וירטואלית? ולא במקרה
וירטואלית? ולא במקרה
על אמצעי השביתה העומדים לצידם של שובתים ברשויות המקומיות, במקומות העבודה של העו"סיות ובכלל
במסגרת המחלוקת של הימים האחרונים בעניין חוק "קרן הארנונה", התפתחה מחלוקת-משנה בין ראשי הרשויות המקומיות ביחס לאמצעים שיש לנקוט: האם להחריף את השביתה, כמו שאבי גרובר, ראש עיריית רמת השרון, סבר שצריך, או דווקא לעבור למישור משפטי שיפגע פחות בציבור המתגורר בערים הרלוונטיות. על פי הפרסומים, ההחלטה לעבור למישור המשפטי נבעה מחוסר הרצון לפגוע בתושבי הערים המתנגדות לחוק.
האם ניתן היה להמשיך את השביתה, בפורמט מסוים שלה, מבלי לפגוע בתושבים אך כן לשמור על האפקטיביות שלה?
כאשר השביתה או האמצעים הארגוניים מופנים כנגד פעולה של המעסיק או הריבון, עלולה לעלות שאלה: איך לגרום ללחץ על הגורם הרלוונטי ולא על הציבור בכללותו? איך רופאים יכולים לשבות מבלי לפגוע בציבור החולים ובזכות לבריאות? איך מורים יכולים לשבות מבלי לפגוע בציבור התלמידים והוריהם ובזכות לחינוך? איך עובדי חברת רכבת ישראל יכולים לשבות מבלי לפגוע בציבור הנוסעים ובחופש התנועה? ואיך העו"סיות יכולת לשבות בלי לפגוע בציבור המטופלים ובזכות לבריאות הנפש.
ככל שמדובר בשירות ציבורי חשוב או אף חיוני, ברור שהשאלה נהיית יותר דרמטית, מה גם שלא פעם השובתים יוצאים לדרך השביתה על מנת להיטיב, ולא לפגוע בציבור המקבל שירות, שהוא לעיתים ציבור מוחלש: כמו חולים בבית החולים, מטופלי בריאות הנפש וכדומה.
כך גם ביחס לשביתה ברשויות המקומיות. ראשי הערים שהכריזו על שביתה מצאו עצמם בסוג של "מלכוד": מצד אחד רצו להפעיל לחץ על הממשלה כנגד החוק (ובהקשר זה שביתה היא אמצעי אפקטיבי לא פעם) ומצד שני לא רצו לפגוע בציבור "שלהם" – אוכלוסיות הערים האלה עצמם שעל זכויותיהם והאינטרסים שלהם ביקשו להגן לכתחילה.
ברור שערמות זבל שנערמות, גנים סגורים וכדומה אינם בדיוק דרך להיטיב עם הציבור בערים שהניפו את נס המאבק נגד חוק קרן הארנונה.
אז מה עושים? חשוב לזכור שהמילה "שביתה" מתייחסת למגוון כלים – משביתה כללית לצעדים ארגוניים חלקיים, משביתת שעות לשביתת ימים, מאסיפות עובדים לשביתה איטלקית (או: "שביתה לפי הספר" או "שביתת אהדה"), משביתת אהדה לשביתה מלאה. האמצעים הארגוניים – סוג השביתה – צריכים להתאים לעניין, לתוצאה שרוצים להשיג, למידת הלחץ שרוצים להפעיל, לגורם שעליו רוצים ללחוץ.
במקרה של שביתת הרשויות המקומיות, ברור שראשי הרשויות לא רצו לפגוע בציבור הערים שלהם, אלא להפעיל לחץ, ואף לחץ כבד, על הממשלה. במקרה זה נכון היה לנסות לעשות שימוש בכלי חדשני יחסית המכונה "שביתה וירטואלית".
אז מה זו "שביתה וירטואלית"? שביתה וירטואלית אינה שביתה דיגיטלית, וגם אינה שביתה פיקטיבית או "במחשב". זו שביתה אמיתית לחלוטין שהרעין הבסיסי בה הוא שכל הפעולות נעשו כרגיל: גני הילדים נפתחים במתכונת מלאה; הזבל נאסף כרגיל מכל פינה; הברכות, חופי הרחצה ושאר מקומות הבילוי ממשיכים לפעול. רק מה? הכסף הנאסף על ידי הרשויות, פדיון העבודה או רווחי העבודה או הרווח מפתיחתם של גופים ומוסדות מסוימים, ומועבר כרגיל לאוצר, אינו מועבר ליעדו הרגיל אלא מופקד בחשבון בנק בנאמנות. בצורה הזו – הלחץ מופעל על הגורם שהרשויות רצו ללחוץ עליו, מבלי שהציבור ייפגע. שביתה כזו הוכרה בישראל כלגיטימית במספר מקרים, ובין היתר בעניין רשות הגנים הלאומיים, בעניין הנמלים, בעניין השינויים המבניים במשק, והיא זכתה גם להכרה בספרות המלומדים. לו רצו ראשי הרשויות המקומיות להמשיך בדרך השביתה – יתכן וראוי היה לשקול שימוש בכלי זה.
* ד"ר מורן סבוראי, עו"ד היא בעלת משרד בוטיק לדיני עבודה, מייצגת ועדים ואיגודים וכותבת הספרים "ספר ועדי עובדים" ו"משפט העבודה הקיבוצי"
d&b – לדעת להחליט
