בכירה בשערי צדק: "אל תצפו לחמלה מהצוותים הרפואיים כשלא התחסנתם"
בכירה בשערי צדק: "אל תצפו לחמלה מהצוותים הרפואיים כשלא התחסנתם"
פרופ' שרון ענב, מנהלת טיפול נמרץ כירורגי פרסמה פוסט נוקב נגד אלה שמסרבים להתחסן. "מצפים ש"נתגייס" שוב לעבוד משמרות כפולות בתת תנאים וזה למה? כי "זכותכם" לא להתחסן. לשים מסיכה על הפה ועל האף קשה לכם. אז גם לנו קשה. קשה לנו לעבוד בתנאים כאלו ובעיקר קשה לנו להבין מדוע מוטלת עלינו האחריות לטפל באלו שלא טיפלו בעצמם"
"אני אגיד את מה שאסור לנו לומר כי זה לא פוליטקלי קורקט. פותחים מחדש את מחלקות הקורונה. אל תצפו ל"חמלה" מהצוותים הרפואיים כשתגיעו אליהם כשלא התחסנתם. כלו כוחותינו". כך נפתח פוסט נוקב שפרסמה פרופ' שרון ענב, מנהלת טיפול נמרץ כירורגי במרכז הרפואי שערי צדק, ובו היא מתארת את העומס הגדול שמוטל על הרופאים במחלקות הקורונה, נוכח העלייה בשיעור המאושפזים, מהם רבים כאלה שלא התחסנו.
מאז שהתפרסם הפוסט, הוא זכה כבר למאות שיתופים ואין ספור תגובות, רבות מהן של מתנגדי חיסונים.
וכך כותבת פרופ' ענב, מלחמת ששת הימים נמשכה 6 ימים וחצי מהלוחמים היו בטראומה כי אחד מכל חמישה חיילים נפצע. נפצע ולא מת. מי שהיה בחזית זכה להבנה ולכבוד כי הוא סבל מהלם קרב.
המלחמה בקורונה נמשכת בגלים יותר משנה. גם אנחנו חירפנו את נפשנו וממשיכים להסתכן בהדבקה שלנו ושל אהובינו בהיותנו עובדים עם החולים הללו. 65% מחולי הקורונה שהונשמו במדינת ישראל מתו. לא אחד לחמש נפצע. אחד מכל שניים מת.
איש לא כתב עלינו שירי הלל. לא הוציאו תקליטים עם פואמות גבורה. לא זכינו למדליות. ולא הציבו שלטי חוצות זהובים לזכר אלו שנטשו כי הם נשברו. (וכן, היו כאלו).
במקום זאת בציבור (ובמשרד האוצר) ממשיכים להתלונן עלינו, להעליל עלינו ולהשמיץ אותנו.
פיטרו צוות רפואי, חברים טובים, שעמדו בחזית הגל הראשון כי "אין תקנים".
קפצו עלינו להתגייס ביתר שאת "לחזור לשגרה" מייד כשהסתיים הגל השלישי. כי בתי החולים שפושטים רגל צריכים מהר מהר להרוויח חזרה את כל הפסדי תקופת הקורונה.
ועכשיו מצפים שנחזור ו"נתגייס" שוב לעבוד משמרות כפולות בתת תנאים, בחליפות חלל שלא שומעים בהם ולא רואים דרכם. לבושים בניילונים שהגוף לא סובל - מזיעים בהם, פורחים מהם, מתגרדים בהם. מתעלפים בהם. וכל זאת למה?
כי "זכותכם" לא להתחסן. "בחרתם" לא להתחסן. לשים מסיכה גם על הפה וגם על האף ממש קשה לכם.
אז גם לנו קשה. קשה לנו להסתכן כל יום ולסכן את אהובינו. קשה לנו לעבוד בתנאים כאלו. קשה לנו לעבוד בבית קברות של חיים-מתים. ובעיקר קשה לנו להבין מדוע מוטלת עלינו האחריות לטפל באלו שלא טיפלו בעצמם.
קורונה לא דומה בשום דבר לעישון. או לסמים. לאלו מגיעים בנסיבות חברתיות מורכבות בגיל צעיר ומתמכרים. ומשלמים על ההתמכרות הזו סבל רב שנים.
לא "בוחרים" להיות נרקומן או מעשן. כן בוחרים לא להתחסן.
אל תצפו ל"חמלה". אל תצפו להבנה. אל תצפו שנבכה איתכם.
אנחנו, הצוותים הרפואיים שאמורים לעמוד שוב בחזית הזו, שבורים. אנחנו סובלים מהלם קרב. אנחנו סובלים ממה שנקרא בשפה המקצועית burnout.
בימים האחרונים מתחולל קרב מאחורי דלתיים סגורות: הצוותים הרפואיים מתמרדים על עצם המחשבה שיצטרכו שוב לחרף את נפשם בשביל אלו שלא טרחו לעשות את המינימום עבור עצמם ועבור החברה.
איך זה ייגמר? בטוח לא טוב.
קשה לטפל באחר כאשר אתה פצוע בעצמך.
