דעהאין עוד אופציה מלבד מו"מ חוקתי
דעה
אין עוד אופציה מלבד מו"מ חוקתי
פשרה אמיתית סביב שינויי החקיקה אינה נראית באופק, כי מו"מ חוקתי אינו דומה לשום דבר בו מורגלים הפוליטיקאים; זאת מאחר שהוא נוגע לליבת הזהות החברתית; לפיכך יש לייסד מנגנון ייחודי לצורך העניין, שיושתת על עקרונות תום הלב, הייצוג וחלוקת הכח; כך אפשר לעשות זאת ולהימנע משפיכות דמים
רגעים ספורים לאחר פרסום מתווה הנשיא התבשרנו על מות המתווה. כעת, כשבוע לאחר מכן, נדמה שחלפה שנה. פשרות נידונו בין חברי הקואליציה וללא שיח ישיר עם המתנגדים לשינויי החקיקה וברור לכל שפשרה אמיתית אינה באופק.
אין בכך הפתעות. בבחינת האירוע דרך מתודולוגיות משא ומתן אנו זוכרים כי משא ומתן חוקתי אינו דומה לשום דבר בו מורגלים הפוליטיקאים, היות שבליבתו נמצאת זהותה של החברה. השיח החוקתי למעשה מבסס את עקרונותיה וערכיה של המדינה ולכן הוא מחייב התייחסות ייחודית.
דווקא העיסוק במהות והרצון להניח "הצעת עוגן" למשא ומתן שטרם נולד - הביא לשחיקת סיכויי הצלחתו. תחילה, שחיקת מעמדו של המתווך – במקרה זה הנשיא יצחק הרצוג; שנית, צמצום המרחב להסכמות – כאשר הצד החזק טוען שהמתווה רחוק מדי ממטרותיו ולכן אינו יכול להתפשר והצד החלש טוען שהמתווה דווקא קרוב מדי לעמדותיו - כך שאין על מה להתפשר.
כפי שטענתי בעבר, לא ניתן להתחמק מכך שעל הפוליטיקאים להבין שאנו ניצבים בנקודת מפנה היסטורית. מה שהיה לא יהיה עוד. ישראל דורשת חוזה חברתי חדש ופורמלי בין אזרחיה. האופציות הן שתיים, או שמתקדמים לדיקטטורה חד-צדדית או שמנסחים את החוזה החדש בהסכמה רחבה.
ברגעים היסטוריים של משברים חוקתיים, נדרש תהליך ממצה וארוך של משא ומתן. תהליך מובנה עם מנגנון משא ומתן חוקתי מוסכם שחייב להתבסס על העקרונות הבאים:
1. תום לב – לשם כך, הקואליציה תניח את אקדח החקיקה בצד ותיתן את הזמן לתהליך ההידברות.
2. עיקרון הייצוג – משא ומתן חוקתי חייב לכלול מנגנונים שמאפשרים הגעה להסכמה רחבה. במבנה הפרלמנטרי של הכנסת מנגנוני החקיקה לא בהכרח מביאים ליצירת הסכמה רחבה. לכן יש לבנות למשא ומתן מנגנון קבלת החלטות ייעודי.
3. עיקרון חלוקת הכח – זה נכון שהחזק בדרך כלל מנצח. הקואליציה בימינו עם 64 ח"כים היא הכוח החזק והשולט כדין. אבל במשברים חוקתיים זה לא מספיק. כאשר רוצים לשנות את אופיה החוקתי של מדינה בהליך תקין נדרש שיתוף הפעולה של כלל העם ולא רק של הצד החזק. במקרה שלנו, המיעוט אינו משתף פעולה ומתנגד לה בכל תוקף. בהקשר הזה המיעוט הוא גם מגזר יצרני שתרומתו מהותית למדינה. בנוסף על כך, הוא מיעוט שלא מוכן להתפשר על זכויותיו.
מנגנון כזה יאפשר הידברות והסכמה רחבה, וההיסטוריה מצביעה כי הדבר נכון במקרים בהם כוננו חוקות לפני שפיכות דמים, אך לא פחות מכך לאחריה.
ישראל אינה פולין או הונגריה. היא מוקפת באתגרים ביטחוניים שאינם מאפשרים לה את "הלוקסוס" של אובדן הצד המתנגד. זה שתרומתו לחברה, לכלכלה ולביטחון בלתי מוטלת בספק. גודל השעה מחייב משא ומתן חוקתי ראוי על כל מרכיביו שתוצאתו הסופית היא כינון חוקה לישראל. חוקה המבוססת על ערכינו היהודים והדמוקרטים כפי שבאים לידי ביטוי במגילת העצמאות. כזו שתשקף את הדעות החלוקות בחברה ו"תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום...". כל ניסיון אחר, ייכשל בהכרח מאחר שדרך אחרת פשוט אינה אפשרית במשא ומתן על זהות החברה. ד"ר דנה וולף היא מומחית למשפט בינלאומי וניהול משא ומתן, ראשת חטיבת משפט וביטחון באוניברסיטת רייכמן
