פרשנותתוכנית הרצוג: רוב העם בעד - רוטמן ולוין לא
פרשנות
תוכנית הרצוג: רוב העם בעד - רוטמן ולוין לא
הנשיא הציג הערב את תוכניתו שמקובלת על רוב העם, למעט הגרעין של שונאי מערכת המשפט - המיעוט המנומק, והרוב המוסת. מדוע חשוב לממשלה למנות שופטים, להתגבר על בג"ץ ולהרחיקו מחוקי יסוד? כדי למנות את הדרעים הבאים ולחלץ את נתניהו
הנשיא הרצוג הציג הערב את תוכנית חמש הנקודות שלו שמקובלת על רוב העם למעט הגרעין קשה של שונאי מערכת המשפט - המיעוט המנומק, והרוב המוסת והמשוסה. היא גם מקובלת על האופוזיציה, והיא בהחלט בסיס טוב לדיון, בלב פתוח ונפש חפצה, עם היועצת המשפטית לממשלה ונשיאת העליון.
חלק מהעקרונות, הצעות הפשרה, בנאום הרצוג הוצגו בשבוע האחרון בדיונים בוועדת חוקה שמריצה לקריאה ראשונה את שני הפתיחים של הרפורמה – בחירת השופטים ושיריון חוקי היסוד. והם נדחו על הסף בידי יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן. האם רוטמן שדוחה בוועדה את ההצעות של ח"כ גלעד קריב יקבל את אותה הצעה, או דומה לה, רק בגלל שהנשיא הרצוג העלה אותה? אשרי המאמין.
למשל, הרכב הוועדה לבחירת שופטים ושיטת הבחירה. גדר המחלוקת הוא הרעיון המסדר. רוטמן מתעקש שהרוב המכריע בבחירה יהיה של הקואליציה בלבד. וליתר דיוק הממשלה. קריב חושב שכוח הבחירה צריך להתאזן לפחות בין שניים מהצדדים בוועדה – קואליציה ואופוזיציה או קואליציה ושופטים. זהו פער שלא ניתן לגישור, אלא אם צד אחד מוותר. או שהממשלה שולטת או שלא. אין אמצע. הצעת הרצוג נוטה לקריב: הוספת שני נציגי ציבור כשהרעיון המסדר שלו הוא שאין לאף רשות, לאף צד בוועדה, רוב מובנה.
הרצוג מעלה את המובן מאליו – קודם חקיקת חוק יסוד: החקיקה שמסדיר את היחסים בין הרשויות ומגדיר מאפיינים חוקתיים לחוק יסוד, ורק אחר כך לאסור על בית המשפט לבטל חוק יסוד. רוטמן מבקש להתחיל מהסוף – קודם לאסור על בית המשפט להתערב ואחר כך נראה. גם בנוגע להגדרת מאפיינים, רוטמן חושב שלא צריך. לשיטתו, מה שהכנסת תחליט שמתאים להיקרא חוק יסוד – ייקרא חוק יסוד. ואכן, היום בתיאום מופלא, אישרה ועדת שרים לענייני חקיקה את חוק יסוד דרעי 2.
באשר לביטול חוק רגיל הרצוג רוצה שהרוב הנדרש של שופטים לביטול ייקבע בהסכמה, ומנגד ייקבע בהסכמה הרוב הנדרש בכנסת לפסקת ההתגברות. באשר לרוב בבית המשפט התוודענו למחלוקת: לוין דיבר על 80 אחוז ורוטמן על 100 אחוז מהשופטים. לגבי פסקת ההתגברות, לוין-רוטמן נעולים על רוב של 61. כלומר, לא הכנסת תתגבר על בג"ץ אלא הממשלה שיש לה בכנסת רוב קואליציוני מינימלי של 61. וזה מתכתב עם הרוב בוועדת הבחירה של השופטים – הכוח הבלעדי יעבור לממשלה. בכנסת ובוועדה.
הרצוג מבקש לרכך את עילת הסבירות. כאן דווקא יש על מה לדבר – לאפשר לבג"ץ להשתמש בעילה רק בענייני זכויות אדם, אבל חלילה לא למינויים כדי לא לחסום את השוורים המועדים בדישם. למה חשוב לממשלה למנות שופטים, ולמה חשוב לה להתגבר על בג"ץ ולהרחיקו מחוקי יסוד? כדי שאפשר יהיה למנות את הדרעים הבאים ולחלץ את נתניהו והנאשמים הבאים.
הרצוג הוסיף להצעותיו שתיים שלא קשורות לרפורמה – תוספת שופטים וייעול הליכים. שיהיה. אבל כאן תיתכן בעיה. אחרי שיהרסו את עצמאות המערכת, אולי לא יהיה כבר שווה לייעל אותה.
הרצוג שילם את חובו לסימטריה הקדושה כאשר הדגיש איפה שני הצדדים צודקים. מצד אחד הוא דיבר על הדרת מזרחים מהעליון, טענה בהחלט לגיטימית, וגם על כאבם של מפוני חבל עזה. ככל הידוע אהרון ברק לא הורה על הפינוי, אבל בית המשפט שלו הגדיל את הפיצויים למפונים. מצד שני, בכל זאת חייבים לשמור על סימטריה, גילה הרצוג גם הבנה לכאבם ולחרדתם של החוששים להרס הדמוקרטיה (ביניהם הוא עצמו) והסללת ישראל לדיקטטורה. מהלך שמובל בידי שניים, לוין ורוטמן, שלא רואים כלום בעיניים. לא את הנזקים לכלכלה, לא את כאבם של המפגינים, לא את האזהרות של ארה"ב באמצעות ביידן ובלינקן והסכנות הצפויות לבכירים ישראלים מהמשפט הבינלאומי. וכנראה גם לא את הרצון הטוב של הנשיא. האם נתניהו ירים את הכפפה והאתגר שהציב הנשיא כדי לחזור לפסים של שפיות ואחריות ממלכתית? אילו היה מדובר בבנימין נתניהו של פעם הוא לא היה מאפשר לשניים האלה לדהור על הדי-9. אבל היום, כשמדובר בנתניהו הנאשם שמגובה בנתניהו הבן – קשה להאמין, אבל אין ברירה.
