המערכה שלא מדברים עליה: האתגר של הגיל השלישי בזמן מלחמה
המערכה שלא מדברים עליה: האתגר של הגיל השלישי בזמן מלחמה
מעל מיליון קשישים בישראל זקוקים למעטפת תומכת בימי חירום, אך רובם נותרים לבד בהתמודדות היומיומית. הגיע הזמן להפסיק להדחיק את המשבר ולאמץ פתרונות מערכתיים
בוקר שגרתי במרכז הארץ. אני יושב במשרדי כשמתקבלת שיחה מאישה נסערת. "אני לא יודעת למי לפנות," היא אומרת בקול רועד. "אבא שלי בן 84 גר לבד בדירה בקומה שלישית. אתמול בזמן האזעקה הוא נפל כשניסה לרדת למקלט. למזלי הייתי אצלו, אבל אני לא יכולה להיות שם כל הזמן". היא מספרת שחיפשה באינטרנט מידע על פתרונות דיור לגיל השלישי, וכך הגיעה אלינו. סיפור זה הוא רק קצה הקרחון של מציאות מורכבת שחווים כיום למעלה מ-1.1 מיליון אזרחים ישראלים בני 65 ומעלה, אך גם סימן לכך שאנשים מחפשים פתרונות באופן אקטיבי.
המלחמה המתמשכת חושפת מדי יום את הפגיעות המיוחדת של אוכלוסיית הגיל השלישי. לפי נתוני הלמ"ס, כ-40% מהקשישים בישראל מתגוררים לבדם, נתון שבימי שגרה כבר מעורר דאגה. אך בימי חירום, כשכל דקה קריטית להצלת חיים, המשמעות של חיים לבד הופכת לסוגיה קריטית, המתחילה בבעיה הבסיסית ביותר - ההגעה למרחב המוגן. למרות זאת, אנו עדים ליוזמות מקומיות מרשימות של שכנים ומתנדבים המסייעים לקשישים בשעת חירום.
הריצה למרחב המוגן, שעבור צעירים נתפסת כמטרד זמני, הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית עבור רבים מהקשישים. מגבלות התנועה, החל מקושי בהליכה ועד לשימוש בהליכונים או כיסאות גלגלים, הופכות את הדקות הספורות שעומדות לרשותנו להגיע למרחב המוגן למרוץ מסוכן. המדרגות שבשגרה מהוות מכשול מוכר, הופכות בחירום למחסום מאיים. החשש מנפילה, כפי שקרה לאותו אב בסיפור הפותח, מוביל רבים להישאר בדירתם, חשופים לסכנה.
אך הסכנה הפיזית היא רק ההתחלה. כשקשישים נאלצים להסתגר בביתם מחשש לאזעקות, נוצרת שרשרת של בעיות נוספות. הראשונה שבהן היא הקושי בשמירה על רציפות הטיפול הרפואי. מרבית האוכלוסייה המבוגרת נדרשת לטיפול רפואי קבוע, הכולל נטילת תרופות, מעקב רפואי שוטף וטיפולים תקופתיים. כשהתנועה מוגבלת והמערכת הרפואית עמוסה, נוצרים שיבושים מסוכנים בשגרת הטיפול. קשישים רבים מתקשים להגיע למרפאות או אפילו לרכוש תרופות בבית המרקחת הקרוב. מה שמתחיל כהפרעה קלה בשגרת הטיפול עלול במהירות להוביל להידרדרות משמעותית במצבם הבריאותי.
ההסתגרות בבית מובילה גם לבעיה חמורה לא פחות - בידוד חברתי מתעצם. הבדידות, שהייתה אתגר משמעותי גם בימי שגרה, מקבלת בימי מלחמה ממדים מדאיגים במיוחד. המשפחות, העסוקות בהתמודדות עם האתגרים היומיומיים שהמלחמה מציבה, מתקשות לבקר בתדירות הרצויה. פעילויות הפנאי, שבשגרה היוו עוגן חברתי משמעותי, מושבתות או מצומצמות. עם זאת, יש לציין את ההתגייסות המרשימה של ארגוני מתנדבים ויוזמות קהילתיות המספקות תמיכה רגשית וחברתית, אם בשיחות טלפון יומיות או בביקורי בית בטוחים.
המציאות המורכבת הזו מחדדת את הצורך במציאת פתרונות מערכתיים. מחקרים מראים שקשישים החיים במסגרות המותאמות לצורכיהם, עם צוות מקצועי זמין ומערכות תמיכה מובנות, מציגים רמות חרדה נמוכות יותר ותחושת ביטחון גבוהה יותר. במסגרות כאלה, האתגרים שתיארנו - מהגעה למרחב מוגן, דרך שמירה על רצף טיפולי ועד למניעת בדידות - מקבלים מענה מקיף תחת קורת גג אחת. הביקוש הגובר למסגרות כאלה מעיד על ההכרה הגוברת בחשיבותן.
החברה הישראלית, שידעה תמיד להתגייס ולתמוך באוכלוסיות פגיעות, מראה סימנים מעודדים של חשיבה מחודשת על האופן בו היא מגנה על אזרחיה המבוגרים. הפתרונות קיימים - החל ממסגרות דיור מותאמות ועד למערכי תמיכה קהילתיים - והאתגר כעת הוא להנגיש אותם לכל מי שזקוק להם.
כחברה, חובתנו המוסרית היא להבטיח שהדור שבנה את המדינה יזכה להגנה ולתמיכה המיטבית - במיוחד בשעת משבר. זו אינה רק אחריותנו החברתית, זו השקעה בחוסן הלאומי שלנו, ומבחן ערכי לחברה כולה. ההתגייסות הנרחבת שאנו רואים כיום נותנת תקווה שאנו בדרך הנכונה.
שאולי דור מנכ"ל הבית בתל אביב של רשת הדיור המוגן “עד 120”
