החזית הירוקהלמרות ניהול מוצלח, למשק המים אין מתווה מוסכם לאספקת שתייה בחירום
החזית הירוקה
למרות ניהול מוצלח, למשק המים אין מתווה מוסכם לאספקת שתייה בחירום
ישראל היא מעצמת התפלה של מי ים עם ניהול מוצלח של משק המים, אולם במצב חירום אין מתווה מוסכם לאספקת שתייה לכ־40% מהרשויות המקומיות. וכאשר 2.3 מיליארד מטר־קוב ממי התהום המשמשים כעתודה מזוהמים ושיקום הבארות איטי, עלולה להתעורר סכנה במקרה של שיתוק מתקני ההתפלה
בימי שגרה תושבי ישראל נהנים מאספקה שוטפת וסדירה של מים נקיים וצלולים, הישר לבתיהם ולכל נקודה, מבנה, מוסד או גוף שבהם מתקיימת פעילות חברתית או עסקית. בצלו של עולם שהולך ומתחמם ומתייבש, הודות למתקני ההתפלה הפועלים בישראל, הדאגה לאספקת מים רציפה בבתי התושבים הצטמצמה משמעותית. ישראל אף משמשת דוגמה למדינות ברחבי העולם לניהול משק מים בעידן של משבר אקלימי גובר, אולם פגיעה במיוחד דווקא לתרחיש אחר, שבו אינה ערוכה להתמודד כראוי: מצבי חירום, ממלחמות ועד רעידות אדמה, שעלולים להוביל לפגיעה מסיבית בתשתיות המים או לזיהומי מים שיפגעו בפעילות מתקני ההתפלה.
גוף האדם יכול להתקיים שבועות ללא מזון אך רק ימים בודדים ללא מים. לכן להיערכות משק המים להתמודדות עם מצבי חירום יש חשיבות מכרעת, הישרדותית ממש. אולם לפי דו"ח שפרסם מבקר המדינה לפני פחות משנה, כ־2.4 מיליון תושבים בישראל מתגוררים ברשויות מקומיות שאינן ערוכות כנדרש לאספקת מים בשעת חירום. ב־36 מבין 95 הרשויות המקומיות המשויכות לתאגיד מים כלשהו (כ־38%) אין מתווה לחלוקת מים לאוכלוסייה בעת אירוע פגיעה באספקת המים, ולרשות המים אין מערכת ארצית שתאפשר ניהול מיטבי של אירוע חירום במשק המים.
גם בהיבטים של אגירת מים לשעת חירום, מצא המבקר ליקויים. לפי הנחיית רשות המים, נדרשת אגירה של 12 ליטר לנפש בבתי התושבים לצורך היערכות לשעת חירום. אך לרשות אין נתונים בדבר אגירת מים בבתים על ידי התושבים, והיא לא ביצעה בדיקה שתאפשר לאמוד את מספרם ושיעורם של תושבי ישראל הערוכים לימים של אירוע חירום שבמהלכו ייתכן שלא יהיו מים בברזים.
בנוסף, שעה שאחד ממרכיבי העתודה הלאומית הוא עתודת מים בבקבוקים, היערכותם של יצרני הבקבוקים והמרכולים לייצור בקבוקי מים ולחלוקתם לא אוסדרה — ולרשות המים אין הסכמים בכתב עם מפעלי הבקבוקים ועם המרכולים שיבטיחו את היערכותם של מפעלי הבקבוקים והמרכולים לאספקתם, הובלתם וחלוקתם בזמן חירום לאזרחים.
משק המים בישראל מסתמך בעיקרו על מתקני התפלה, המספקים כ־80% מצריכת משקי הבית. בשנים הבאות תלך הכמות הנצרכת באמצעותם ותעלה, עם בניית שני מתקני התפלה נוספים. המעבר לשימוש במים מותפלים איפשר לצמצם עם השנים את שאיבת המים מהכנרת ולהגן עליה מפני המלחה, וכיום היא מספקת שיעורים בודדים מצריכת המים בישראל. בנוסף, הגברת התלות במתקני ההתפלה איפשרה לצמצם את שאיבת המים מבארות בישראל, בהם מלאי המים הולך ומצטמצם ככל שכמות הגשמים ופוחתת.
אולם הגברת התלות בהתפלה דווקא הובילה להזנחת בארות המים (המאפשרות הפקת מי תהום) — שלהם חשיבות קריטית בשגרה שכן מדובר במקור מים הדורש השקעה מעטה משמעותית של אנרגיה (בהשוואה למתקני ההתפלה הדורשים כמויות גדולות של חשמל), ולהם חשיבות קריטית בשעת חירום. מתקני ההתפלה פגיעים במיוחד בשעת מלחמה ועומדים חשופים לפגיעות רקטות וטילים, ככל מתקני התשתית בישראל. בנוסף, בעוד שישראל מחויבת לרכוש כמות קשיחה של מים ממתקני ההתפלה המצויים בידיים פרטיות ללא כל גמישות — כלומר, המדינה משלמת גם על מים שלא נצרכו — את ההפקה ממאגר מי התהום אפשר לווסת בהתאם לביקוש: בשנים גשומות אפשר לאגור את עודפי המים ובשנים שחונות אפשר להגדיל את השאיבה ממאגרי מי התהום ולספק מהם את הדרישה הגוברת למים.
בארות מים רבות בישראל נסגרו לאורך השנים ונזנחו בעקבות זיהומים, ורבות מהן עומדות בפני סגירה בשל גילן המבוגר ויעילותן הנמוכה. למעשה, מבקר המדינה מצא כי נכון לשנת 2020, 2.3 מיליארד מ״ק מהמים הטבעיים בישראל נמצאו מזוהמים (שעה שצריכת המים הכללית עומדת על 2.24 מיליארד מ״ק). עד היום, כתוצאה מזיהום, נסגרו או הוטלו מגבלות על יותר מ־500 בארות — רבע מבארות האספקה בישראל. רק משנת 2000 ועד 2019, נסגרו יותר מ־200 בארות מים.
הסיבות המרכזיות לזיהום בבארות הן חדירה של עודפי דישון מהשדות החקלאיים המחלחלים למי התהום (30% מהקידוחים באקוויפר החוף סגורים לאספקה ביתית, בגלל ריכוז החנקות הגבוה) ומזהמים שמקורם בדלקים (לרוב מתחנות דלק), תעשייה ומתכות בריכוזים שחורגים מהתקן. רק בשנה החולפת, נסגרו שבע בארות מים בשל ריכוזים גבוהים של pfas, כימיקל מסוכן שמקורו לרוב בקצף כיבוי ובשימושים תעשייתיים, מסוכן לבריאות ועמיד מאוד בסביבה.
שיקום הבארות המזוהמות מתנהל באיטיות. כך למשל, נכון ל־2021 (השנה האחרונה אשר לגביה פרסמה רשות המים נתונים), מתבצעות פעולות שיקום אקטיבי של מי תהום מזוהמים ב־30 אתרים בלבד מתוך 279 האתרים שבהם מנוטרים כיום ריכוזים של מומסי דלק במי התהום. ככל שזיהום מים לא מטופל במהרה, הוא הולך ומתפשט בסביבה ועלול להגיע לבארות נוספות.
היקף הזיהום של מי תהום מדלקים או תעשייה צפוי להיות גדול בהרבה מהידוע לנו, שכן רשות המים אינה מנטרת את רוב האתרים הנדרשים, אך ברשות מתקשים לזרז את הליך שיקום הבארות הנמצאות תחת מעקב, שכן רק עובדת אחת ברשות עוסקת בכך. בנוסף, לישראל אין תוכנית לאומית ארוכת טווח לניטור ושיקום מי התהום המזוהמים.
שעה שבארות מים רבות סגורות להפקה לאחר שזוהמו על ידי מתקני תעשייה, עד היום לא הטילה רשות המים קנסות על מזהמים של מקורות מים, וחלק מהבארות סגורות עשורים ללא שיקום (כך למשל, בארות הפקה באזור נתניה, שזוהמו ב־2008 בשל פעילות מפעל פלנטקס של חברת טבע טרם שוקמו למרות שהמפעל נסגר כבר ב־2019). דו"ח באשר לזיהומי מים מתעשייה, אגב, פרסמה רשות המים לאחרונה רק ב־2017.
״יש לנו מקורות מים טבעיים אבל רובם מזוהמים או מבוזבזים בשל שאננות ממשלתית״, אומרת ברנדט באור מארגון ״אדם, טבע ודין״. ״מלבד מיליוני קוב מי תהום מזוהמים, יש לנו גם מי גשמים (נגר) בכמויות אדירות שזורמים אל הים (רק לאחר שהציפו את הרחובות וסיכנו חיי אדם), גם הם פוטנציאל מים מבוזבז. הגיע הזמן לומר: חוסן המים הרעוע של מדינת ישראל עלול לסכן את חיינו. במקרה של פגיעה זמנית שלא תאפשר אספקת מים — המדינה נערכה לספק מים ל־400 אלף תושבים בלבד — כלומר היערכות לאספקה מקומית בלבד ולא לאסון אזורי. כבר שנים שאנחנו מתריעים על תלות מסוכנת של ישראל במתקני ההתפלה. ברבות השנים מתקני ההתפלה הפכו למקור מי השתייה העיקרי שלנו, בעוד שמאות בארות מי שתייה מזוהמות ומוזנחות. ישראל חייבת להעדיף טיהור והגנה על מי תהום, שהם גורם משמעותי בחוסן המים שלנו״.
לא רק בארות המים נזנחו עם השנים, אלא גם היכולת להגן על מתקני ההתפלה מפני סיכון מוגבר לשיתוק בשל זיהום נפט, שכן גם כמות לא גדולה של נפט בים באזור מתקן ההתפלה עלול לשתק את פעולתו. המשרד להגנת הסביבה דאג בשנים האחרונות לווסת את כמות הנפט שנכנסת לנמלי אילת ואשקלון באמצעות מכליות, ובכך לצמצם את הסיכון לשפך נפט שיפגע בטבע ויסכן גם את מתקני ההתפלה השואבים מים מן הים ותלויים בסביבה באופן מוחלט. על קצא״א, חברת הנפט הממשלתית, הוטלה מגבלה של שינוע 2 מיליון טון נפט בשנה דרך אילת. אולם עם פרוץ הלחימה החודש, הסיר המשרד להגנת הסביבה את המגבלות והודיע כי קצא״א תוכל לשנע עד שבועיים לאחר תום הלחימה נפט ללא כל מגבלה.
במשרד להגנת הסביבה הסבירו כי זה צו השעה, וכי צורכי המלחמה והשינויים במשק האנרגיה מחייבים היערכות מחודשת לתקופה הנוכחית. בין היתר, נדרשת כעת כמות יותר גדולה של סולר עבור תחנות הכוח שלהן אין מספיק גז עקב השבתת אסדת תמר, וגם עבור אספקת דלק סילוני הנצרך כעת בהיקפים מוגברים על ידי חיל האוויר. זאת, בנוסף לתנועה מוגברת של ספינות חיל הים. אולם דבר אחד נשכח: התוכנית למניעת זיהום ים, שתפקידה קריטי דווקא כעת, בה גובר באופן משמעותי הסיכון לתקלה במכליות נפט או בספינות בין אם בשל הגברת השינוע או החשש לפגיעה במכליות, תשתיות נפט או ספינות לחימה.
ב־1999 חתמה ישראל על אמנה בינלאומית שמטרתה להיערך להתמודדות עם זיהומי ים, אולם עד היום לא עיגנה אותה בחוק ובתוכנית פעולה מתוקצבת. האחריות הלאומית להיערכות ומוכנות לטיפול בזיהום ים בשמן הוטלה על המשרד להגנת הסביבה בשלוש החלטות ממשלה (בשנים 1998, 2008 ו־2014). אולם עד היום, חקיקת חוק התלמ"ת (התוכנית הלאומית למוכנות ותגובה באירועי שפך שמן) לא הושלמה והמערך הנדרש לטיפול באסון ימי לא תוקצב.
להערכת המשרד להגנת הסביבה, לצורך חקיקת החוק והגנה על הים מפני סכנת זיהום חמורה, יש צורך ב־100 מיליון שקל בפריסה לחמש שנים במטרה להקים תחנות חירום לזיהום ים ולציידן כראוי, וכך גם בתוספת של 20 תקני כוח אדם לפחות. כל אלו, הוזנחו במשך השנים. במאי 2021, בתגובה לאסון הזפת שאליו הגיעה ישראל לא מוכנה, פורסמה טיוטת הצעת החוק להערות הציבור. אף שחלף זמן רב, החוק לא קודם עד עתה והממשלה הנוכחית אף התעלמה ממנו בהעברת תקציב המדינה, חרף התחייבויותיה לקדם את החוק במסגרת ההסכמים הקואליציוניים.
״לצערנו הרב, גם לאחר אסון 'זפת בסערה' לפני כשנתיים וחצי, החלטה זו לא קוימה למרות חשיבותה הרבה״, אומר מור גלבוע, מנכ״ל ארגון הסביבה צלול. ״גרירת הרגליים של המדינה לאורך שנים ארוכות ואוזלת היד בהגנה על הים ועל משק המים שלנו היא מחדל מתמשך ולא ברור שכן מדובר בפוטנציאל נזק עצום ובסכום כסף זניח שיבטיח את ההגנה הראויה".
במשרד להגנת הסביבה אומרים כי ״המשרד מתריע שנים באופן עקבי שישנו מחסור בתקציבים, ציוד ותקני כוח אדם משמעותיים ובלעדיהם מדינת ישראל אינה ערוכה לאירוע לאומי של טיפול בזיהום ים בשמן. התחנה להגנת הסביבה הימית של היחידה הארצית להגנת הסביבה הימית, כמו כל מערכי החירום באילת, מבודדים בשל המרחק מהמרכז, והסיוע בעת הצורך ייקח זמן רב. צוות התחנה שכולל חמישה מפקחים, ומאייש 24/7 את התחנה באילת. מגבלת כוח האדם אינה מאפשרת לפעול בעת אירוע באופן מיידי, שהוא עיקרון תגובה קריטי במפרץ אילת. היעדר כוח אדם זמין עשוי לפגוע בזמן התגובה. המשרד להגנת הסביבה מציג את הפערים והצרכים לכלל הגורמים הממשלתיים הרלבנטיים מזה שנים ובעקביות. אך עד כה טרם התקבלו התקנים והתקציבים הנדרשים להשלמת ההיערכות הלאומית״.
מרשות המים נמסר כי ״מועצת הרשות אישרה כללים המאפשרים להורות בשעת חרום על חלוקת בקבוקים, הן לחברות ייצור בקבוקי המים והן לרשתות המרכולים. בישראל חמישה מתקני התפלה פעילים, מערכת המים של הכנרת והמוביל הארצי הנמצאים במפלסים טובים יחסית וכן אלפי בארות. המגוון מאפשר איזון בשגרה ובחירום ומונע תלות במקור בלעדי.
"הרשות מובילה תהליך לחידוש קידוחי הפקה וזאת כמענה לכך שמרבית קידוחים למי תהום נקדחו לפני עשרות שנים. רשות המים רואה במקורות המים הטבעיים נכס אסטרטגי ועל כן היא משקיעה משאבים רבים מאוד בשימור מקורות המים, באיתור מוקדי זיהום ובקידום הטיפול בהם. במסגרת זו פועלת רשות המים למניעת זיהום מקורות מים, לעידוד העשרה של מי התהום וכן פועלת מול הגורמים המזהמים ומנחה אותם לבצע חקירות להערכת היקפי הזיהום שגרמו ולטפל בו על מנת להבטיח שלא יהווה סיכון למקורות המים ולבריאות הציבור״.
