פרשנותהעליון: תשלומים של הרשות הפלסטינית למחבלים מהווים אשרור ותמריץ לפיגועים
פרשנות
העליון: תשלומים של הרשות הפלסטינית למחבלים מהווים אשרור ותמריץ לפיגועים
בית המשפט פסק היום שניתן להטיל אחריות על הרשות למעשי טרוריסטים, כולל רוצחים, גם בדיעבד, וגם בלי שהיתה לה מעורבות בפיגוע. זאת בגין תשלומים שבמונחים ישראליים יכולים להגיע ל-40 אלף שקל בחודש לרוצחים הכבדים ביותר. עם זאת, הפסיקה קובעת אחריות אך לא מחייבת פיצוי
בית המשפט העליון פסק היום (א') שניתן להטיל אחריות על הרשות הפלסטינית למעשיהם של טרוריסטים, כולל רוצחים, גם בדיעבד, גם בלי שהיתה לרשות כל מעורבות בפיגוע. האחריות היא מכוח "אשרור" המעשה בדיעבד, כאשר האשרור נלמד מהתשלומים שמשלמת הרשות למחבלים ולמשפחותיהם. וכשמדובר בסכומים הנדיבים – לעתים גם 40 אלף שקל לחודש במונחים ישראליים – לא מדובר רק באשרור, אלא גם בתמרוץ ועידוד למעשים.
אבל בית המשפט לא הלך על הסוף – הוא הטיל אחריות אבל שלל הטלת פיצוי עונשי על הרשות. לתוצאה הזו הגיע בית המשפט לאחר ששלושה שופטים אחזו בשלוש דעות שונות. השופט יצחק עמית היה בעד הטלת אחריות, אבל נגד הטלת פיצוי עונשי. השופט דוד מינץ היה בעד שניהם, והשופט עפר גרוסקופף התנגד לשניהם. התוצאה היא שהתקבלה דעתו של עמית. כי ביחד עם מינץ נוצר רוב להטלת האחריות, וביחד עם גרוסקופף נוצר הרוב לשלילת הפיצוי. כמובן שלא קשה להבחין בזהות של השופטים בתיק הזה, במיוחד בקצוות - מינץ וגרוסקופף - לגבי השאלה הטעונה, הפוליטית ואפילו האידאולוגית שניצבה על הפרק.
והשאלה היא גם תקדימית: האם תשלום כספים לאסירים ביטחוניים או למשפחותיהם מהווה אשרור למעשי טרור במשמעותו בפקודת הנזיקין? בפסק דין בפרשת מנטין (שסוקר כאן בהרחבה) הטיל בית המשפט אחריות על הרשות הפלסטינית למעשיו של מחבל רוצח, אבל אז הוכחה מעורבות עקיפה במעשה, כמו אימון המחבל במחנה של הרשות או אספקת הנשק. המקרה הזה נוגע לארבעה פיגועים רצחניים שאירעו בירושלים בין השנים 2002-2001. האחראי להם היה איש החמאס עבדאללה ברגותי. ההבדל הוא שבמקרים האלה לא הוכחה כל מעורבות של הרשות.
לאחר שנדחתה טענת הרשות הפלסטינית לחסינות מדינה ולאי שפיטות, דן בית המשפט באחריות לפי פקודת הנזיקין שמאפשרת להטיל אחריות גם על מסייע, מייעץ, מפתה וגם – על "מאשרר" בדיעבד. וכאן הפסיקה התקדימית של העליון: נקבע שהרשות, באמצעות התשלומים, היא "מאשררת" שניתן להטיל עליה אחריות. "מדיניות התגמולים של הרשות הפלסטינית", כותב השופט עמית, "מעוררת שאט נפש. הדעת אינה סובלתה. הלב מתכווץ ומתקומם כנגדה. העין חשה בעוצמה את דקירתה. דקירת העין המטפורית מצטרפת לכאב ולייסורי הלב והנפש של בני משפחותיהם של קורבנות פיגועי הטרור – ולא נוכל לפרטם כי רבים הם". אבל עמית מסתפק בהטלת אחריות, בלי להטיל פיצוי עונשי.
אגב, ניתן ללמוד מפסק הדין שמדיניות התגמולים לא רק מעוררת שאט נפש אלא גם מתמרצת פיגועים. "צא ולמד", כותב עמית, "שפלסטיני שעלה בידו לרצוח מספר ישראלים, והוא מרצה בשל כך מספר מאסרי עולם, יזכה לתגמול כספי, שאם נתרגם אותו למונחים של שכר ממוצע במשק בישראל – הוא שקול לסדר גודל של כ-40,000 שקל לחודש". משכורת דומה לזו של שופט מחוזי. ומוסיף עמית ש"גם מחבלים ערבים אזרחי ישראל נהנים מתמיכה חודשית של הרשות הפלסטינית".
כמדינה, יכולה ישראל להיפרע מהרשות באמצעות האפשרות לקזז כספים שמועברים לרשות. "החוק להקפאת כספים", כותב עמית, "מלקה אפוא את הרשות הפלסטינית בכך שעל כל שקל שהיא משלמת לאסירים ולבני משפחותיהם היא משלמת למעשה שקל נוסף שלא מועבר לה מתוך הכספים המועברים על ידי המדינה לרשות הפלסטינית".
פסק דינו של עמית פורס שיקולי רוחב מדיניים לצד שיקולים משפטיים-נזיקיים. כך למשל הטלת אחריות על הרשות "משמעה כי הרשות עלולה להתחייב בגין כל מעשה טרור, הן שנעשה בעבר והן שייעשה בעתיד, אפילו בתקופות שבהן הרשות מסייעת לישראל, ולו בעקיפין ו'מתחת לרדאר', בסיכול ובמניעת פעולות טרור". ולצד הזהירות המדינית, קובע עמית שמדובר בפיגועים שהרשות לא היתה מעורבת ואפילו גינתה, אבל בעצם התשלומים היא מאשררת ואף מתמרצת בדיעבד – ולכן יש להטיל עליה אחריות.
הניתוח המשפטי של עמית בולם את פריצת הדרך ולא מתרגם אותה לפיצוי עונשי. הסיבה היא החריגות הכפולה. הטלת אחריות על "מאשרר" היא חריגה, ופיצוי עונשי הוא חריג. נטע זר על נטע זר, כדברי השופט עמית. השופט דוד מינץ קובע לעומתו כי "הרכבת נטע זר על נטע זר אינה זרה לשיטת משפטנו", ו"מתקיימים כל התנאים המצדיקים הטלת פיצויים עונשיים על הרשות הפלסטינית". השופט השלישי גרוסקופף שולל הן את האחריות והן את הפיצוי ו"מאזן" את התוצאה לכיוון עמית – יש אחריות אבל אין פיצוי. בכל מקרה שלוש הדעות השונות של שלושת שופטי ההרכב הן בסיס טוב לבקש דיון נוסף בהרכב מורחב.
