פרשנותהעובדות, האמת ואפילו העדות עצמה לא מעניינות. רק הנרטיב חשוב לנתניהו
פרשנות
העובדות, האמת ואפילו העדות עצמה לא מעניינות. רק הנרטיב חשוב לנתניהו
כדי לקבע את הגרסה שלו למציאות, נתניהו רוצה לחסל כל אפשרות לסיפור אחר. לשם כך הוא צריך לרסק את מערכת המשפט, לרמוס את התקשורת ולהשתלט על השירות הציבורי. הגשמת אובססיית הנרטיב שלו מובילה את ישראל למדרון תלול
קו ברור מחבר בין מסיבת העיתונאים המבעיתה שמיהר ראש המשלה בנימין נתניהו לכנס שלשום, לבין תחילת עדותו אתמול בבוקר בבית המשפט. הקו הזה מלווה את פועלו ב־30 השנים האחרונות, והוא הצורך האובססיבי לשלוט בנרטיב שיתקבע בציבור. הנרטיב חשוב יותר מהעובדות, מהמציאות, אפילו מהעדות במשפט ואף מתוצאותיו, אם אי פעם נזכה לחזות בסיומו.
הנרטיב, כלומר פירוש המציאות דרך המשקפיים של נתניהו ודרכם בלבד, מחייב אותו לחסל כל אפשרות לנרטיב אחר. לשם כך הוא צריך לרמוס את התקשורת, להשתלט על השירות הציבורי ולרסק את מערכת החוק והמשפט. כל אחד מהם עלול לייצר סיפור מציאות שונה, ולכן ממשלת נתניהו עסוקה בריסוקם מיום הקמתה. הבעיה עם אובססיית הנרטיב שהגשמתה מובילה את ישראל למדרון התלול, שסופו חורבן הדמוקרטיה.
הנרטיב: מאשים, לא נאשם
את האירוע שהתרחש אתמול בבית המשפט צריך לבחון לא דרך השאלה המשפטית "מי צודק", או "מה יוכח לבסוף". צריך להתבונן בו כעל אירוע שבו לראשונה זה שנים ארוכות, נתניהו נקלע לסיטואציה שהוא לא שולט בה. נכון שבשלב זה מדובר בעדות מטעם ההגנה, שבה השאלות קלות ומוזמנות מראש כאילו נשאלו בערוץ הבית שלו. אבל שלא כמו בערוץ, השופטים יכולים לקטוע את הדיבור, לשאול שאלות מקשות מטעם עצמם, לעמת את נתניהו עם עובדות שהוא כופר בקיומן, ובעצם להסיט אותו מהמסלול שבו תכנן לצעוד. סביר שבדיון הבא הם גם יעשו זאת, ואת השופטים נתניהו לא יוכל להסות באמירות מזלזלות, כפי שהשתיק עיתונאים שהקשו עליו שלשום. בבית המשפט, מגרש המשחקים של נתניהו הופך ניטרלי.
6 צפייה בגלריה
נאום נתניהו בבית המשפט ב־2020. השרים הגיעו לשחזר את כרזת הקרקס
(צילום: פול יונתן זינדל/פלאש90)
לכן מיהר נתניהו לכנס את מסיבת העיתונאים ערב קודם. כדי להפוך את הלימון המשפטי ללימונדה תקשורתית. להסיט את תשומת הלב הציבורית ממה שחשוב באמת לציבור: השבת החטופים וסיום המלחמה. במציאות חיינו, חשיבות עדותו במשפט פחותה מחשיבותם של אלה - ולמען האמת חשיבותה פחות מעוד הרבה מאוד דברים אמיתיים שמטרידים אותנו כאזרחים, מחוסר היכול לטוס לחו"ל ועד הקושי הגובר לקנות בסופר המתייקר.
לכן, ברמה הציבורית, מסיבת העיתונאים מיותרת לחלוטין. בטח ובטח כשבאותו יום נהרגו שבעה לוחמי צה"ל בלבנון ובעזה, במלחמה שמזמן הפכה למלחמת ברירה שמוביל נתניהו עצמו, גם אחרי שהשמיד את אויבינו בחזבאללה ובחמאס. אבל נתניהו רצה, שוב, להכתיב את הנרטיב ולהסיט אותו מהמציאות של עלייתו לדוכן הנאשמים. הפתרון היה עוד זריקת רעל לחיזוק ושימון גלגלי הבייס ומופע אימים נגד התקשורת. זו שמהבוקר שלמחרת תחשוב טוב טוב איך היא מסקרת אותו.
נתניהו ניסה ב־18 השעות מתחילת מסיבת העיתונאים ועד סוף עדותו להציג את עצמו לא כנאשם אלא כמאשים: את התקשורת, את מערכת המשפט, את יריביו הפוליטיים. משם נבעה האגרסיביות שלו נגד העיתונאים המקצועיים שניסו להקשות עליו בשאלות, ומשם נבע גם הניסיון הפתטי לא לאפשר לתקשורת תמונה שלו מאחורי דוכן העדים. עד ליציאת הצלמים מהאולם לא הסכים ראש הממשלה לשבת עליו כנאשם ו"התייעץ" עם עורכי דינו, כאילו אין מצלמות שמשדרות את העדות כולה באולם המקביל, עמוס העיתונאים.
6 צפייה בגלריה
מימין: אמיר אוחנה, מירי רגב, אוסנת מארק ואביחי בוארון אתמול בבית המשפט. הממלכתיות נזרקה לפח כדי להתיישר מאחורי נתניהו
(צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
ומכיוון שהוא אינו נאשם אלא מאשים, המשפט שחזר על עצמו שוב ושוב בשני האירועים היה "חיכיתי שמונה שנים לרגע הזה כדי לומר את האמת". זה הנרטיב החדש של נתניהו, המציאות הבדיונית החדשה שברא, שבה הוא זה שרוצה לדבר משום שהוא זה שמאשים. לא נאשם. באבחת משפט אחד הוא מבקש למחוק את הניסיונות הבלתי פוסקים שלו ושל שלוחיו בתקשורת, בממשלה, בכנסת, בקבינט, אפילו בקרב משפחות של חטופים, לדחות ככל שניתן את עדותו, ואם אפשר לוותר עליה לגמרי.
רק אחרי שכל הניסיונות האלה כשלו, התברר שנתניהו בכלל השתוקק כל הזמן הזה להעיד. תאמינו או לא, אף אחת מהפניות שנעשו בימים האחרונים ליועצת המשפטית לממשלה או לבית המשפט לא נעשתה בידיעתו, ובוודאי לא בשליחותו. בדיוק כמו שאלי פלדשטיין מעולם לא היה דובר שלו, ובטח שלא מקורב.
הלקקנים: שהמדינה תחכה
את התמונה הבלתי נשכחת של ה"אני מאשים" מביקורו של נתניהו בבית המשפט בירושלים בשנת 2020 - אותה כרזת קרקס שבה ראש הממשלה הוקף באנשי הליכוד עטויי מסכות בשיא הקורונה - החליפו אתמול תמונות של שרים ובכירים בקואליציה שהגיעו להביע תמיכה בנתניהו. אלה שהלינו בשבוע האחרון על השיבוש שייגרם בניהול המדינה בגלל עדות נתניהו, לא חשבו פעמיים וזנחו את עיסוקיהם שלהם בניהול המדינה כדי ללוות את הפטרון בבית המשפט. חלילה שלא ייכנסו לפנקס השחור שלו.
6 צפייה בגלריה
שלמה קרעי. התפנה ממאמצי סגירת תאגיד השידור הציבורי לטובת התייצבות לצד ראש מפלגתו
(צילום: דנה קופל)
מוזר לחשוב כמה גדול הפער בין הזעזוע שהציבור חש אז ב־2020, כששרים וחברי כנסת עמדו סביבו בפנים חתומות בזמן שהוא משתלח במערכת המשפט, לבין הטבעיות שבה התקבלו אתמול הערותיה של טלי גוטליב לשופטים מהספסלים באולם בית המשפט. איך בפרק זמן קצר כל כך הצליחה סביבת נתניהו לפרק את כל הנורמות המקובלות ולפגוע בכבודו של מוסד המשפט בישראל.
בין מלחכי הפנכה אתמול ניתן היה למצוא את שרת התחבורה מירי רגב והשרה להגנת הסביבה עידית סילמן – שתי שרות שאחרי שנתיים בממשלה הנוכחית הובילו את משרדיהן לתחתית בכל הנוגע לטיפול בנושאים הבוערים שעל סדר היום שלהם. והגיעה להפגין נוכחות גם השרה המתלהמת מאי גולן, שעומדת בראש משרד מיותר ומתנהגת כאילו היא אוחזת בשרביטו של המלך, וגם חברת הכנסת לשעבר אוסנת מארק, שממתינה כבר שנתיים לתפקיד שייתפר במיוחד למידותיה – ביום שבו נתניהו יצליח לרסק לחלוטין את נציבות שירות המדינה.
לצידן ניצב גם שלמה קרעי, שר התקשורת, האיש מטעם ראש הממשלה לחיסול התקשורת החופשית בישראל – זו שעלולה לייצר נרטיב אחר משל נתניהו. קרעי פינה את הלו"ז שלו לכמה שעות, שבהן לא עסק בניסיון לסגור את תאגיד השידור הציבורי או לפנק את ערוץ התעמולה הביתי. והיה גם אמיר אוחנה, יו"ר הכנסת, רק כדי לוודא שלא יישאר זכר מהממלכתיות של המשרה שבה הוא נושא.
השותף: בן גביר ונתניהו מתלכדים
והיה גם איתמר בן גביר. אם כל התומכים שהוזכרו לעיל הם קהל שבוי של נתניהו, שאינם יכולים להרשות לעצמם להבריז מאירוע של הבוס, הרי שבן גביר נמצא בקוטב השני. השר לביטחון לאומי, שאותו נירמל נתניהו כדי להקים את ממשלתו ולשמר אותה, נמצא בעמדת כוח מול ראש הממשלה. שניהם יודעים את זה היטב.
לכן בן גביר הגיע בשעה מוקדמת לבית המשפט פחות כדי לתמוך בנתניהו, ויותר כדי להדהד שוב את מסריו נגד מערכת המשפט ונגד היועצת המשפטית לממשלה. אחרי הכל, החקירות סביבו הולכות ונערמות, מחלוקה מופקרת של רישיונות נשק עד שוחד והפרת האמונים המיוחסים לבכירים מקורבים לו. כשבן גביר מגיע לתמוך בנתניהו, זה בעיקר כדי לתמוך בעצמו. שניהם קורבנות של מערכת שיש לרסק.
6 צפייה בגלריה
איתמר בן גביר. האינטרסים והמסרים התלכדו עם אלו של ראש הממשלה
(צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
גם נתניהו מבין את זה, ולכן לא התבייש לחזור במסיבת העיתונאים על הטענה המופרכת מבית מדרשו של בן גביר, שלפיה חוקרי מח"ש שלפו לחקירה את נציב שב"ס קובי יעקובי עם "נשקים שלופים" מול ביתו. זאת למרות שסרטון מצלמות האבטחה הציג תמונה אחרת לגמרי. מסר דומה הדהדו אתמול השופרות של נתניהו בערוץ הבית, מלווה בתיאורים ציוריים על "הליכה כמעט מבצעית", על רקע תמונות שמספרות מציאות כמעט הפוכה. ככה זה בדיוק אצל נתניהו: הקריינות והפרשנות לא חייבים להתאים לתמונות, לאמת או למציאות.
התמיכה מצד בן גביר בנציב שב"ס חרף ההאשמות הקשות נגדו, והתמיכה בפלדשטיין ובנגד שהדליפו מסמכים מצד נתניהו, המחישו למי שעוד היה זקוק לכך שבצמרת הממשלה כבר אין אפילו מראית עין של כיבוד חוק או של מתן הזדמנות לרשויות החוק להגיע לחקר האמת. בציר נתניהו-בן גביר לא בוחנים את המקרה לגופו, אלא לגופם של נתניהו ובן גביר. ושניהם, כפי ששמתם לב, הם בכלל מאשימים. לא נאשמים בשום דבר. לא אז, לא עכשיו, לא בעתיד הנראה לעין. זה הנרטיב, ואין בלתו.
