פרשנותפרשת העלמות המס בארה"ב: לבית המשפט מותר להפעיל שרירים מול הפועלים - וטוב שכך
פרשנות
פרשת העלמות המס בארה"ב: לבית המשפט מותר להפעיל שרירים מול הפועלים - וטוב שכך
השופט צריך להחליט האם לאשר את הסדר הפשרה שלא פוגע בבונוסים של בכירי הפועלים, או להכניס מקל בגלגליו. לפי החוק, הוא לא מוסמך להתערב בתכני ההסכם, אבל ביכולתו לסרב לאשר אותו ואפילו להסביר למה
השופט מגן אלטוביה צריך להחליט האם לאשר את הסדר הפשרה שלא פוגע בבונוסים של בכירי הפועלים, או להכניס מקל בגלגליו. לשופט מותר להפעיל שרירים וטוב שכך.
נתחיל ב״שכל ישר״, מונח שלעתים זר למלאכה המשפטית ולעתים מגורש ממנה, אבל בנימוקים שרק משפטנים מסוגלים לנפק, ובמיוחד האינטרסנטים שבהם שיודעים, כשצריך, להסביר למה שחור הוא לבן ולמה כדור הארץ שטוח.
בונוס, מטבע הגדרתו, הוא תגמול על הצטיינות. והנה בנק הפועלים נאלץ לשלם לרשויות המס האמריקניות 900 מיליון דולר על סיוע להעלמת מס. על האירוע הזה אפשר להגיד הרבה דברים, אבל הצטיינות אינה נכללת בהם. והנה, בהסדר הפשרה בתביעה הנגזרת נגד הבנק, שגיבשה הוועדה הבלתי תלויה בראשות השופט יורם דנציגר, לא אולצו בעלי המשרה להכניס את היד לכיס. להבדיל, אגב, מהסדר הפשרה בפרשת בנק לאומי, שם אולצו שלושה נושאי משרה בכירים, גליה מאור, איתן רף וצבי איצקוביץ לשלם מכיסם. ההבדל בין הבנקאים של לאומי להפועלים לא ברור. דנציגר סבר כי במקרה של לאומי הוכח ״יסוד נפשי״ למחדל, ואילו במקרה של הפועלים לא. במקרה של לאומי, השתת החיוב האישי על נושאי המשרה הוסברה בעיקר בלחץ הציבורי הכבד ולא ב״יסוד הנפשי״.
ועכשיו, השופט מגן אלטוביה מהמחלקה הכלכלית במחוזי תל אביב צריך להחליט האם לאשר את הסדר הפשרה נטול הסנקציות האישיות בנגזרת נגד הפועלים, או להכניס מקל בגלגליו. לפי החוק, הוא לא מוסמך להתערב בתכני ההסכם, אבל הוא לא לגמרי חסר אונים. ביכולתו לסרב לאשר את ההסכם ואפילו להסביר למה. על מנת לסייע לו, מציעה היועמ"שית גלי בהרב־מיארה, באמצעות עו״ד ליאב וינבאום, כי השופט ״ישקול להנחות את הצדדים לתקן את הסדר הפשרה באופן שבשים לב לאמות המידה המוצעות לעיל, ישאו מי שכיהנו כנושאי משרה בחברה (או חלק מהם) בחלק מסכום הפשרה מתוך רווחים ששולמו להם״.
ומהן אמות המידה? וינבאום ממסגר לאלטוביה את השיקולים שבהתקיימם תגבר או תפחת הנטייה לחייב אישית נושאי המשרה. מדובר בשני קריטריונים עיקריים: היקף הנזק שנגרם לחברה וחומרת ההפרה של נושאי המשרה. ככל שהשופט יתרשם שהנזק והחומרה גדולים – תגבר הנכונות של הצדדים להסדר להפנים את הרמז ולתקן אותו. האיום של השופט שלא לאשר את ההסדר הוא נשק רב הרתעה כי הבנק עלול להיחשף לסיכונים גבוהים בהרבה מאלה שהביטוח מוכן לשלם. המבטח חשוף לגובה הפוליסה ואם התיק יתנהל, הבנק, במקרה שתוכח פזיזות או ממצא חמור דומה חשוף להרבה יותר ומוטב לו – ולו גם למען הנראות הציבורית – להשוות בין בכירי הפועלים ללאומי. בעומק הכיסים לפחות אין הבדלים גדולים.
לשופט מותר להפעיל שרירים גם כשמדובר בהסדר שגובש בידי ועדה בלתי תלויה בראשות שופט עליון בדימוס. למרות התואר המצלצל הזה השוק מבין היטב שגם הוועדות האלה הן חלק משיתוף פעולה אינטרסנטי ״נגוע״ בין תובעים לנתבעים שרוצים לסגור עניין כמה שיותר מהר. חוק החברות קובע שעל ההסדר להיות ״ראוי, הוגן וסביר״. ולכן, מותר לשופט לקבוע שמטעמי תקנת הציבור כמו שיקולים רוחביים של חיזוק הממשל התאגידי והרתעה עתידית של נושאי המשרה מהפרת חובותיהם – לא סביר לפטור אותם לגמרי מתשלום. אפילו מהטעם שהגיונו דומה לאיסור על ״עשיית עושר ולא במשפט״. נכון, מול אלה ניצב החשש מפני השפעה מצננת על מנהלים, אבל השיקול הלעוס הזה לא ממש מחזיק מים. ראשית, כי לא נוגעים להם במשכורת אלא בבונוסים, בונוסים שבדיעבד מתברר שלא הגיעו להם. שנית, עם הסכומים שהם מרוויחים, ההרתעה באמצעות הכיס אינה מופרכת.
