ניתוחהמדינה בוערת, אבל לבג"ץ לא בוער
ניתוח
המדינה בוערת, אבל לבג"ץ לא בוער
העתירות שהוגשו לבג"ץ נגד ביטול עילת הסבירות חושפות את השימוש המועט שנעשה בה כסיבה בלעדית להתערבות משפטית בפעולות הממשלה. סדרת כתבות לקראת הדיון: העילות, התקדימים והחוקים שיעמדו במוקד
השופט התורן דוד מינץ דחה אתמול את הבקשות לצו ביניים, כלומר להקפאת החוק לביטול עילת הסבירות עד לפסק הדין. צו ביניים, לו ניתן, היה מעביר מסר שיכול היה להתפרש כסיכוי לקבלת העתירה ובית המשפט החליט להימנע מכך. הדיון ייקבע לספטמבר. המדינה בוערת, אבל לבג"ץ לא בוער. הדיון יתקיים אחרי הפגרה, בתקווה שהדמוקרטיה לא תתפגר עד אז. שבע עתירות (מספר לא סופי כנראה) כבר הוגשו לביטול הסעיף, שמחסן לגמרי את החלטות הממשלה ושריה מעול ביקורתה של עילת הסבירות, שלא חלמה שמדינת ישראל תוטל בגללה לגיהנום.
שבעת מגישי העתירות הם: לשכת עורכי הדין (עו"ד נדב ויסמן, משרד מיתר), התנועה לאיכות השלטון (עוה"ד אליעד שרגא ותומר נאור), התנועה הדמוקרטית האזרחית ו"דרכנו" (עוה"ד גלעד ברנע וגלעד שר), 44 בכירי אקדמיה, עסקים, ביטחון ופעילים חברתיים (עוה"ד חגי קלעי, אוהד רוזן ועידן סגר), המיזם הרב מגזרי למיגור העישון (עו"ד אפי מיכאלי), עוה"ד יהודה רסלר ויוסי האזרחי שמייצגים את עצמם, תנועת אומ"ץ (עוה"ד יצחק מינא, חנוך קינן, רונית וולף).
סדרת המאמרים שהשקנו נשענת על העתירות ונועדה לפצח את מהותה של הסבירות, את הטיעונים שאמורים לשכנע את שופטי בג"ץ לפסול את התיקון, את התקדימים שכוננו את הסבירות עד המתתה השבוע.
מתקרבים לשימוש בנשק יום הדין
העתירות מתכנסות כמובן למאמץ לשכנע את בג"ץ שזו ההזדמנות הראויה לרשום תקדים שטרם נרשם – ביטול חוק יסוד. לקבל את הטיעון שהפגיעה האנושה בדמוקרטיה מצדיקה את השימוש בנשק יום הדין של "שימוש לרעה בסמכות המכוננת" ו"תיקון חוקתי בלתי חוקתי". בנוסף, תוקפות חלק מהעתירות את הליך החקיקה בוועדת חוקה כהליך פסול - השתלטות עוינת של היו"ר שמחה רוטמן שהעביר הצעת חוק פרטית כהצעת הוועדה.
העתירות מתכנסות למאמץ לשכנע את בג"ץ שזו ההזדמנות הראויה לרשום תקדים שטרם נרשם – ביטול חוק יסוד. לקבל את הטיעון שמדובר בפגיעה אנושה בדמוקרטיה
התנועה לאיכות השלטון שהגישה את העתירה העבה ביותר, כ־100 עמודים (הקצרה ביותר, אומ"ץ - ארבעה עמודים), פותחת במסקנה השוואתית ש"אין בנמצא במדינות המשפט המקובל דבר חקיקה המגביל את השימוש של בתי המשפט בעילת הסבירות". התרבות המשפטית של ישראל נשענת על המשפט המקובל, שמפתח את הביקורת השיפוטית על השלטון בפסיקה ולא בחקיקה. ישראל, וזה חשוב, נטולה כל איזונים ובלמים על השלטון מלבד אחד והוא בית המשפט. העתירה מונה את כל מה שאין בישראל: אין הפרדת רשויות בין הממשלה לכנסת, אין חוקה ומגילת זכויות אדם, אין מבנה פדרטיבי שמאזן את השלטון המרכזי, אין שני בתים לפרלמנט, אין בחירות אמצע לפרלמנט, אין בחירה של נציגים מקומיים לפרלמנט שישמרו אמונים לבוחריהם במקום למפלגה ולשלטון, אין מגבלה על משך כהונת ראש הממשלה, אין זכות וטו לנשיא, אין כפיפות לאמנות האירופאיות לזכויות האדם. אין ואין ואין. המנגנון היחיד שיש, שמפריד בין דמוקרטיה לדיקטטורה על מלא של הממשלה הוא בית משפט עליון עצמאי.
שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן טוענים שהגיע הזמן ליטול מהשופטים את כוחם בטענה שהם משתמשים בו כדי לסרס את המשילות של נבחרי הציבור. בעתירות של איכות השלטון וקלעי־רוזן־סגר מוצגים נתונים, אשר מתיחסים לתקופה בין 2003 ועד לאחרונה, לפיהם טענת אי־הסבירות במינויים ברשות המבצעת התקבלה ב־11.1% מהמקרים. שתיים מתוך 13 עתירות שעסקו בשרים התקבלו על יסוד עילה זו. בשתיהן - יעקב ליצמן ואריה דרעי – עילת אי־הסבירות לא הייתה הטעם היחיד לפסילת המינוי (המקור: אלעד גיל ובל יוסף, "השימוש בעילת הסבירות בפיקוח על מינויים ציבוריים", תכלית – המכון למדיניות ישראלית, 3.7.2023). נתון זה מתכתב עם המספר שפרסמה פרופ' קרן וינשל, לפיהם רק כ־12% מהעתירות שתקפו את פעילות המדינה והצבא בשטחים כלא סבירות, התקבלו.
דרעי מככב בעתירות עבר
אריה דרעי הוא כוכב עתירות המינויים בגלל ש"חרף הרשעותיו החוזרות ונשנות בפלילים, ביקש לשוב ולהתמנות לתפקידי שר בממשלות ישראל במשך מספר עשורים", נכתב. התוצאה של דרעי בבג"ץ היא תיקו 2-2. פעמיים נפסק נגדו (1993, 2023) ופעמיים לטובתו (2015, 2016) – שהמינוי אינו חורג ממתחם הסבירות. ההפסד האחרון של דרעי היה ממחוללי החוק הנוכחי לביטול עילת הסבירות. לא היחיד כמובן. הוא מצטרף לאמביציה המשולשת מרובת המניעים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לוין ורוטמן לחסל את הביקורת השיפוטית.
התנועה לאיכות השלטון מצטטת את הנשיאה אסתר חיות מפסק הדין האחרון: "אין מנוס מן הקביעה שאי־העברתו של דרעי מתפקידו חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות". להכרעתה הצטרפו השופטים פוגלמן, עמית, ברון, גרוסקופף, וילנר וכבוב. השופטים ברק־ארז, מינץ ושטיין לא שללו את השימוש בעילת הסבירות, אך העדיפו את ה"השתק השיפוטי" כדי לפסול את המינוי. שטיין, שנמנה על השמרנים ולכן עמדתו חשובה, פסל על בסיס אי־סבירות קיצונית את ההימנעות מההעמדה לדין של הרב שמואל אליהו בגלל התבטאויות גזעניות והומופוביות. החוק בגרסתו הקיצונית הנוכחית, שמחסנת שרים גם מאי הפעלת סמכות כמו במקרה של אליהו, לא תעבור גם את השופטים השמרנים. האם הם גם יפסלו אותו? זו השאלה הגדולה.
