודות אחוז. לפי אותו דו"ח, תידרש השקעה ממשלתית של כ־280 מיליארד דולר עד שנת 2035 רק כדי לשמור על היחס הזה.
יש לפיגור הזה כמה סיבות. ראשית, יש אילוץ: ישראל היא גם שיאנית מערבית בהוצאה ממשלתית ביטחונית כאחוז מהתמ"ג (5% תמ"ג), וכאשר חייבים לבזבז הרבה על "תותחים" יש פחות משאבים ל"חמאה". שנית, האידיאולוגיה של נתניהו שניהל את המדינה ב־20 השנים האחרונות גורסת כי העלאת מסים, הדרך שבה ניתן לממן את הגדלת היצע השירותים הממשלתיים, מהווה חטא קדמון.
העיקרון הזה כל כך הוטמע במפה הפוליטית הישראלית עד שאיש לא מעז אף לרמוז במצע הפוליטי ערב בחירות כי בכוונתו להעלות מסים. אז יותר כסף אכן נשאר בכיס הפרטי ולא עובר לכיס המדינה ויותר אזרחים מסוגלים לרכוש בריאות פרטית (ביטוחים בתשלום, למשל).
אך מה לגבי כיתות לימוד, כבישים ורכבות? התחושה הרווחת כעת בציבור שלפיה ממשלת ישראל עובדת בשביל חלק מהאוכלוסייה (למשל, החרדים) רק מחמירה את המצב, ופוגעת בנכונות של האוכלוסייה בעלת האמצעים לתרום מכיסה לשירותים שגם לפי התיאוריה הכלכלית הניאו־קלאסית כדאי לספק אותם באמצעות המדינה (מוצרים ציבוריים). כלומר הציבור מבין כי חייבים להגדיל את התקציבים אבל אף אחד לא רוצה לשלם יותר מסים, בטח לא לממשלה כושלת וסקטוריאלית כמו זו ששולטת כעת.
קל מאוד לראות את ההתפתחויות האלו בצד המוצרים והשירותים הממשלתיים־ציבוריים אך התופעה ניכרת גם בשוק הפרטי והדוגמה הבולטת ביותר היא נדל"ן למגורים. קצב ההיצע לא מצליח להדביק את קצב הביקושים וכמות הדירות נמצאת לפחות עשור וחצי במצב גירעוני. נכון, ישנם משתנים רבים אשר השפיעו על הפער הזה, לרבות הריבית האפסית ששלחה את המשקיעים לשוק הנדל"ן (צד הביקוש) וההכבדה הבלתי נסבלת בבירוקרטיה והרגולציה (צד ההיצע). אך עדיין, העובדה שכל שנה מתווסף מספר הולך וגדל של דורשי דיור היא גורם קריטי, ולישראל מתווספים כ־60 אלף משקי בית (הזקוקים לכ־60 אלף דירות) בכל שנה – ללא הפוגה. כמובן שעודף הביקוש הזה מתורגם לעלייה פרמננטית במחירי הדיור.
ומה לגבי הביקושים? כדאי לחזור למלתוס. בתיאוריה שלו הוא מציג שני סוגים של מעצורים לגידול האוכלוסייה כאשר היא גדלה מהר יותר מהמשאבים העומדים לרשותה. לפי מלתוס, המעצורים מתחלקים לפוזיטיביים כמו מלחמות ומחלות אך הוא מציין גם מעצורים "מונעים". הכוונה היא למעצורים יזומים על ידי הממשלה כדי להגביל את גידול האוכלוסייה, לרבות "תכנון משפחה" (מלתוס היה גם כומר).
"צריך לבצע רפורמה מבחינת סבסוד הילודה בישראל: התמריצים צריכים להשתנות לחלוטין וכל סבסוד מעל לילד השלישי צריך להיפסק ללא הבדלי דת, גזע ומין. לדוגמה, אם יש לכם 4 ילדים, כל ילד יקבל מימון בשיעור 3/4 וכן הלאה", מסביר לגזיאל. לדבריו, "אנשים יוכלו להמשיך להוליד ילדים כרצונם, אבל במימון עצמי מלא, ולאורך זמן מצב הילודה בכל האוכלוסייה יתייצב על מגמה סבירה".
גם בהקשר הזה מדובר בפתרון בלתי ישים פוליטית: אף שאין מדובר על הגבלת ילודה, המהלך עלול להישמע כמנוגד ל"אתוס היהודי", לבטח לאתוס הישראלי, וחשוב מכל – לאתוס החרדי (הוא זה שקובע ושם מתחולל רוב הילודה). מהלכים כאלו הם מתבקשים במציאות הישראלית הנוכחית, "אחרת המדינה תפסיק לתפקד", מסביר לגזיאל, ששוב מצטרף לגישה הניאו־מלתוסיאנית: ללא התערבות ממשלתית ("מעצורים מונעים"), יגיעו "המעצורים הטבעיים"; אז ייתכן כי אין מדובר על רעב או מחלה, אך הדבר יגרום לתסיסה חברתית (אנו כבר רואים ניצנים ראשונים בימים אלו) ולפגיעה מתמשכת ברמת החיים של הציבור הרחב (ניתן לראות גם סימנים יותר מובהקים של איכות ירודה בשירותי החינוך, הבריאות והתחבורה). כלומר, איזשהו אסון בסוף יגרום בכוח לעצירה בגידול האוכלוסייה.
אפשר להתחבר להיגיון הבריא העומד מאחורי ההצעה שכן דמוגרפיה היא נתון שחייבים לקחת אותו בחשבון בדיוק כמו מזג האוויר, אף שהממשלה הנוכחית לא לוקחת בחשבון לא את זה ולא את זה. כבר ראינו הצפות בארץ כי לא הכינו את תשתיות הביוב לגשמים לקראת החורף. אבל ההצעה להפחית את הילודה היא חסרת ישימות פוליטית באופן מוחלט. אין שום סיכוי או תרחיש שבהם הצעה כזו תעבור בכנסת. אין קואליציה שתהיה מסוגלת להעביר חקיקה שתשלול או תצמצם הטבות או מימון ילדים החל ממספר מסוים. "זו פנטזיה ילדותית", אומר ל"כלכליסט" הדמוגרף פרופ' סרג'ו דלה־פרגולה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
לדבריו, "מדינה שבה האוכלוסייה צומחת בקצב של 2% לשנה, חייבת להגדיל את התשתיות שלה - כיתות, מרפאות, כבישים, רכבות - בקצב דומה בכל שנה. אחרת אנו נמשיך לסבול מצפיפות שרק תלך ותחמיר. הפתרון הריאלי (לטווח הבינוני) הוא פיזור: אין שום סיבה שבבאר שבע לא יתגוררו 2 מיליון איש במקום 200 אלף איש. מספיק להסתכל על אריזונה – שטח שמזכיר באופיו את הנגב – כאשר בעיר כמו פיניקס מתגוררים היום כ־1.7 מיליון איש, ובמטרופולין 4.8 מיליון איש. אבל לזה צריכים תכנון, היערכות והכנות, ובעיקר ראייה ל־50 שנה קדימה. וכרגע אין".
על פניו, המכשול לכל יוזמה הקשורה לתכנון ילודה – תמרוץ כלכלי להפחתת מספר הנפשות – הוא הדת. לפי הנחה זו, במדינות דתיות או במדינות שבהן האוכלוסיה מגדירה עצמה כדתית מאוד לא צפויים תכנוני משפחה או תמריצים כלכליים הקשורים לעניין וגם לא עידוד הקטנת הילודה.
אלא שההנחה הזו מתבררת כשגויה. דווקא המדינות הדתיות ביותר הן אלה שנקטו מדיניות להקטנת הפריון בעת מצוקה כלכלית או בגלל סיבות כלכליות. בין הדוגמאות הבולטות: איראן, הודו, בנגלדש, אינדונזיה, מצרים, ניגריה ואתיופיה. אלו מדינות שלפי סקר המכון האמריקאי היוקרתי PEW הן מדינות המוגדרות כדתיות או שמעל 70% מהאוכלוסייה שלה וטענו כי דת "היא דבר חשוב מאוד עבורם".
הדוגמה הקיצונית ביותר היא איראן, שם ההשפעה הפוליטית של אנשי דת היא עצומה ושם גם נרשמה התוכנית הקיצונית ואף המוצלחת ביותר בעשורים האחרונים. לפי הנתונים, שיעור הפריון באיראן צנח מ־5.6 ילדים לאשה ב־1985 ל־2 ילדים לאשה ב־2000. מדובר באחת הירידות המרשימות בעולם (אחרי סין והודו).
הממשל של השאה האחרון מוחמד רזא פהלווי כבר החל עם תכנון משפחה, דבר שנזנח עם המהפכה האסלאמית של האייתוללה חומייני ב־1979 שכן הנושא נקשר למשטר הישן והמערבי ולכן לא רק שהופסק, אלא הוחלף (החלו בעידוד ילודה). עם תום מלחמת איראן–עיראק, אז מצבה הכלכלי של איראן היה בכי רע, היה זה המעמד הפוליטי־בירוקרטי (שילוב של סוכנות התקצוב והתכנון יחד עם משרדי הבריאות, החינוך והחקלאות) שיזם, שכנע ואף רתם את הדרג הדתי לתכנון משפחה. המדיניות החדשה התבססה על מחקר, מידע אובייקטיבי וסקירות של אותה סוכנות ממשלתית.
ראש הממשלה בין השנים 1981–1989, מיר־חוסיין מוסאווי, אימץ את ההמלצות לקראת גיבוש תוכנית הפיתוח הראשונה. לביצוע התוכנית קדם גם כינוס מיוחד סביב הסוגיה כאשר התקשורת האיראנית סייעה להפיץ את המסר המרכזי: קצב גידול האוכלוסייה באיראן גבוה מדי, ואם לא יפוקח, יהיו לכך השפעות שליליות חמורות על הכלכלה ועל רמת החיים של האזרח.
כך, התוכנית לתכנון המשפחה בוצעה והיו לה שלוש מטרות עיקריות: לעודד משפחות לדחות את ההיריון הראשון ולהרחיק את הלידות הבאות; להימנע מהיריון לנשים מתחת לגיל 18 ומעל גיל 35; ולהגביל את גודל המשפחה לשלושה ילדים בלבד. גם דלה־פרגולה הופתע מהממצאים אך הוא מסייג: "הפריון באיראן שהוא דומה לרמה באירופה, יכול להפתיע. אבל הוא סממן של אוכלוסייה בעלת מאפיינים של השכלה ומודרניזציה, למרות ההשפעה המדכאת של משטר האייתולות".
הדברים הברורים הללו וחוסר ההיתכנות לטיפול פוליטי רגולטורי לא מותירים מקום לספק. ישראל בדרך לעומס מתמשך על התשתיות שלה, ירידה ביכולת לספק שירותים בסיסיים לאזרחיה ובעיקר המשך עליית יוקר המחיה, והכל בשם אידיאולוגיה עיוורת שאינה נתמכת בצעדים כלכליים בסיסיים. המופע הזה רק מתחיל.
