תחקיר NSO והמשטרההשבר העמוק ביותר ביחסי האמון בין המשטרה לאזרחי המדינה
תחקיר NSO והמשטרה
השבר העמוק ביותר ביחסי האמון בין המשטרה לאזרחי המדינה
הממצאים החמורים של תחקיר "כלכליסט" מחייבים את עצירת השימוש בפגסוס של NSO. והם יחייבו בסופו של דבר טיפוס במעלה הסולם, כדי להגיע למי שנתן את ההוראה
מעל כל משימותיה של משטרת ישראל, יש לה מטרה אחת ברורה ומוצהרת: "להקנות ביטחון אישי וחברתי לכל אזרחי המדינה". חשיפות "כלכליסט" השבוע, של השימוש שבחרה המשטרה לעשות בתוכנת הריגול פגסוס של חברת NSO, מצביעות על השבר העמוק ביותר ביחסי האמון שבין המשטרה לבין אזרחי מדינת ישראל. האנשים שעל ביטחונם היא אמונה.
ניסיונות המשטרה להכשיר את השימוש בכלי הזה באמצעות אמירות שלפיהן הוא נעשה על פי חוק ולפי "צווים משפטיים", אינם יכולים לתקן את השבר הזה, ומוטב היה שלא היו נאמרות. כל אזרח שחי כאן בשנים האחרונות יודע מה משמעות השימוש בתוכנת הפריצה פגסוס (גם אם המשטרה בחרה לכנות אותה "סייפן"). לא מדובר בהאזנה או במעקב. מדובר בכלי מפלצתי שמתיישב על מכשיר הסלולר של הנעקב ומספק לשוטרים שיקוף מלא שלו, צפייה בכל פעולותיו בזמן אמת, האזנה ואפשרות לחטט בכל היסטוריית הפעולות שלו, התמונות, המיילים וההתכתבויות, בכל אפליקציה. המכשיר הזה פורש בפני העוקבים את מכלול חייו של האזרח הנעקב, אשר כלל אינו מודע לכך שהופשט מכל שריד של פרטיות.
זו גם הסיבה שהמשטרה העדיפה לא לקרוא לילד בשמו, ועד לרגע זה — כשעובדת השימוש בתוכנה כבר אינה מוכחשת — היא מעדיפה "לא לאשר" שנעשה בה שימוש. זו גם הסיבה ששופטים אשר נשאלו האם נתבקשו אי פעם לאשר שימוש בתוכנת פגסוס, טענו שלא נחשפו לכך.
המשטרה מעדיפה להצמיד לתוכנה את הביטוי המכובס "אמצעים טכנולוגיים", אבל מדובר למעשה בשיטות איסוף מודיעין הנעשות מחוץ לרדאר, בחדרי חדרים, ונארזות כממצאים שנאספו ב"עבודה מודיעינית". מדובר, ואין מילים לכבס את זה, בפעולות זדוניות, המאיימות לפגוע פגיעה חמורה בזכויות הפרט. והן נעשות דווקא על ידי הגוף שאמור לשמור על הזכויות האלה.
הגבולות היטשטשו
היתרון הגדול של פגסוס הוא שהיא מדלגת מעל כל חוק וסדר. חוק האזנת סתר נחקק שנים רבות לפני שהתוכנה הגיחה לאוויר העולם, והיכולות שהיא מאפשרת הן גן עדן לחוקרים, בוודאי כאלה שאינם טרודים בזכויות הנעקבים. היא אמצעי שברגע שמתחילים לעשות בו שימוש, קשה מאוד לקבוע לו גבולות. ומשטרת ישראל ללא ספק חצתה אותם.
אנשי חטיבת הסייבר של המשטרה הרי לא ישבו ושיחקו שש־בש, ופתאום התחשק להם לשתול פגסוס אצל אזרחים. לכן השאלה החשובה ביותר היא: מי נתן את ההוראה? מי החליט אחרי מי לעקוב ולמה
קו מאוד ברור אמור להפריד בין אופי פעילותה של המשטרה לבין זה של שירות הביטחון הכללי (השב"כ). השב"כ, הכפוף למשרד ראש הממשלה, הוא ארגון ביון. תפקידו למגר פעילות חבלנית עוינת, ומתוקף התפקיד הזה ניתנו לו סמכויות רחבות יותר לביצוע חקירות ולאיסוף מודיעין. קו מאוד ברור אמור גם להפריד בין אופן פעילות המשטרה לזה של יחידת המודיעין 8200 של צה"ל, שבוגריה גויסו ליחידת הסייבר המשטרתית. הצבא אמון על ביטחון המדינה, עוצמתו מופנית החוצה, ולכן גם לו הוענקו כוח וחופש פעילות רחב בהרבה.
בשנים האחרונות הלך וגבר השיח שטשטש את הגבולות בין תפקידי הגופים השונים — מההצעה לצרף את השב"כ וצה"ל למלחמה בפשיעה בחברת הערבית, ועד לשימוש בפועל בכלי מעקב של השב"כ למעקב אחר אזרחים ישראלים מאומתים ומבודדים במהלך מגפת הקורונה.
השב"כ היה זה שפיתח כלים בתחום הסייבר, ולמעשה פתח יתרון טכנולוגי באיסוף מודיעין על פני המשטרה. אלא שזו מיהרה להדביק את הפערים, רכשה לעצמה בכספי המסים של אזרחיה טכנולוגיה רבת עוצמה, ומאותו רגע מישהו שם דאג לטשטש את הגבולות. המשטרה שכחה שהיא לא השב"כ, בטח לא בכל הנוגע לשימוש לא חוקי וללא פיקוח בתוכנת פגסוס.
תחקיר "כלכליסט" חושף היום פעולת מעקב פרטנית אחר פעיל חברתי באמצעות תוכנת פגסוס. מדובר באיסוף מודיעיני פולשני, עמוס פרטים אינטימיים ולא רלבנטיים בשום אופן למניעת פשע. המידע הזה הפך לתיק מודיעיני על אזרח שלא פשע, והוא נשמר במשטרה כדי שישמש במידת הצורך, כך לשון המשטרה, "מנוף לחקירה". לא נעים להגיד, אבל זה מתחיל להריח כמו דוקטרינת שליטה מימי צ'אושסקו.
כל הממצאים שנחשפו בימים החולפים לא צריכים להשאיר מקום לספק: מדובר בפגיעה חמורה בפרטיות של אזרחים, מבלי שהיו קודם ראיות לכך שהם חשודים במעשה פלילי. הקלות שבה יכולה המשטרה לאתר אצל אותם אזרחים "נקודות חולשה" היא בבחינת רעידת אדמה, שמחייבת בדיקת שורש מעמיקה של הארגון שאמון על ביטחוננו.
די להסתרה המבישה
המדרון החלקלק שהביא את המשטרה לשתול אצל אזרחים תוכנת פגסוס ולאסוף מידע ללא פיקוח ובקרה מלמעלה מציף את השאלות העיקריות שעליהן אין עדיין תשובה: מי נתן את ההוראה? מי מחליט אחרי מי לעקוב ולמה? מה השיקולים שמנחים אותו לאסוף מידע מודיעיני אחרי פעילים חברתיים, ראשי ערים או אזרחים אחרים?
הרי אנשי חטיבת סיגינט לא ישבו להם בחדר, שיחקו שש־בש ואז החליטו על דעת עצמם להתחיל לעקוב אחרי אזרח מסוים. מישהו נתן להם את השמות, מישהו סיפק נימוקים. העובדה שלשאלה הזו אין מענה היא בלתי נתפסת. בלתי נתפס גם שאין כל תיעוד אחרי מי עקבה המשטרה באמצעות פגסוס, אפילו לא נתונים כמותיים (כפי שהיא נוהגת להעביר בנוגע לבקשות להאזנות סתר). טוב יעשו השר לביטחון פנים ומפכ"ל המשטרה אם יטרחו למצוא ולחשוף את המידע הזה, במקום להמשיך להסתיר אותו באופן מביש.
כבר ברור שהיעדר מפכ"ל קבוע במשך זמן כה ארוך סייע להיווצרות המדרון החלקלק. כשאין בעל סמכות יציב, קשה לשמור על הגבולות. לכן חייבים להתבצע עכשיו שני מהלכים מיידיים: להורות למשטרה לעצור לאלתר כל שימוש בפגסוס; ולפתוח בחקירה מעמיקה של גורם חיצוני, שיאסוף את כל המידע על השימוש בתוכנה לאורך השנים. אחרי אלה, אפשר אולי יהיה לענות על השאלה החשובה ביותר: מי נתן את ההוראה לבצע פעולות לא חוקיות, ומה היו המניעים שלו.
בלי זה נערמות הספקולציות: האם היה זה המפכ"ל על דעת עצמו? האם קיבל הוראות מפוליטיקאים? מהשר לביטחון פנים? ממשרד ראש הממשלה? ואילו הנחיות בדיוק קיבל, איך נבחרו המטרות, ועד כמה נטלו הוא או פקודיו חירות לעצמם?
