משפט שדההיועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין: “עצרתי שיטפון של יוזמות רעות"
משפט שדה
היועמ"ש לשעבר יהודה וינשטיין: “עצרתי שיטפון של יוזמות רעות"
קרבות האגו במשרד המשפטים, החברות עם בנימין נתניהו שהועילה לסיכול יוזמות חקיקה גרועות וההודאה של נתניהו בפניו אחרי שיואב גלנט לא מונה לרמטכ”ל: “ניצלנו בנס". ספרו החדש של היועמ”ש לשעבר יהודה וינשטיין טבול בהערכה עצמית אך מצליח לספק מידע וגם הומור
1. לראשונה הומור
על מה העידה תסרוקתה המטופחת של מירי גולן
במהלך קריאת ספרו של היועץ המשפטי לממשלה לשעבר יהודה וינשטיין שזה עתה יצא לאור (“היועץ”, בהוצאת ידיעות ספרים), פקדה אותי חוויה שמעולם לא עברתי בקריאת ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של משפטנים ישראלים, וקראתי את כולן. לראשונה מצאתי עצמי מתגלגל מצחוק. מתברר שההומור של וינשטיין לא רק שלא אבד בדרכו לספר, אלא אפילו השתבח לדרגה הבריטית המושחזת של אבא אבן, ובמיוחד אחיינו ג’ונתן לין שכתב יחד עם אנתוני ג’יי את “כן, אדוני ראש הממשלה”.
הנה דוגמה. וינשטיין מתאר חיפוש משטרתי בבית נתניהו במהלך חקירת פרשת עמדי והמתנות ב־1999 כשהוא ועו”ד יעקב וינרוט ייצגו את בני הזוג. “הופיעו שוטרים עם צו חיפוש”, הוא כותב, “יחד איתם הגיע גדוד של צלמים וכתבים מכל אמצעי התקשורת. תסרוקתה המטופחת של ראש יאח”ה, מירי גולן, שנטלה חלק בחיפוש, העידה כאלף עדים כי לא לקחה פעולה משטרתית זו בקלות דעת, אלא הכינה עצמה כדבעי למשימה – וכך ראוי”. ועוד דוגמה, אכזרית אף יותר. בפרק על אהוד אולמרט הוא כותב שאף אחד מחבריו הקרובים לא זנח אותו כשישב בכלא. “דן מרגלית עשה זאת עוד קודם לכן”, מעיר וינשטיין, “אבל יש שיאמרו ששווה לשבת בכלא כדי לאבד חבר כמרגלית, ונדמה לי שהם יודעים על מה הם מדברים”.
2. החבר ואני
את התובנה הזו לא תלמדו בפקולטות למשפטים
הפרק החשוב בספר לטעמי הוא “ביבי ואני”. הוא מספר את סיפור ההצלחה החשוב ביותר של היועץ: בלימת יוזמות חקיקה גרועות ומסוכנות כמו חוק העמותות, החוק שמפלה לטובה משרתי שירות צבאי ולאומי, חוקים עוקפי בג”ץ, וגם חוקי והלאום וההסדרה שנחקקו בהמשך. וינשטיין מסביר: “חלק לא מבוטל מהצלחתי להעמיד סכר בפני שיטפון היוזמות הרעות נבע מיחסיי הטובים עם נתניהו”. זו תובנה שלא תמצאו בטקסטים שנלמדים בפקולטות למשפטים – חוקים עולים ויורדים לפי מידת הידידות האישית בין ראש ממשלה ליועץ משפטי.
3 צפייה בגלריה
מימין: רה”מ לשעבר בנימין נתניהו והיועמ”ש לשעבר יהודה וינשטיין
(צילום: יואב דודקביץ אוראל כהן)
נתניהו היה פעמיים לקוח של וינשטיין: כחשוד וכראש ממשלה. לקוח, ידיד וממנה. אבל ידידות עם נתניהו היא תמיד בעירבון מוגבל והיא כמובן נעכרת כשוינשטיין מחליט לחקור את שרה בפרשת המעונות. וינשטיין בדרכו מחמיא לשרה: “חרף שיגיונותיה בענייני ניקיון וחיסכון, היא אישה אינטליגנטית ותמיד חיבבתי אותה”.
3. תיק ליברמן
"שכחו שיש לנו גם מדינה לדאוג לה"
וינשטיין היה עורך הדין הראשון מהשוק הפרטי שנבחר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. הביקורת על המינוי היא שלמעלה מ־70% מעבודת היועץ הם בתחומי המשפט האזרחי־ציבורי־כלכלי שבהם אין לו כל מומחיות, ואילו בתחום מומחיותו המובהק, המשפט הפלילי, הוא מנוע מלטפל בתיקים של לקוחות העבר שלו כמו נתניהו, אריה דרעי, אהוד אולמרט ורבים אחרים.
המבחן הפלילי הגדול של כהונתו היה תיק ליברמן הגדול שאותו החליט לסגור. בספרו הוא מפרט בהרחבה את נימוקיו שנשמעים משכנעים. הוא מספר שהתומכים בהגשת התיק, משה לדור ואביה אלף מנהלת המחלקה הכלכלית, התקשו לשכנע בחוזקת התיק אפילו את הפרקליטים הצעירים שאמורים היו להוביל אותו בבית המשפט. ואם כך, טוען היועץ, איך יצליחו לשכנע את השופטים במחוזי? וינשטיין מעיד על עצמו שהיה “רחוק מלהיות משוכנע בחפותו של ליברמן“, אך למרבה הצער הראיות היו קלושות, עדי התביעה תמכו בגרסת ליברמן ולא נמצא מי שיוביל את התיק המורכב הזה. לדור הציע את המנוח מיכה קירש. וינשטיין גומל בספרו לספרה של אביה אלף “תיק ליברמן“ ומצטט את ראש אגף חקירות יואב סגלוביץ': “מרגע שנודע לי שהתיק הופקד בידיה של אביה אלף, ידעתי בביטחון שברכה לא תצמח ממנו. לא החליפו אותה בשל אי־הנעימות שכרוכה בכך, אבל שכחו שיש לנו גם מדינה לדאוג לה“. וינשטיין מסביר שכדי לסגור או להגיש תיק נגד איש ציבור לא צריך אומץ מיוחד, אלא רק נאמנות למצפון המקצועי. אומץ, הוא כותב, צריך כשנכנסים לזירת האגרוף או כשעומדים מול כדורי אויב כשיש אפשרות להימלט. ובשני המבחנים האלה וינשטיין עמד.
4. קרבות האגו
"לדור לא רצה איש כמו שי ניצן בסביבתו"
הספר לוקח אותנו לטיול בנבכי קרבות הכבוד והאגו, היחסים הצבועים והיצריים שמניעים את הפרסונל המשפטי. "לדור", כותב וינשטיין על מי שהיה פרקליט המדינה, "לא רצה איש כמו שי ניצן בסביבתו, וחרף הדיבורים היפים שהשמיע בשבחו, עשה הכל כדי לראותו מחוץ למשרד". הוא מספר כיצד המשנים שלו ביקשו לטרפד את מינויו של רז נזרי למשנה ליועץ. וכמובן, המאבק המדמם בין נציבת ביקורת הפרקליטות הילה גרסטל לבין ועד הפרקליטים. וינשטיין כותב ש"הפרקליטות כמו כל גוף אחר אינה חסינה משגיאות ויש לכך סיבות רבות: קצב העבודה, כמות התיקים, מספר זעום של פרקליטים, לעתים להיטות יתר ולפעמים היעדר תבונה יתרה". ולמרות זאת, כשהוקם גוף הביקורת, הוא סבר שדי לה לגרסטל "ב־5-4 עובדים". זה צחוק מהעבודה כשמדובר בכ־3,000 מבוקרים.
3 צפייה בגלריה
מימין: פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן וח"כ יואב גלנט
(צילום אלכס קולומויסקי אוהד צויגנברג)
ובהמשך, העימות של גרסטל עם פרקליט המדינה שי ניצן שביקש לסכל את מינויה של ד“ר מאיה פורמן רזניק לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית. לאחר שזכתה במכרז ולפני שנכנסה לתפקיד, העידה פורמן רזניק לטובת ההגנה במשפט זדורוב. בית המשפט העביר ביקורת חריפה על אמינותה. ניצן, ללא כל סמכות, עניין לא פעוט שוינשטיין מתעלם ממנו כליל, פנה למנכ”ל משרד הבריאות כדי לבלום או להשהות את המינוי. וינשטיין, שהיה פעם חבר קרוב של גרסטל, מאמץ את עמדתה הנקמנית של הפרקליטות בפורמן רזניק, ומגייס את עושר לשונו להטחת עלבונות נבזיים במיוחד בנציבה לשעבר.
5. מידת ההתאמה
"לא לוקה במידה גדושה של אהבת אדם"
ההומור הוינשטייני, וגם הביקורת העצמית פה ושם, לא מצליחים להסתיר את מידת השכנוע העצמי של הכותב במושלמותו. וכמובן בהתאמתו המלאה לתפקידים הבכירים ביותר. פעמיים, הוא כותב, הוצע לו לכהן בבית המשפט העליון. ומדוע סירב: "סברתי שלא אהנה בתפקיד ושהוא אינו מתאים לתכונות האופי שלי. אני לא בטוח שיש לי מזג שיפוטי – אינני סבלן לטיעונים – ואני גם לא בטוח שאני לוקה במידה גדושה של אהבת אדם, הצריכה כל כך למי שעושה במלאכת השפיטה". לעומת זאת, משוכנע וינשטיין שתכונות אלה – היעדר אהבת אדם וסבלנות לטיעונים - לא אמורות לפסול לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
בוועדת האיתור בראשות השופט תאודור אור לא זכה אף מועמד לארבעת הקולות הדרושים. התוצאה היא שלבחירת הממשלה הוצעו מועמדים שקיבלו שלושה קולות כל אחד: דפנה ברק־ארז, ידידיה שטרן, צבי אגמון ווינשטיין. והממשלה, ליתר דיוק ראש הממשלה נתניהו, בחרה את וינשטיין. שר המשפטים יעקב נאמן תמך בו לאחר שהמועמד שלו, נעם סולברג, קיבל רק שני קולות בוועדה.
וינשטיין כותב שראש הוועדה השופט אור התקשר להציע לו להציג את מועמדותו. הצעה שלא מתיישבת עם העובדה שאור לא תמך במועמדותו. ההסבר לכך הוא שמה שכותב וינשטיין לא מתיישב עם העובדה שאור לא התקשר להציע. וזו לא הטעות היחידה שמומלץ לתקן במהדורה הבאה. כשהוא כותב על בני כיתתו שעלו לגדולה, הוא מציין את “שופט ביהמ”ש העליון שלמה שהם“. שהם כיהן בהרבה תפקידים, אבל שיפוט בעליון לא נמנה עמם.
6. "ניצלנו בנס"
הריאיון שבו למדו ראש הממשלה והיועץ מיהו גלנט
וינשטיין מספר על חלקו בטרפוד מינוים של יואב גלנט לרמטכ”ל, גל הירש למפכ”ל ויעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל. הוא מספר שאחרי שהממשלה כבר ביטלה את מינויו, התראיין גלנט בכל ערוצי הטלוויזיה והודיע “קבל עם וצופים שהוא יהיה הרמטכ“ל הבא של צה“ל. כך! ממש כך! התקשר עמי ראש הממשלה (נתניהו) ואמר“ 'ראית את גלנט? ניצלנו בנס'. ואני לא ראיתי סיבה לסתור את דבריו“.
