סל הבריאות זקוק לטיפול נמרץ: נשחק ב־30 מיליארד שקל
סל הבריאות זקוק לטיפול נמרץ: נשחק ב־30 מיליארד שקל
מחקר חדש מציג את הפער המשמעותי בין תקצוב סל הבריאות ובין הצרכים הרפואיים בפועל. התוצאה: פגיעה בזמינות ובאיכות של שירותי הרפואה לאזרחי ישראל, ותלות הולכת וגדלה בהחלטות הממשלות המתחלפות לעתים קרובות
מחקר חדש של מרכז טאוב שערכו פרופ' גבי בן נון, פרופ' נדב דוידוביץ' וד"ר ברוך לוי הצליח לכמת את היקף השחיקה של סל הבריאות הממשלתי. לפי החוקרים, מהבכירים בכלכלת הבריאות בישראל, מנגנון עדכון סל הבריאות השחוק מנע בשנת 2020 כ־30 מיליארד שקל בגין שירותים מאזרחי ישראל. כלומר, הסל המעודכן שמשקף את ההתפתחויות - בעיקר בדמוגרפיה וביוקר הבריאות, שני הפרמטרים המרכזיים לצורך עדכון אוטומטי של הסל - היה צריך לעמוד על 85 מיליארד שקל, אך בפועל עומד על 56 מיליארד שקל. רק 67% מההיקף הנדרש.
"מצאנו שיש פער של כמעט 23% בין הסל המעודכן לסל המצוי בגין השחיקה במדד הדמוגרפיה, ופער של כ־10% בין הסל הקיים לסל החלופי לפי מדד יוקר הבריאות", מסביר דוידוביץ'. המחקר בדק את המספרים מאז הוחל ביישום החוק ב־1995 ועד 2020, ומצא פערים משמעותיים בין התקצוב הקיים ובין הצרכים בפועל.
יתרה מזו, החוקרים בדקו מה היה צריך להיות גובה התקציב אם הממשלות היו מוסיפות את המינימום לסל התרופות (טכנולוגיות) אך היו עושות זאת בהתאם להתפתחות בפועל של האוכלוסייה (מדד הדמוגרפיה) ושל המחירים (מדד היוקר). מתברר כי הסל היה צריך להיות גבוה יותר ב־19.7 מיליארד שקל, כ־76 מיליארד שקל.
לפי החוקרים, השחיקה המצטברת גרמה לתלות גדולה בתקציב המדינה בהחלטות הממשלות המתחלפות תדיר, ולפגיעה באיכות השירותים הרפואיים ובנגישותם, דבר שהורגש ביתר שאת במהלך ההתמודדות עם מגפת הקורונה והחשש מקריסת מערכת הבריאות.
מנגנון העדכון של סל הבריאות - סך השירותים והמוצרים שהמדינה מספקת לאזרחיה לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי באמצעות ארבע קופות החולים - מבוסס על שלושה מדדים. מדד יוקר הבריאות, הכולל את מחירו של יום אשפוז, שלמרות התיקונים הרבים שכבר נעשו עדיין נותר פער בין התקצוב לעלות בפועל לפי החוקרים; מדד הדמוגרפיה, שמתייחס לשינויים הדמוגרפיים באוכלוסייה, שהופעל רק ב־2014 בעקבות החלטת ממשלה, ולא מספיק להדביק את קצב הגידול בפועל; מדד הטכנולוגיה (סל התרופות), שמתייחס לפיתוח תרופות וטכנולוגיות רפואיות חדשות, והוא תוספת "ערכית" שכל ממשלה מחליטה עליה לפי סדר העדיפיות הלאומי שלה.
"כדי לחשב את התוספת הדרושה כיום לכיסוי הגירעון הקיים בסל שירותי הבריאות, יש להתמקד במדדי הדמוגרפיה ויוקר הבריאות שאמורים למנוע את שחיקת הסל, שכן מדד הטכנולוגיה משתנה מדי שנה לפי התפתחויות וצרכים ספציפיים של קבוצות מטופלים", מסביר דוידוביץ', המכהן כראש תוכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב.
"בהשוואה בינלאומית, ההוצאה הציבורית השוטפת לנפש על בריאות בישראל עומדת על כ־60% בלבד מההוצאה הממוצעת במדינות ה־OECD. עלות הסל נשחקה עם השנים, והדבר קשור גם לשיעור הנמוך של ההוצאה הציבורית על בריאות מהתוצר בישראל — 4.8% לעומת 6.6% ב־OECD".
"לנוכח השחיקה האמורה והעובדה שמדדי ההוצאה, התשתיות וכוח האדם נמוכים יחסית למדינות מפותחות, נשאלת השאלה כיצד מערכת הבריאות מצליחה להגיע לתוצאות בריאותיות מרשימות כל כך — למשל בתוחלת החיים הגבוהה ושיעור תמותת תינוקות נמוך", אומר ד"ר ברוך לוי.
"לכאורה, הדבר מצביע על יעילותה של המערכת. אולם ידוע שבפועל תוחלת חיים ארוכה לא מצביעה בהכרח על איכות החיים ולא משקפת, למשל, את משך ההמתנה לתורים. ישראל אמנם מצטיינת במניעת תמותה ובהארכת חיים, אבל במונחים של אובדן תפקוד ופגיעה בתפקוד בעקבות מחלה ונכות, ובייחוד במונחי העלייה בתחלואה מסוכרת, התמונה אפילו מדאיגה".
"מדד נוסף לבחינת איכות הטיפול הוא אשפוזים חוזרים — בישראל שיעור האשפוזים החוזרים אחרי שבץ הוא אחד הגבוהים", מוסיף פרופ' גבי בן נון. "הדבר קשור, בין היתר, לשיעור מיטות האשפוז הנמוך בישראל, לתפוסת המיטות הגבוהה ולמשך האשפוז הקצר בשל הצורך לפנות מיטות למאושפזים חדשים", הוא מסביר.
מחברי המחקר מזכירים עוד תופעה עגומה במערכת הבריאות הממשלתית. "הגירעון בסל הבריאות משפיע על כל הגורמים במערכת הבריאות, לרבות בתי החולים ומערכת האשפוז. לאור הגירעונות במערכת, המדינה מאלצת את הקופות לחתום על הסכמי ייצוב ומחייבת אותן לעמוד ביעדי איזון, אך ההסכמים מנציחים את עיוותי המערכת וגורמים לאי־ודאות כלכלית המקשה על תכנון לטווח ארוך".
עוד מזכירים במחקר כי מקור נוסף להכנסה של המערכת הציבורית היתה החלטתו ב־1997 של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו ליזום את ביטול תשלומי המעסיק לביטוח הבריאות של העובדים ("המס המקביל") כאשר המדינה, כפיצוי, הגדילה את השתתפותה במימון. זאת, מתוך תפיסה שהכּנסת ומשרד האוצר הם שצריכים לקבוע את סדר הקדימויות החברתי והכלכלי בכל שנת תקציב.
"כך, במקום מקור תקציבי ייעודי ויציב הצמוד לקצב הצמיחה של המשק, עברו למקור לא ייעודי התלוי בתקציב המדינה ובהחלטות הממשלה בכל שנה", מציינים החוקרים. הם סבורים כי "עם התפרצות מגפת הקורונה, מדיניות זו תרמה לא מעט לפגיעה החמורה במשק. שכן האסטרטגיה העיקרית של משרד הבריאות התמקדה בהגנה על מערכת האשפוז מפני קריסה, באמצעות סגרים והגבלות ממושכות".
המסקנה העיקרית של החוקרים היא כי היעדר תקצוב מספק הוא שהוביל ל"מסחור והפרטה" של המערכת. הדבר בא לידי ביטוי בזינוק בהכנסות מביטוחים משלימים, מתיירות רפואית ומשירותי בריאות פרטיים. "בשנים האחרונות התפתח שוק הבריאות הפרטי, לעתים על חשבון המערכת הציבורית. הדבר אמנם הוביל את משרדי הבריאות והאוצר לנקוט אמצעים להקטנת היקף ההוצאה הפרטית על בריאות, אך חשוב לבצע בנוסף שינוי יסודי במנגנון עדכון העלות של סל שירותי הבריאות — הן באופן העדכון והן ברמה הכמותית", מסכמים החוקרים.
