פרשנותהתייקרות מעונות היום: ישראל לא מאמינה בהשקעה בפעוטות
פרשנות
התייקרות מעונות היום: ישראל לא מאמינה בהשקעה בפעוטות
התייקרות שכר הלימוד במעונות היום היא רק קצה הקרחון של הבעיות בתחום. המחדל האמיתי הוא שהמדינה משקיעה בחינוך בגילאי 3-0 רק 6% מהממוצע של מדינות ה־OECD ורק לכרבע מהילדים יש מקום במעון מסובסד. למי אכפת שזה הגיל הכי החשוב?
ותחילה לשורה הסופית: יש דרך פשוטה להקל על הורים את נטל התשלום במעונות יום בלי לעבור לסבסוד של כל התלמידים. המדינה מסבסדת כבר היום את שכר הלימוד במעונות של חלק גדול מההורים לפי רמת ההכנסה שלהם. אפשר להוסיף מדרגות לסבסוד. אפשר לשנות את המדרגות. ככה מי שצריך יותר - גם יקבל יותר.
ועדת סל המחירים של מעונות היום של משרד האוצר התכנסה במאי האחרון - לראשונה מאז 2012. היא החליטה כי יש להעלות את מחיר מעונות היום ב־170-120 שקל. שרת החינוך יפעת שאשא ביטון אמרה בתגובה, שלא תאפשר את ההעלאה אם לא יינתן לה כיסוי של המדינה. אלא שכיסוי כזה משמעותו תקדים של סבסוד רוחבי של כל הילדים וספק אם יש סיבה לכך.
גל הודעות ההתנגדות מראות ששאשא ביטון גייסה את דעת הקהל שרצתה נגד החלטת ועדת המחירים. אלא שבפועל כמובן הבעיה איננה ההגדלה הזו, אלא המצב הקיים הבלתי נסבל שהיא מתווספת אליו. ישראל היא המדינה שמשקיעה פחות מכל מדינה אחרת ב־OECD בגילאי 3-0. על פי מסמך של מטה "בידיים טובות", שבו שותפים 43 ארגונים שמקדמים השקעה בגיל הרך, ההוצאה הציבורית בישראל לחינוך גילאי 3-0 עומדת על 600 דולר (מותאם כוח קנייה) בשנה לילד - 6% מממוצע המדינות המפותחות, העומד על 10.2 אלף דולר.
מנכ"לית עמותה 121 טלי ניר, שמרכזת את מטה "בידיים טובות", אומרת ש"השיטה מבוססת על כך שכל שיפור באיכות החינוך בא ברובו המכריע מכיס ההורים, עם השתתפות מצומצמת מאוד של המדינה. התוצאה היא חינוך באיכות נמוכה, ועומס כלכלי כבד על ההורים". שיעור המימון הפרטי בישראל הוא 82% לעומת ממוצע של 29% ב־OECD.
כלומר אף שיש הסכמה במחקר שאלה הגילאים שמעצבים יותר מכל את חייו, כישוריו ויכולותיו של הילד, מדינת ישראל מפילה כמעט את כל הוצאות החינוך עד גיל 3 על ההורים ב"שיטת מצליח". כשמדובר בהורים בעלי יכולת זה מצליח, כשמדובר בהורים בלי יכולת זה גורם לכך שהילד לא ילך למעון או יהיה במסגרת שהיא בעצם שמרטפות. השיטה הזו מבטיחה את הנצחת הפערים החברתיים ואולי גם את הגדלתם. הנתונים, כמקובל בהשוואת בינלאומיות, נכונים כמה שנים אחורה ובמקרה זה ל־2018. אבל האמת היא שעד השנה שעברה תקציב מעונות היום עמד בקביעות על 1.6 מיליארד שקל, כלומר לא חל שינוי. גם אם נביא בחשבון את 600 מיליון השקלים שהשרה שאשא ביטון השיגה השנה למעונות יום, ההוצאה השנתית לא תגדל ליותר מ־800 דולר לילד - נתון מחפיר אף הוא. לשם השוואה, המדינה שלפנינו ב־OECD, בריטניה, מוציאה 2,250 דולר לילד.
22% מההורים במעונות המסובסדים לא מקבלים שום סיוע ורבים נוספים מקבלים סבסוד נמוך. אבל הסיבה העיקרית להוצאה הנמוכה היא שעל פי דו"ח מבקר המדינה האחרון רק 27%, אחד מכל ארבעה ילדים, שהו במסגרת מסובסדת. עוד 35% שהו במסגרת פרטית, כלומר שילמו הרבה יותר או ששילמו פחות וקיבלו הרבה פחות חינוך. 38% נשארו בבית שבמקרים רבים מתקשה לקדם אותם.
לכן החלטת ועדת המחירים היא ממש קצה הקרחון. מצב מעונות היום בישראל הוא מחדל מתמשך שאת נזקיו נרגיש גם בעוד עשרות שנים. באוצר סבורים שאין סיבה שהמדינה תממן חינוך לגיל הרך למשפחות מבוססות, אבל במציאות המדינה לא מממנת מעונות גם לרוב המשפחות החלשות. כך למשל רק 8% מתקציב הסבסוד למעונות מגיעים לערבים, אף ש־24% מהפעוטות בישראל הם ערבים וכמחציתם חיים בעוני.
בשבוע שעבר קיים ארגון בשם "כולנו משפחה" פעולות מחאה בשל הצפיפות במעונות היום. בישראל יש יחס של 11 פעוטות למטפלת במעונות לגילאי 3-2 לעומת 5 פעוטות בממוצע המדינות המפותחות. הבעיה היא שהשמיכה של תקציב למעונות יום כל כך קצרה וסמלית, שאפילו בעיה קשה כמו צפיפות צריכה להתחרות עם בעיות קשות לא פחות כמו המחסור במעונות ושכר הלימוד.
