פרשנותלא אלימה, אך גם לא מנומסת: המחאה הולכת על חבל דק
פרשנות
לא אלימה, אך גם לא מנומסת: המחאה הולכת על חבל דק
לקראת חודש דרמטי בו צפויה הממשלה לבטל את עילת הסבירות, המחאה נערכת לפעילות בעצימות גבוהה. כדי שזו תצליח, היא תצטרך לשמור על האיזון בין הפנייה למיינסטרים לבין הרדיקליות. חשוב להבין שהסיפור הוא כבר לא רק ההפיכה המשטרית - אלא מאבק על דמותה של המדינה
1. בסוף החודש יסתיים מושב הקיץ של הכנסת. ארבעת השבועות הקרובים יהיו דרמטיים: האם החוק לביטול עילת הסבירות יעבור או שאפשר יהיה להזמין את המצבה ולחרות את "ת.נ.צ.ב.ה" על הרפורמה המשפטית.
המחאה נערכת לפעילות בעצימות גבוהה. מחר (ב') יגיעו המפגינים לנתב"ג למפגן כוח משמעותי. נתב"ג הוא מטרה רגישה. זה המקום היחיד שתומכי ומתנגדי הרפורמה זורמים אליו כשהם מאוחדים סביב יעד משותף: היעד בחו"ל שאליו יש להגיע במינימום תקלות.
עבור משפחות רבות הנופש בחו"ל הוא גולת הכותרת ומשאת הנפש של תכנון החיים השנתי. מושקעים בו כספים גדולים וציפיות אדירות. אם המחאה תחבל באירוע הזה, היא עלולה לאבד אהדה ואף לגיטימיות. נכון, האיומים בסרבנות ובהוצאת כספים מישראל מאיימים גם הם על המדינה, אבל זה בקטנה. כאן מדובר באיום על ציפור הנפש, ציפור הנופש של הישראלי המצוי שלא יסלח למי שיזיז לו את הגבינה ויחבל לו בחופשה.
2. האירוע הזה משקף במידה רבה את המתח שמקיים את תנועת המחאה ומתקיים בתוכה. מצד אחד, מאות האלפים של מוצאי שבת הם הבסיס הרחב שמכיל את ההסכמה הרחבה ביותר, ולפיכך את ההשתתפות העקבית המרשימה ב-26 השבועות הרצופים. הבסיס הרחב הזה מצמיח את החלק הרדיקלי של היוזמות הנקודתיות. את הגרילה של "אחים לנשק" ושאר ההתארגנויות המקומיות, שבאה לידי ביטוי בליווי זועם של שרים וחברי כנסת, בחסימת צירים מדי פעם, בהפגנה מול הבית של יריב לוין, בהפגנה שמתארגנת הערב בישוב חריש לשם יגיע השר איתמר בן גביר כדי לתמוך במועמד שלו בבחירות המקומיות וכמובן בהפגנה מחר בנתב"ג.
המתח בין הבסיס הרחב לבין היוזמות המקומיות מתגלם בהגדרה שטבעו אהוד ברק וראשי המחאה: המשך מחאה לא אלימה, אבל גם לא מנומסת. לפעמים הגלישה מהלא מנומס ללא חוקי, מהלא אלים לאלים, תלויה בנסיבות ובדינמיקה של האירועים בשטח, של תגובת המשטרה ותגובת הנגד, של אובדן עשתונות ויציאה משליטה כתוצאה מהתחממות רגעית ואנושית. בינתיים המחאה מכילה את שני הרכיבים האלה - את הפנייה לבסיס הרחב לצד הממד הרדיקלי. עוצמתה ויעילותה של המחאה תלויים בהמשך קיומו של האיזון הזה, של שליטה בשני הנמרים האלה. בינתיים זה מצליח.
3. לעומת זאת, מתח אחר התפרץ אתמול בעימות שבו תקפו "האחים לנשק" פעילים של "הגוש נגד הכיבוש". גם המתח הזה מבטא את הפער שבין המכנה המשותף הרחב ביותר של המחאה לבין אחת הקבוצות שמרכיבות אותה. מתנגדי הכיבוש הם קבוצה קטנה יחסית, אך נחושה ובעלת נוכחות, שמבקשת לקדם את הקייס שלה לחזית המחאה - והפעם, בצדק, בגלל הפוגרומים של המתנחלים בשטחים.
חשוב לזכור - האינטרס של הקואליציה והממשלה בהעמקת ההתנחלויות ובליבוי החיכוך בין האוכלוסיות בשטחים לא נופל מהאינטרס שלה לקידום ההפיכה המשטרית. 14 המנדטים של סמוטריץ' ובן גביר ביחד עם בני בריתם, קיצוני הליכוד, רוצים את אסון מדינת ההלכה על כל ארץ ישראל, וגם בחזית הזו הם מושקעים ומשקיעים.
המחאה, לעומת זאת, ממוקדת בדמוקרטיה שבתוך הקו הירוק. יש לכך הצדקה מסוימת – למנוע פיצול ולגבש את מקסימום התמיכה והמשאבים סביב מכנה ההסכמה המשותפת הרחב ביותר. הפשרה היא להכיל בקפלן את כל הזרמים, אבל להשאיר את "העין על הכדור" - שהוא הדמוקרטיה השברירית שלנו בתוך הקו הירוק, מתוך תקווה שאם נציל אותה נוכל להאצילה בהמשך גם על שכנינו. תקווה שנגדעה בכדוריו של יגאל עמיר שהמורשת שלו מנהלת היום את הממשלה והקואליציה.
4. הדבקות של הממשלה לקדם את ביטול עילת הסבירות היא לא פחות ממדהימה על רקע הדיסוננס האבסורדי שעלול להיכתב בספרי ההיסטוריה: עילת הסבירות בוטלה בעידן שבו שלטה בישראל הקואליציה הבלתי סבירה ביותר. למנות לשרים את סמוטריץ', בן גביר, סטרוק, קרעי, אמסלם ולבטל את עילת הסבירות זה כמו לגייס פירומנים למכבי אש ולשים דלק במקום מים בזרנוקי הכיבוי. זה כמו לגייס את המתנחלים למשמר הלאומי שיופעל בשטחים. זה כמו לתת לטלי גוטליב לבחור שופטים או למנות את יריב לוין לשר משפטים ולתת לו להעביר "רפורמה" משפטית.
הסבירות בישראל מופעלת במידתיות, בריסון, באיפוק. ההתנפלות עליה אינה נסמכת על תשתית עובדתית שמצדיקה את הדמוניזציה של בית המשפט העליון, שכאילו מבטל בסיטונות החלטות ממשלה. בדיוק כמו שביטול חוקים נעשה כאן במשורה, כך גם ביטול המינויים מטעמי סבירות. זהו חלק ממערך השקרים שמונח ביסוד קמפיין ה"רפורמה".
אלא שכאן קשה להסתיר את המניעים האמיתיים: להחזיר את אריה דרעי לממשלה ולהעיף את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, כפי שהודה השר שלמה קרעי. זה הסיפור, ועליו מרכיבים הנמקה צולעת על אקטיביזם שיפוטי שכבר מזמן פס מהעולם.
5. עד היום נדרכה המחאה אל מול שלושה איומים קונקרטיים: הוועדה לבחירת שופטים, פיטורי שר הביטחון יואב גלנט ועכשיו מול ביטול עילת הסבירות. על המחאה להתמודד עם האתגר החדש של המעבר לשיטת הסלמי – למה להטריל את המדינה על מהלך שולי שממילא כבר נמצאו לו הסכמות.
ובכן, זה לא המצב. ראשית, אתה אמור להתגונן גם אם מנסים לירות בך כדור בודד ולא צרור שלם. שנית, ברור שלא מדובר בצעד יחיד, וכבר מתבשל בצנרת החוק לאילוף היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה וחוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, אולי באמצעות חיסול לשכת עורכי הדין. שלישית, גם חיסול עילת הסבירות לבדה (והיא לא לבדה) היא סיבה מספקת, כי היא הנשק העיקרי לפיקוח על השלטון כשהוא שרירותי, מפלה ושוקל שיקולים זרים.
רביעית, בואו נודה שהסיפור הוא לא רק ההפיכה המשטרית אלא החורבן שהממשלה ממיטה בגזרות נוספות שאינן קשורות ישירות למשפט - הבערת השטחים, הדרת נשים ולהט"בים, החשכת מערכות החינוך והתרבות, הורדת רמת המינויים בשירות הציבורי ובחברות הממשלתיות, הפטורים והמענקים לטיפוח ההיבדלות החרדית ועוד. מדובר בממשלה שהכריזה מלחמה כוללת על החברה והמדינה.
לכן, המחאה לא מגבילה עצמה לסבירות, אבל היא זקוקה לאיומים קונקרטיים כדי לתחזק את העקביות והנחישות. כל מוצאי שבת כזה עולה 1.2 מיליון שקל. תכפילו בשלושים (עד סוף מושב הקיץ) ותבינו שמחאה אזרחית אפקטיבית זקוקה לא רק ללהט הפנימי, לאמונה בצדקת הדרך של המפגינים, אלא גם למשאבים ולארגון יעיל.
6. מורן זר קצנשטיין, מקימת "בונות אלטרנטיבה" ומיוזמות מצעד השפחות, נאמה אתמול בקפלן וסיפרה בגילוי לב על הקרע המשפחתי עם אביה, צופה קבוע בערוץ 14 ששוטף את מוחו להאמין שבתו היא בעצם אנרכיסטית. "אבא, אתה יודע שאני לא כזו", היא מנסה להסביר לו, ולא בהצלחה יתרה.
ההפיכה המשטרית קורעת משפחות, מפרידה בין חברים ומחלקת את העם ששסעיו נעים במסלול התנגשות זה לקראת זה משני צדי התהום שפעורה ביניהם. האבסורד הוא שעילת הסבירות היא בכלל לא העילה לכל זה. היא רק הדגל, הסמרטוט האדום שמסייע לנתניהו ושותפיו ללכד סביבם את רגשות הקיפוח המסורתיים של ישראל השנייה, את שנאת האליטות, את שנאת הערבים, את שנאת "היהודים" ל"ישראלים" – כל הפרודוקטים ששימשו תמיד דלק יעיל להנעת התמיכה הפוליטית בנתניהו. מה לבוחריו ולסבירות? מתי היא בדיוק עניינה אותם?
מורן ואביה לא מפרקים משפחה על הסבירות אלא על משהו עמוק בהרבה – על צביונה ודמותה של מדינת ישראל. האם תהיה כאן מדינה דמוקרטית, ליברלית, חילונית, רציונלית, גלובלית, מערבית או סוג של דיקטטורה פרסונלית, הלכתית, מסוגרת, מושחתת שמנוהלת בידי קיצוניים נטולי כישורים.
