פרשנותבין כיפור לכיפור: אסון אמיתי שוב מאיים על ישראל
פרשנות
בין כיפור לכיפור: אסון אמיתי שוב מאיים על ישראל
50 שנה אחרי יום הכיפורים ההוא: מעולם לא היתה ממשלה שסיכנה כך את הביטחון הלאומי, את הכלכלה, את הלכידות החברתית, את מעמדנו הבינלאומי מהאסון ב־1973 נחלצנו במחיר כבד האסון הנוכחי יגיש לנו חשבון קטסטרופלי
יום כיפור הוא המועד שמיועד לחשבון נפש. ליהודים, אבל גם למדינתם. לא בכדי פרצה המלחמה הנוראה בתולדותינו ביום כיפור, ב־1973. בעקבותיה נערך חשבון נפש - בוועדת החקירה הממלכתית בראשות שמעון אגרנט, בתנועות המחאה ההמוניות, במהפך השלטוני של 1977 ובעיקר בנפשם של הישראלים שצולקו והתערערו, שהבינו את מגבלות הכוח, ששילמו בחייהם ובנפשם הפצועה את מחיר הזחיחות והיוהרה של מנהיגיהם.
1. אחד מלקחיה החשובים של המלחמה התחדד: ישראל לא תשרוד אלא בהתקיים שני תנאים שכרוכים זה בזה בעבותות של קשר סיבתי: עליונות טכנולוגית־כלכלית־ביטחונית שהגשמתה תלויה בהסכמה חברתית רחבה על משטר דמוקרטי־ליברלי.
ולמה דווקא דמוקרטי־ליברלי? כי זו צורת המשטר היחידה שתבטיח את החינוך וההשכלה שחיוניים ביצירת עליונות טכנולוגית־כלכלית־ביטחונית שבלעדיה לא נשרוד. כי זו צורת המשטר היחידה שתבטיח בכל מצב את התמיכה האמריקאית שמשלימה את האמצעים והחוסרים הנחוצים לגיבוש העליונות הזו. וגם, כי זו צורת המשטר היחידה שתבטיח את החיים בצוותא של השבטים והשסעים של החברה הישראלית. בלעדיה, כמו שהולך ומתברר, "איש את רעהו חיים בלעו".
מי שמסכן את המשטר הדמוקרטי־ליברלי, מי שקורע את ההסכמה הרחבה הזו, מסכן את קיומה של המדינה. מי שלא מבין שלסכנה הזו מובילה ממשלת ישראל בוחר להתעלם מאינספור הדגלים שמניפה הממשלה הזו.
2. חמישים שנה לאחר המלחמה ההיא, הנפש הישראלית מחשבת מסלול חדש. והפעם, לא בגלל מחדל מדיני־ביטחוני שהוביל אז לטיהור אורוות מושחתות ובהמשך להחלפת ההנהגה. הפעם, לא שלטון מפא"י על הכוונת אלא המשטר הדמוקרטי־ליברלי. הפעם, האלטרנטיבה אינה פוליטית אלא רעיונית. הפעם, מגויס הרוב הפוליטי שבכנסת להקמת מסגרת משטרית חדשה שאופייה נע בין אוטוקרטיה לתיאוקרטיה. הפיכה משטרית שתחזק את דיקטטורת נתניהו ותמשיך (אי"ה...) לכינון מדינת ההלכה - חזונה של השותפות בין הציונות הדתית לבין העוצמה היהודית.
חלקים גדולים בציבור, כנראה שהרוב, אינם שותפים לחזון הזה. הם אפילו חרדים ממנו ודוחים אותו, ובכל זאת הם תומכים בממשלה. ולא מדובר רק בביביסטים, לא רק בחסידים שוטים ומשוטים. יש בהם פרופסורים למשפטים שרוקחים נוסחאות חוקתיות במאמץ שווא להפיס את יריב לוין ושמחה רוטמן. יש בהם את הציניקנים, בתקשורת ולא רק, שמזהים את ההזדמנות להתרפס ובעיקר להתפרנס מהשלטון. יש בהם את הפחדנים שמספקים לשלטון הזה, בכנסת וברשויות המקומיות, את הקולות והעמדות שמבטיחים את המשך כוחו וקיומו.
יש בהם גם הרבה ישראלים טובים שתעמולה ארסית, שקרית ובעיקר עקבית, שכנעה אותם שמערכת המשפט היא הסכנה הגדולה ביותר שאורבת למדינת ישראל. היא הדמון הגדול. לא איראן, לא הפשע המשתולל, לא יוקר המחיה, לא אובדן מעמדנו בעולם.
ויש בהם את הישראלים שיתמכו בכל מצב בשלטון ששם על הכוונת את ההסתה והשטנה לאליטות, לשמאלנים ולערבים. חלקם עדיין נושאים את קובלנת הקיפוח, חלקם את תאוות הנקם, חלקם את השנאה התהומית. אלה הרגשות שמתדלקים את מנוע ההפיכה, שמפעילים את היד שמצביעה לאיתמר בן גביר.
3. וכמובן, יש בהם את הקבוצה האמונית, הגזענית, הקנאית, הנחושה שעבורה נתניהו, הבייס שלו ותומכיו, אינם אלא "חמורו של משיח". הם הכלי והם האמצעי שיחרוש ויסלול עבורם את הדרך למטרה: חידוש מלכות ישראל, הקמת בית המקדש, השבת הסנהדרין במקום בג"ץ. הקבוצה הזו כבר לא מסתירה את היעד, אבל יודעת לתעתע ולפזר מספיק "אבק דמוקרטיה" כדי לסמא את עיניהם של רבים וטובים, וגם רבים ורעים, כפי שנמנו לעיל. כל שיח על פשרה הוא שיח עם הקבוצה הזו, שאינה לגיטימית ואינה יכולה להיות שותפה באף שלטון במדינה דמוקרטית־ליברלית מתוקנת.
חשבון הנפש מול החבורה הזו חייב לכלול את נשיא המדינה, וגם את הציבור הדתי הרחב, המתון, בישראל. הציבור שבעבר כרת ברית עם הדמוקרטיה הליברלית. הציבור שהתרסק פוליטית והפקיר את ייצוגו בידי המוטציה הפוליטית, הגזענית־משיחית, שחמסה את השם "הציונות הדתית" והוציאה את דיבתו רעה. מוטציה שאין בה ציונות, ויש בה את מורשת מאיר כהנא שכל יהודי הגון חייב להוקיע ולהקיא.
סמוטריץ', רוטמן ובן גביר הם אויביה המושבעים של הדמוקרטיה הליברלית. לכל היותר הם חסידים נלהבים של הדמוקרטיה הפורמלית שמתמצית בשלטון הרוב. וגם זה כל עוד הם חלק מהרוב ורוכבים על גבו. כשהם במיעוט, למדנו להכיר אותם היטב. הם יסיתו נגד המדינה, ינאצו את מנהיגיה, ירקדו על הדם בפיגועים, ישרפו משפחה ערבית, יטבחו במתפללים מוסלמים וירצחו את ראש הממשלה.
כשהם בממשלה, הם ירצחו את הדמוקרטיה הליברלית.
4. את הביטוי "חשבון נפש" ניתן לפרק לשני מרכיביו. החשבון והנפש. החשבון הוא מדיד, אובייקטיבי, נראה לעין. החשבון הוא המספרים והכלכלה. והחשבון הזה מוגש לנפש שאמורה להסיק את המסקנות. החשבון הזה שאנחנו משלמים על ההפיכה המשטרית יוגש כאן באמצעות שני "רואי חשבון" מוסמכים: מבקר המדינה מתניהו אנגלמן ופרופ' דן בן דוד. המבקר קבע שישראל היא המדינה עם יוקר המחיה הגבוה ביותר בקרב מדינות ה־OECD. שרמת המחירים בישראל במונחי כוח קנייה היתה ב־2022 גבוהה בכ־27% בממוצע לעומת מדינות ה־OECD. בענף המזון פערי המחירים היו גבוהים אף יותר.
בן דוד קבע שישראל מדורגת בתחתית המדינות המפותחות בהישגי התלמידים. שמחצית מילדי ישראל — חרדים וערבים ששייכים לאוכלוסייה שגדלה הכי מהר - מקבלים השכלה של עולם שלישי. וזה "מבטיח" שבעתיד לא נוכל לתחזק מערכות בריאות, חינוך, רווחה וצבא אלא של העולם השלישי. יוקר המחיה מכה בנו כעת, אבל היוקר שנשלם בעתיד יגבה את המחיה עצמה. זה יקרה כשנאבד את העליונות הטכנולוגית־ביטחונית־כלכלית. זה יקרה כשנאבד את טובי בנינו וטובי מוחותינו לטובת הרילוקיישן, מונח שכבר נשמע יותר טוב ויותר מקובל מ"נפולת הנמושות" של רבין.
נתניהו מבין בחשבון, אבל הרבה פחות בנפש. את הסכנות הגדולות לכלכלה, לביטחון, לקשר עם ארה"ב הוא אמור להבין, אבל את הנפש הישראלית שמתקוממת נגד ההפיכה המשטרית שלו הוא פחות מבין. אנרכיסטים הוא קורא לאנשים שנושאים את המדינה על כתפיהם, האנשים שמשרתים ומייצרים את התמ"ג.
אוהבים להתווכח האם נתניהו הוא "גורר" או "נגרר". האם הוא מנהל את האירוע או שהוא בן ערובה של משפטו הפלילי, של בנו הקיצוני, של שר המשפטים האטום שלו, של שותפיו הגזענים המשיחיים. התשובה לא ממש חשובה, חשובה היא התהום שאליה אנחנו נגררים. שאליה גורר החשבון ואליה נגררת הנפש.
וזהו חשבון הנפש שנדרש ביום הכיפורים, חמישים שנה אחרי יום הכיפורים ההוא: מעולם לא היתה כאן ממשלה שסיכנה יותר את הביטחון הלאומי, את הכלכלה, את הלכידות החברתית, את מעמדנו הבינלאומי.
מהאסון ההוא ב־1973 נחלצנו במחיר כבד. גם האסון הנוכחי יגיש את החשבון שלו וגם הוא יהיה כבד. וראוי שתחילת השיקום תירשם בחשבון הנפש שכולנו נדרשים לו היום.
