ריאיון"תתכוננו לאסון ופינוי כי הם תמיד יגיעו בהפתעה"
ריאיון
"תתכוננו לאסון ופינוי כי הם תמיד יגיעו בהפתעה"
אילנה צוק, שניהלה את מערכת החינוך של כפר עזה לאחר 7 באוקטובר, הוציאה מדריך התכוננות לפינוי בשעת חירום בו היא מזהירה את נפגעי האסונות הבאים מפני שרלטנים, מתנגדת להצפת המפונים במתנות ולהתנדבות המוגזמת, דורשת לשים גבולות לסלבריטאים שמגיעים לבקר ומדגישה שטובת הילדים ויצירת מרחב שקט עבורם קודמים לכל
זמן קצר אחרי הפינוי לשפיים, הגיעה מנהלת אשכול החינוך של כפר עזה אילנה צוק למסקנה שהילדים של היישוב מוצפים ביותר מדי מתנות, יותר מדי עוגות, יותר מדי סלבריטאים ויותר מדי מחוות תמיכה. היא העבירה את המועדון עם העוגות הרחק מהילדים, פתחה פינה להכנת כריכים בריאים בחדר האוכל, הגבילה את השעות שבהן סלבריטאים יכולים להגיע והעניקה עדיפות לפעילויות שבהן התלמידים תומכים באחרים ולא נתמכים. עכשיו היא מוציאה מדריך על איך מערכות חינוך צריכות להתכונן לפינוי במצבי אסון. היא מסבירה שהרבה יישובים בסכנת פינוי, אם לא בשל ארגון איסלאמי קיצוני, אז בשל רעידת האדמה הקרבה. בתשובה לטענה שאף אחד לא רוצה לחשוב על האסון המתקרב, היא אומרת שחשוב מאוד לעשות את זה כי כשהוא יגיע יהיה קשה מאוד לחשוב.
בין התובנות שהמדריך של צוק מנסה להנחיל לדורות של האסונות הבאים מופיעות העצות: בלי התנדבות, בלי מתנות חינם, להיזהר משרלטנים, לשים גבולות לסלבריטאים. החלטות משלימות היו שטובת הילדים קודמת לכל ושמקבלים החלטות לפי הצרכים ובמנותק משיקולים כספיים. "חלק גדול מהילדים היו באי שקט מאוד גדול ובעומס בשפיים. הם לא יכלו להכיל שמצד אחד הם במצוקה ומצד שני המון ממתקים ומתנות ומגיעים מפורסמים לשפיים. אנשי המקצוע שליוו אותנו המליצו לעצור ולהרגיע. ליצור מרחב של שקט".
צוק ובעלה אהרל'ה, קצין משטרה בכיר בגמלאות, גידלו את הילדים בצור יגאל־כוכב יאיר. לקיבוץ הם הצטרפו ב־2016 ומהר מאוד הפכו לדמויות מרכזיות בקהילה. היא חברה בהנהגת הקהילה ומייצגת אותו במליאת המועצה האזורית שער הנגב. לא כדאי לתת למראה ולהליכות הרכות של צוק (61) להטעות. היא גמלאית של תפקידי פיקוד וניהול בארגון ביטחוני במשרד ראש הממשלה, באמצע 2022 מונתה למנהלת אשכול החינוך של הקיבוץ (תפקיד אותו עזבה במאי 2024) ואת מערכת החינוך ניהלה בשעת חירום ביד רמה. בעקבותיהם הגיעו שלושת הילדים והמשפחות שלהם. "לאסון הזה" היא מספרת, "אדוות רבות. אחת מהן הפרידה של הבת הבכורה שלנו מבת הזוג שלה. הבן הצעיר שלנו נשוי לבת קיבוץ שהיא דור שלישי והוריה נרצחו ב־7 באוקטובר. יום לפני כן הם ילדו את הבת הבכורה שלהם".
כפר עזה, מהנפגעים הקשים בטבח, שוכן שני קילומטר מגבול עזה במועצה האזורית שער הנגב. עד הטבח היו בו כ־800 תושבים. 64 מתושביו נרצחו, היו עשרות פצועים מהקיבוץ ו־19 חיילים נפלו בקרבות עליו. הוא התחיל עם 19 חטופים והיום יש חמישה. רוב חברי הקיבוץ פונו למלון של קיבוץ שפיים בשרון. צוק מסבירה ש"יש לנו הרבה ילדים יתומים ואחים שכולים ואחיינים של חטופים וחברים של הילדים החטופים שחזרו. הרבה מאוד נדבכים של פגיעות". "אנחנו והילדים לא היינו בקיבוץ ב־7 באוקטובר, אלא במושב ניר בנים", מספרת צוק. "בכל שנה בסוכות אנחנו נוהגים לצאת לנופש משפחתי. שוכרים ארבעה צימרים, אחד לכל תא משפחתי, מן גיבוש משפחתי כזה. הימים הראשונים עברו עלינו בתוך קבוצות הוואטסאפ. האסון קרה לנגד עינינו בשידור חי".
תפסיקו עם המתנות בבקשה
צוק מספרת שבגלל התקדימיות המאוד גדולה של האירוע לא היה ממי וממה ללמוד איך מפעילים מערכת חינוך בנסיבות כאלו, וזו אחת הסיבות להוצאת המדריך שלה. חוסר התקדים החמיר עוד יותר כשהם קלטו שבעה ילדים חטופים שחזרו מעזה למקום שאינו ביתם. את מערכת החינוך הזמנית בשפיים היא הקימה יחד עם נשות החינוך של הקיבוץ אסנת קראוס ועופר הלפרין, וחשוב לה להדגיש ש"לא עשיתי שום דבר לבד".
"מצב הילדים והנערים היה הלם בכמה ממדים מהאירוע, החרדה והאובדן, הדברים שהם ראו בקיבוץ. המראות בכביש 232 בפינוי היו קשים מאוד. היתה גם חרדה מאוד גדולה לבני משפחה. לא ידענו מה גורל החטופים והיו אנשים שלא ידענו אם הם מתים או חטופים. על זה", היא אומרת, "צריך להוסיף את סיפור הפליטות. משפחה נכנסת לחדר אחד במלון, אין מרחב פרטי, חיים בצפיפות".
עצרת הופעות של סלבריטאים?
"צמצמנו אותן וביקשנו לקיים אותן רק אחרי הלימודים. היתה גם הצפה של מתנות לילדים. הנכד שלנו קיבל טאבלט ומשהו בו התקלקל. אז אמרתי לו 'נלך לסבא שיתקן'. הוא אמר לי 'לא – בואי ניקח חדש'. ואז נדלקה לי נורה אדומה. עצרנו את המתנות וקיבלנו רק מה שתורם חינוכית לילדים. ביקשתי להרחיק את העוגות מאזור הילדים ופתחנו בית קפה קהילתי בבית התרבות. הקמנו בחדר האוכל מתחם להכנת כריכים שבו הילדים יכלו לבחור את ארוחת הצהרים ממגוון של אוכל בריא".
על הצפת המתנות: הנכד שלנו קיבל טאבלט והוא התקלקל. אמרתי לו 'נלך לסבא שיתקן'. הוא ענה 'לא – בואי ניקח חדש'. ואז נדלקה לי נורה אדומה. עצרנו את המתנות לילדים"
היא הפסיקה את ההתנדבות במערכת החינוך, גם כי רצתה אנשים עם מחויבות לכמות של שעות בשבוע ולטווח ארוך, וגם כדי שלא יהיה כל כך הרבה פנים חדשות. "סגרנו את הכניסה גם למתנדבים שרצו לעשות לילדים ימי כיף. זה לא מנומס להגיד 'לא' אבל ימי הכיף הועילו יותר למי שרצה לתרום מאשר לילדים שלנו. היה לי ויכוח עם איש חינוך שהתלמידים שלו הרכיבו צמידים ורצו להעניק לילדים שלנו. הוא ממש גער בי שאני לא ערכית ולא מבינה כמה חשוב לילדים שלו לתת לעכשיו לילדים של כפר עזה. אמרתי לו שתפקידי לראות את טובת ילדי כפר עזה".
היא מספרת ש"המנהלת של תיכון חוף השרון התייעצה איתי איך לשמח את ילדי כפר עזה בפורים. אמרתי לה שאני מבקשת שהשיח יתחיל להיות כזה ששואלים את הילדים של כפר עזה במה הם מסוגלים לשמח אחרים".
כועסים הרבה, מתחבקים הרבה
צוק נאלצה להתעמת לא רק עם זרים מלאי כוונות טובות, אלא גם עם ההורים של כפר עזה. הנושא מרכזי היה ההחלטה שלה להגדיר את מערכת החינוך בשפיים כשיקומית – מה שהעליב את ההורים. "צעקו עלי, היו הודעות קשות בוואטסאפ", היא מספרת. אחת האימהות כתבה לה: "לילות רבים בכיתי. הבאת עלינו צער כפול כשקראת להם ילדים מיוחדים ועל כך תתביישי לך".
לא קל.
"זה נאמר בשעת צער. עברו ימים והתחבקנו. אני עובדת על עצמי למחול. גם היום לא הייתי משנה את דעתי שבילדים אין דופי אבל המצב כל כך קטסטרופלי שהטיפול צריך להיות חלק מסדר היום החינוכי".
נשמע שהכעס היה רגש דומיננטי בחיים שלכם.
"קהילה בטראומה היא קהילה כועסת. האופן שבו הכי קל לתעל צער והלם זה כעס. לא היה לחברים מישהו אחר להוציא עליו את הכעס. אבל הכעס גם מביא איתו אנרגיה שמניעה והוא ביטוי של חוסן. אחד האתגרים הגדולים ביותר לממלאי תפקיד בקהילה היה להתנהל בתוך האנרגיה של הכעס".
אז מה ממלאי התפקידים עושים כשהחברים נכנסים בהם?
"קודם כל מדברים בינינו ומנחמים אחד את השני. זה לא קל לספוג והיו שעות מאוד קשות. גם אנחנו היינו בלי בית. חווינו טראומה ולא היינו בחוסן הרגיל שלנו".
צוק מסבירה ש"הקהילה של כפר עזה היא קהילה חזקה. אנחנו יכולים לצעוק אחד על השני ולדבר נורא לא יפה, ואז מגיעים לחדר האוכל ומתחבקים וחברים. אנחנו מבינים אחד את השני. פחות ורבליים מפעם, יותר מתחבקים. לא בוכים הרבה כמו שאנשים מצפים. יש יותר חמלה בינינו. אנשים שהייתי מסוכסכת איתם קודם כממלאת תפקיד, הכל נמחל".
נכונה האמירה הרווחת שכל נער מפונה הוא נער בסיכון?
"אני מסכימה. אבל לחלק מההורים היה מאוד קשה לקבל שהנוער שלנו בסיכון כי הילדים שלנו הם ילדים רגילים וטובים. ניידות עלם התייצבה פה כבר מהימים הראשונים. הכשרנו את הצוותים להיות ערניים לסימנים ראשוניים של הפרעות אכילה, להתמודדות עם אמירות ומחשבות אובדניות. היו כמה מקרים של דיבורי אובדנות של ילדים בבית ספר יסודי שיצאו דווקא אצל מדריכות חברתיות ולא אצל מורים, נניח בדרך חזרה מהים לשפיים. אני רוצה להאמין שהעובדה שמ־7 באוקטובר הוצמדו לילדים צוותי חינוך וצוותי טיפול גדולים, הגנה עליהם מהתדרדרות. אבל השאלה הזו תקבל מענה רק בעוד שנים".
צוק מספרת ש"יש סיטואציות שלא ידעתי איך להגיב אליהן. הילדים בגני הילדים שיחקו במחבלים וחיילים, וכולם רצו להיות מחבלים כי המחבלים ניצחו. או ששיחקו בלהחזיק את דלת הממ"ד. ההורים נסעו לקיבוץ להביא דברים ועלתה השאלה מה מסבירים לילדים שרוצים לבוא הביתה. הסברנו שאי אפשר לחזור כי הבתים בקיבוץ שבורים".
בעוד המבוגרים מתבלטים איך לתווך לילדים את המציאות, צוק מסבירה שלילדים יש רשתות קשר משלהם. כבר מגיל גן. "ילד אחד מספר לילד השני מי מת, מה קרה, היו מחבלים, זה נרצח. כשהמשפחה חיה בחדר אחד במלון אז הטלוויזיה עובדת והכל בטלפון ובמסכים. ועם כל הרצון שלנו לשלוט בתיווך המציאות, בסוף החיים יותר חזקים. הדבר הזה איתגר מאוד את ההורים".
אחת ההצלחות הגדולות של השיקום היתה שבמחזור בני ה־18 כל הנערים משרתים, כלומר יצאו למכינה, שנת שירות או התגייסו. "לגייס נער מכפר עזה בתוך משבר האמון הנורא עם צה"ל זה לא טריוויאלי. אם היו נערים שהיו מחליטים לא לעשות כלום זה גם בסדר. בסוף כולם משרתים. זה מי שהיינו לפני 7 באוקטובר. אנחנו לא השתנינו".
את כותבת שלחינוך תפקיד מרכזי בשיקום, למה?
"בטראומה ובכאוס הכל משתבש. סדר יום חינוכי מארגן את הילדים וההורים וגם יוצר סדר יום קהילתי".
ההמלצה שלך היא בעצם שאנשים יחיו עם מודעות בלתי פוסקת שהם באזור מועד לאסון. אנשים רוצים להדחיק את זה.
"נכון אבל זו המציאות. יש סיכון לרעידות אדמה, יש הצפות, אסונות טבע, שרפה בכרמל. אני אומרת 'תתכוננו ליום שחור כי יום שחור יגיע'. בחיים יש משברים. משבר תמיד מגיע בהפתעה. הרבה פעמים בעוצמה שלא התכוננו אליה. מערכת חינוך צריכה להתנהל בשגרה באופן שמוכנים לפינוי. אם לא נדבר חירום בזמן שגרה, אז בזמן חירום נהיה אבודים. אפילו היכולת הקוגניטיבית שלי נפגעה, של כולנו. לא יכולתי למלא טופס של ביטוח לאומי. כל המסוגלות נפגעה. אז אני רוצה להגיד גם למי שחושב שהוא חזק, שברגע הזה לא תדעו מה טוב ומה רע מה נכון ומה לא נכון, הכל ישתבש".
"שני דברים חשובים ביותר", אומרת צוק. אחד ש"הבסיס האתי צריך להיות ברור לכולם. מה מטרת מערכת החינוך, מהם הערכים החינוכיים החשובים לקהילה. השני - מסד נתונים מעודכן ומסודר. שמור בשטח משותף או מייל הנגיש לבעלי/ות תפקיד, לא במחשב אישי. אלה הדברים שחיוניים להתנהלות מאורגנת מחד, וערכית מאידך. זה נכון לכל מסגרת, קהילתית שלטונית או עסקית".
בבית כפר עזה הייאוש יותר נוח
צוק ובעלה שיפצו בעצמם את הבית שלהם, וחזרו לגור בו ביולי. הם עשו זאת בין היתר כמחאה על הפקרת הצפון בידי הממשלה. "ראינו איך בקלות חבל ארץ יכול להינטש", אומרת צוק. "הבית שלנו נפגע בינונית. היו יריות בחוץ ובחלונות ובמרזב. לא חיכינו למדינה. מה שקיבלנו, קיבלנו. את השאר עשינו על חשבוננו". היא מציינת ש"מהבית שלנו הייאוש יותר נוח".
בתוך כל התפקוד הזה איפה היה האבל שלך?
"כמעט ולא בכיתי. לא היו לי זמן ופניות לזה. תהליך האבל שלי פגש אותי במלוא עוצמתו רק ביולי 24, כשחזרנו לקיבוץ וראיתי את גני הילדים ובתי הילדים ריקים ואנשים שאיבדתי אינם יותר. אז שקעתי במשבר".
יש אשמה שלא הייתם שם?
"אני לא מתעסקת בזה יותר מדי. אני מרגישה בת מזל. אני לא מרגישה אשמה על זה שלא הייתי. יש רגשות אשמה נוכח האסון הכל כך גדול. אי אפשר להיות מרוצים מעצמנו מכלום. אני כל הזמן שואלת את עצמי אם עשיתי מספיק, האם עשיתי נכון".
אם היית באותה שבת, היית יכולה לתפקד באותה יעילות?
"אני משתדלת לא לשקוע מחשבות של 'אם'. יש לנו ארבעה בתים בקיבוץ. אם אנחנו והילדים היינו באותה שבת, סטטיסטית מישהו מאיתנו היה נפגע. המחשבות של אם הן מאוד מאוד קשות. זה לא שהייתי פיזית היה אחד הדברים שהקלו עליי את התפקוד".
היא מספרת ש"נסעה איתי חברה מהקיבוץ ליישוב הזמני של כפר עזה ברוחמה. היה סתיו כזה. אמרתי לה 'איזה יופי הנוף פה'. היא אמרה לי ש'במקום שאת רואה יופי אני רואה את המכוניות והגופות'. זה אחד ההבדלים בזה שלא הייתי כאן פיזית. אין לי טראומה בנסיעה בכביש, הבית שלי לא חולל. במובן זה העובדה שלא הייתי בקיבוץ מקלה עלי. הבתים של הילדים ניזוקו מאוד. אצל הבת שלנו היו מחבלים והבית הרוס מאוד. אבל אני לא עוברת שם. אני לא מסתכלת. אני בכלל מסתובבת מעט בקיבוץ הנטוש. אלא אם אני מדריכה קבוצה. בתפקיד זה קצת יותר קל".
למה עזבת את תפקיד מנהלת אשכול החינוך?
"אצל אהרל'ה התגלה גידול סרטני והוא היה צריך לעבור ניתוח, ואני הרגשתי שכבר לא נכון לי להמשיך לתרום לקהילה בצורה כל כך טוטאלית ולשלם את המחיר האישי. כל מי שמילא תפקיד ציבורי בקהילה שילם מחיר אישי. ממלאי התפקידים ישנים מעט מאוד. החיים במלון היו מאוד קשים. מרגע שהתגלה הגידול הרגשתי שאם אני לא אחליט נכון, אני אתחרט על זה ואני עד היום אין לי חרטות בחיים. לניתוח ולהחלמה הייתי צריכה להיות פנויה לחלוטין. בינתיים הוא עבר את הניתוח והוא בסדר".
אחרי יציאתה לגמלאות צוק פיתחה קריירה בתחום הדרכת השואה. היא מובילה מסעות של הצופים לפולין ומדריכה בסניף של יד ושם בעיר הבה"דים בנגב. צוק אומרת שמה עזר לה בהבנת המציאות ב־7 באוקטובר זה ההכרות שלה עם טקסטים מתקופת השואה. "מי שהיה לי בראש זה אבא קובנר שהבין הרבה לפני כולם שהגרמנים הולכים על רצח עם. הוא אמר שיש פה משהו חדש".
איך זה עזר לך?
"אני זוכרת את הרגע שאמרתי לעצמי 'תחשבי אבא קובנר. יש משהו חדש, אין לזה תקדים". ישר הבנתי שזה חמור יותר מכל מה שדמיינו ואין זמן לשקוע, צריך להתחיל לעבוד. היה דחוף לטפל בילדים, די מהר הבנתי שהמדינה לא בתפקוד. היינו לבדנו כשהמחבלים חדרו וגם אחרי זה אנחנו לבדנו. מיד הייתי בתפקוד".
זו היתה שואה בעיניך?
"יש פה מחדל נוראי. לא שואה אלא אכזריות, אסון נורא, חורבן ואסון בלתי ניתנים לתיאור. אבל אני עושה הבחנה מאוד ברורה בין היהודים חסרי האונים בתקופת השואה לבינינו שאנחנו אזרחים של מדינה שיש לה צבא וכוחות ביטחון. כאן היה מחדל. לא היינו צריכים להיות חסרי אונים. אם אקרא לזה שואה אני עלולה להמעיט מגודל האחריות שמוטלת על מנהיגי המדינה וכוחות הביטחון".
